״הם מאושרים ללכת בשדה בשניים לשם שינוי ושמחים בכל הדברים הקטנים של החיים ששייכים לכולם, גם לעניים מרודים: שמיים כחולים וסתווים בשמש ספטמבר הזהובה,כמה פרחים ויום חופש חגיגי ומיוחד...״
(עמוד 219)

תמיד כשאני חושבת על אירופה עולים לי הנופים המדהימים שלה,האוויר הצלול והנקי והתחושה ההיסטורית שמרגישים בכל צעד חופשי שהולכים בה. הספר הזה בהחלט גרם לי להרגיש כאילו אני שם,בכל פסקה שקראתי,למרות שזה לא הנושא המרכזי שלו-העוני,ההרגשה של חוסר התקווה והאובדן הענק שכל כך הרבה חוו אחרי מלחמות העולם,שגם נקשרו לי עם המושג אירופה,בד בבד עם הנופים והיופי הבלתי נגמר שלה...

(ספוילרים למי שלא קרא)

כריסטינה היא דמות שעברה המון בחיים אבל שמרה הכל בפנים. כל יום הלכה לעבודה,כל יום לבשה את אותם הבגדים הפשוטים ושוחחה עם אותם האנשים וחתמה על אותם סוגי המכתבים,חזרה לאותה עליית גג עם אותה אמא חולנית,אפשר להבין אותה כשפתאום היא נחשפה לעולם אחר לחלוטין ממה שהכירה ואת סטירת הלחי שקיבלה כשחשבה את המחשבה הכל כך מובנת:״למה הם ולא אני?״. ובכל זאת הרגשתי כעס ואפילו תיעוב כלפיה ככל שהספר התקדם והעלילה התפתחה..כעסתי על היחס שלה לאנשים שרק רוצים בטובתה (דוגמת השכן הנחמד שישב ימים ואפילו לילות כדי לשרטט לה מפה של האיזור אליו נסעה) ועל חוסר ההבנה שלה שהחיים שהיא נחשפה אליהם בשוויץ הם לא דוגמא לחיים האמיתיים ואפילו לא לרבע מהם,הכל שם היה יהיר ומלוקק ובעיקר לא אמיתי! החיים באירופה של אחרי המלחמה היו נוראיים,העוני והדלות וחוסר הרצון לחיות ולהמשיך שרר אצל כולם, גם אצל האיכר והחנווני הפשוטים שהרגישו את אותם הרגשות (אבל היטיבו בהסתרה שלהם,כי אילו אפשרויות היו לפניהם? להיות או לחדול..) ועמוק בפנים גם אצל האנשים שרצו לתפור לעצמם חליפה אחרת ולהראות שלהם יש כסף שקונה להם בגדים יפים ומכוניות נוצצות ואוכל משובח ואפשרות ללון במלונות הכי מפוארים-שלא חשוב כמה כסף יש להם נסיעה של כמה קילומטרים מערבה או מזרחה ושיטוט בערים המצולקות ופגישה עם האנשים המקומיים תחשוף אותם לצד אחר של החיים שקיים ואי אפשר להתעלם ממנו,גם אם תפרוש במכונית שלך וילון שחור ותנסה להתעלם מהאמת בכל הכוח,המציאות הזאת הייתה מציאות אחת לכולם ולא פסחה על אף אחד,ושום דבר חומרי לא יכול היה להחזיר את האנשים שנרצחו ונהרגו ואת ה״שנים הטובות״ שלפני המלחמה.

ובכל זאת,כשהגיעה הדמות של פרדיננד וההתחברות שלו לכריסטינה הורידה לי קצת מהכעס אליה,אהבתי מאוד את החיבור ביניהם ולמרות השתיקה שהייתה בניהם אפשר היה להבין שהם כמו נפש אחת שמשלימה את השנייה...וכשהוצגה שוב השאלה בידי פרדיננד ״למה הם ולא אני?״ הצלחתי גם לנסות להבין את הייאוש שלהם,את הרצון הזה להגיע למקום אחד מוקף בארבע קירות שבו יוכלו גם הם להנות מהפריבילגיות הקטנות של החיים כדוגמת התייחדות וקרבה לאדם מסויים,רק אז העוני והקושי היה כל כך בולט לעין יותר מבכל חלק אחר בספר.

אני לא חובבת של סופים לא סגורים כמו הסוף שהוצג בספר אבל דווקא התחושה שאולי כן יהיה להם טוב קצת והם יוכלו סופסוף להגיד ״גם אנחנו,לא רק הם״ גרמה לי להשלים עם הסוף הזה ולהמשיך לחשוב,אולי כן,אולי לא,התהייה הכל כך נכונה שהדהדה במשך כל החלק האחרון של היצירה הנהדרת הזאת...
ועוד תהייה שעלתה לי במהלך החלק האחרון-אדון צוויג היה קרימינל מיוחד במינו,ובאופן ברור גורלו שלו נקשר עם גורל הדמויות שלו.

ב4 מילים-סטיבן קינג במלוא תפארתו!!!!!

מעולה,אהבתי איך קינג הצליח להראות את הפחד (מצד אחד) של קארי מאמה ואת האומץ (מצד שני) שגילתה מולה אחרי שגילתה שהיא יכולה לשלוט ב״מתנה״ שלה. מרתק מפחיד וגאוני בו זמנית. קינג סופר מצויין,מצליח להחריד ולהצחיק בו זמנית,לחבר בין על טבעי למציאות כואבת ואכזרית,לא הרבה כותבים מסוגלים לזה. הספר הראשון שלו שקראתי והשאיר לי חשק לעוד:)

וואו. מה עוד אפשר לומר? פשוט וואו.
-ספוילרים למי שלא קרא-

הפרקים של ג׳ון היו מדהימים,הקרב על החומה היה מרהיב. התאורים היו מושלמים. היה לי מאוד עצוב שייגריט נהרגה,אהבתי אותה מאוד.
הפרקים של דאני היו מוצלחים מאוד,במיוחד הצטרפותו של באריסטן סלמי הנעלה לשירותיה. הקטע של ה׳דראקאריס׳ עם סוחרי העבדים בלתי נשכח... התלהבתי לראות שסוף סוף היא מצליחה להתקדם ביחד עם הלא טמאים שלה. חבל בעיניי שגירשה את מורמונט,התחברתי לדמות שלו למרות ש״בגד״ בה בהתחלה אבל הוכיח לה נאמנות לאחר מכן,במיוחד לאחר מותו של הקאל ורייגו. הבנתי את החשש של דאני מבגידות שקרים ותככים,במיוחד אחרי שאיבדה את הקאל אבל עדיין הרגשתי שהיא פועלת יותר מתוך רגש ופחות מתוך היגיון..אהבתי מאוד את תאורי הדרקונים,דרוגון הרהיב אותי במיוחד וממש יכולתי לראות אותו לנגד עיניי עף גבוה גבוה כמו צל מכונף ענק...
מותו של ג׳ופרי לא מאוד מצא חן בעיני כי הוא הכניס הרבה אקשן לספרים,ובלעדיו זה לא אותו דבר..אבל סאנסה השתחררה ממנו וזה די שימח אותי,ובכללי,הגיע לו למות למרות האקשן שהכניס. החתונה הסגולה הייתה באמת בלתי נשכחת. האחים מרמות גנים נהדרים,אהבתי את המתח שיש ביניהם לבין סרסיי,הוא תמיד הצליח לשעשע אותי.
המשפט של טיריון היה מרתק וממש כאב לי כששיי בגדה בו ככה,ושמחתי שהוא שילם לה באותו מטבע בסוף..וגם לאבא שלו,שהיה דמות מחרידה וגאונית בו זמנית. טיריון דמות שנונה,אמיצה,חכמה ומדהימה..אין הרבה כמוהו,למרות גובהו הוא נישא מעל כל הדמויות (כמעט:))
אריה הייתה כל כך מרתקת,החיבור שלה עם הכלב היה מושלם ורק חיכיתי לפרקים שלהם. סאנדור דמות גאונית,אהבתי אותו מאוד. למרות שידעתי שאריה לא מחבבת אותו לא ציפיתי שתשאיר אותו למות,חשבתי שלפחות תעניק לו את מתת הרחמים אבל גם זה לא. חבל.
ועכשיו לחתונה האדומה...מה יש לומר. לא ציפיתי לזה,למרות הבוגדנות הידועה של בית פריי . היה לי חבל על קייטלין במיוחד,שלמרות שריחמה על עצמה לפעמים (אולי יותר מידי) היו בה הרבה כוחות והיא הגנה על בנה עד הרגע האחרון במידה ראויה להערצה. את רוב לא כל כך אהבתי,הוא בכל זאת הדגיש את העובדה שלמרות שהוא המלך בצפון הוא עדיין ילד בתוכו ועדיין לא יודע בדיוק איך לנהוג. כאב לי על הזאב שלו והקטע של ההשפלה בסוף החתונה האדומה היה מחריד....
ג׳יימי והחיבור עם בריאן היה גאוני.
נפילתה ומותה של ליסה אריו שימח אותי כי היא הייתה דמות בלתי נסבלת,וגם הילד שלה. אצבעון שוב הוכיח שהוא בלתי מנוצח;)
סטאניס הוא דמות מרתקת,אני מאוד אוהבת את דאבוס ואפילו את מליסנדרה למרות הקשקושים הבלתי פוסקים שלה על אל האור. אהבתי את החיבור של סטאניס לחומה וחיכיתי מאוד לראות מה יהיה בהמשך עם מאנס ריידר והילד שלו-הם לא הותירו ספק שהחורף אכן מתקרב,ובגדול...
האפילוג היה מעולה. התיאור של ליידי סטונהארט היה מושלם,וממש התלהבתי מהרעיון שהיא הולכת לנקום,סוףכלסוף...

לסיכום,לא זוכרת שאהבתי כלכך ספר כמו שאהבתי את סופת החרבות. 1200 עמודים של אקשן בלי הפסקה,לא יכולתי להניח אותו מהיד. ח״ח אדיר למרטין,בגלל ספר כזה הספרים זוכים לכזאת הצלחה.

פחות אהבתי כפי שאהבתי את השלושה הראשונים למרות שקראתי בשקיקה.
-ספוילרים אפשריים למי שלא קרא עדיין-

אהבתי את הפרקים של סרסיי (מה יש לומר? כלבה הייתה וכלבה תשאר,אבל הכלבה האהובה עליי! כל פעם שקראתי פרק שלה הודיתי למרטין מכל ליבי) ג׳יים (שהתגלה כדמות מפתח רצינית) אריה (לנצח תהיה הדמות החביבה עליי ביותר,אפילו שהיא עוברת תהפוכות רציניות) סאנסה (אהבתי מאוד את הפרקים עם אצבעון,שהוא דמות פנומנלית בעיניי) ובריאן (דמות מדהימה וחשובה מאוד!! אהבתי את החיבור עם פוד).
ילודי הברזל היו מיותרים לטעמי למרות שג׳ורג׳ הציג תרבות חדשה מנקודת מבט הכי קרובה שיש,הרגשתי שהוא קצת ״חפר״ עליהם והעניין של בחירת היורש קצת שעממה אותי,מה שכן שמחתי כשהבנתי שהסיפור עם ויקטאריון ועין העורב יתחבר למזרח ולדאני.
הדורנים נחמדים אבל לא יותר,למרות שמאוד אהבתי את דמותו של אוברין בספר השלישי. דמותו של הנסיך (דוראן מארטל) מייגעת לפעמים אבל בתו אריאן סיקרנה אותי והתוכנית שלה לגבי מירסלה משכה אותי לקרוא את הפרקים שלה ביתר רצינות.
דמותו של סאם הצליחה לשגע אותי לפעמים למרות שהוא חביב ביותר והצליח להכניס קצת מג׳ון האבוד לספר. גילי דמות חשובה לציון ההתקדמות שלו והאומץ שלו אך לא מעבר לזה. דמותו של אאימון תמיד הייתה אהובה עליי וחבל שהוא נפטר לפני שהגיע שוב למצודה...
התגעגעתי מאוד לטיריון ג׳ון (!!!) וכמובן דאני.

לסיכום היו פרקים שבמקום מרטין הייתי מוותרת עליהם,הספר לא מצויין אך בהחלט ראוי לשבח על פרקים ורעיונות מסויימים.

קפקא קפקא...סופר מדהים.
לא כולם מתחברים לסגנון שלו,אני מודה שהוא לא פשוט לקריאה ולפעמים אפילו מצליח לייאש.
בדבר אחד אין ספק-האדם ידע איך להתעסק ברוע והניכור האנושי,בסיפור ״הגלגול״ זה ניכר בצורה מאוד מפורשת-אדם שנהפך לנטל על משפחתו ולבסוף (ודי מההתחלה..) זורקת אותו. אפשר להבחין בזה גם מהסיפורים הקצרצרים שלו. נחמד מאוד לקרוא גם את המכתבים והיומנים שלו ולהכנס לתוך מוחו של גאון שבאופן ברור סבל מבעיות חברתיות ואולי גם נפשיות (הגלגול מאוד לא שגרתי) אבל בסופו של דבר גם אחרי מאה שנה ויותר עדיין זכור כאחד הסופרים הטובים ביותר.
אם היה אדם אחד מההיסטוריה שהייתי רוצה לשבת איתו לשיחה-זה קפקא

ספר מקסים,צפוי כמו כל הספרים של ניקולס ספארקס אך לא מוריד מחווית הקריאה.
שני אנשים שהיו מאוהבים בצעירותם נפגשים בנסיבות לא שגרתיות והאהבה ניצתת שוב...כמובן עם המון מכשולים ואכזבות ואקשן בדרך,ממש כמו כשהיו בני עשרה.
התחברתי מאוד לדמות של דוסון,מקסים ואנושי ומלא בחמלה. התרגשתי מאוד בסוף ושם הספר מאפיין את דמותו של דוסון במדויק.
לכל מעריצי ספארקס ורומנטיקה שלא מהעולם הזה (בלשון המעטה) מומלץ מאוד!

נהנתי מאוד,קצת מטורף אבל סהכ ספר מעולה.
הייתה לי תאוריה מסויימת לגבי איימי שהתבררה כלא נכונה בעליל ודי הפתיע אותי לגלות שטעיתי.
מומלץ :)

במילה אחת-מדהים
לדעתי היה אפשר לסיים את זה כטרילוגיה,סופת החרבות היה פשוט ספר מעולה,לא יכולתי להניח אותו מהיד.
כרגע קוראת את החמישי וקצת תקועה,אולי מחוסר עניין כי הדמויות קצת מאבדות את הכיוון..וכמו שכתבתי אפשר היה לסיים כטרילוגיה,אבל עדיין סדרת הספרים הטובה ביותר שנכתבה בעיניי.