נתחיל מהסוף: למעלה מאלף ומאה מראי מקום, מרוכזים ב-75 עמודים, מהווים את הבסיס לחיבור המדהים הזה. מדובר בחבירה של התקשורת והאקדמיה הלאומיים והבינלאומיים לעשות חיסול ממוקד של הציונות בכלל וישראל בפרט. שילוב של גורמים שפיתחו תעשייה שלמה, ממנה הם מתפרנסים הן באתרי "חדשות" ו"פרשנויות" והן קתדרות שלמות באקדמיה, מיעוטן בארץ ורובן באוניברסיטאות היוקרתיות בעולם, בהן מלמדים דוקטורים ופרופסורים, המקדמים אלה את אלה, ובעיקר את השקרים של אלה ואלה, בציטוטים נרחבים אחד מהשני, בלי בדיקה ובלי הפעלת חוש ביקורת כלשהו. אם היה מדובר רק בחוגים אזוטריים ושוליים, ניחא. אלא שאותם דוקטורים ופרופסורים זוכים גם לציטוטים נרחבים בתעשיית השקרים – התקשורת. באותן אוניברסיטאות גם לומדים תלמידים המולעטים בשקרים והופכים בתורם למובילי שקרים ושנאה. האם לקרוא לזה אנטישמיות? זה אולי יהיה נוח וקל, אבל לא תמיד מה שנוח וקל הוא גם לא נכון. זו אכן אנטישמיות, אנטי-ציונות, אנטי-יהדות ואנטי-ישראל, הכל בצורה עיוורת, נטולת חוש ביקורת (לגבי מינון ונחיצות האנטי הזה), נטולת פרופורציה ותוך גרימת נזקים כבדים לתדמית ישראל וכלכלתה.
האם יש הסבר לאנטישמיות חסרת הגבולות הזו? ההסבר חייב לבוא מתחום הפסיכולוגיה והסוציולוגיה, ולא שלא ניסו להסביר. ההצלחה מזערית. האם יש תרופה לסינדרום הזה? לא שיש איזו חברת תרופות שעובדת על זה.
מנגד, האסון האמיתי המתרחש על פני כדור הארץ הוא התחזקות האסלאם הרדיקלי. למרבה הצער, הוא אינו שולי והזוי, כי אם מרכזי ומתרבה. זוהי מגה-קטסטרופה, שההכרה בדבר האסוניות שבה רק מתחילה לחלחל למוחות מפוחדים פה ושם. אבל אם נשוב חזרה למחוזות הפסיכולוגיה, גודל האסון עצום כל כך שאפילו לא יודעים ולא רוצים להתחיל להתמודד אתו. זה נראה ונשמע כאסון טבע בלתי נשלט.
אחת התמות החוזרות בספר שוב ושוב זה עד כמה ישראל, לדעת "אוהביה", זדונית. ישראל מצטיירת כמדינה הפוגעת במזיד בילדים, מרעיבה אוכלוסיות, מנציחה את סבל הפלשתינאים וגורמת באופן כללי לג'נוסייד נרחב. אחד לאחד מוכיח בן-דרור ימיני שהכל עורבא פרח ושדווקא ההיפך הוא הנכון ושהפתרון הוא דווקא הכרה בישראל ושיקום הפליטים במדינות בהן הם כבר מצויים. אלא שאם אומרים לילד חמש פעמים ביום עד כמה הוא טמבל, מן הסתם הוא יהפוך בשלב מסוים לטמבל. לאן זה מוביל? באחד המקומות היותר משעשעים בספר, נאמר שחיילי צה"ל מסרבים לאנוס ערביות, עניין מקובל אצל צבאות כובשים, משום שהחיילים לא אוהבים ערביות פלשתינאיות. באמת?! ואני אומר, אם אומרים על צה"ל חמש פעמים ביום עד כמה הוא צבא אכזר, המרבה ג'נוסייד, הרעבה ופגיעה בילדים, יש צורך באבחון הבעיה. לדעתי, מה שיתגלה זה שצה"ל הוא צבא הומואי, אוטיסטי, רכרוכי וזקוק מהר לחוג ג'ודו אחר הצהריים. האם כל העוצמה של המדינה שלנו הצליחה להוציא צבא רופס כל כך, שלא מסוגל למלוק כמה ראשי ילדים צעירים, לאנוס כמה עלמות חן בחברון, להשמיד כפר קטן בפאתי רמאללה? האם הגענו עד הלום שמרוב פחד אנחנו משתינים במכנסיים ומיד מכניסים עוד כמה מאות משאיות ביום לעזה, עם תרופות, לחם טרי ומילקי מוזל? חרפה ממש. מרוב שרועדות לנו הידיים חיברנו כל כפר פלשתינאי לחשמל, מים וריאליטי זורמים ואף הגדלנו עשות מהאימה האוחזת בנו: תוחלת החיים בעזה גבוהה מפאתי גלזגו. אין עלבון גדול מזה. במקום להכרית ולהשמיד את הערבושים, העלינו את תוחלת החיים שלהם. כך לא עושה כובש נאור. כך עושה כובש פחדן.
ימיני מרבה להביא מספרים: באופן יחסי ומוחלט אנחנו יתוש קטן וטורדני על פני כדור הארץ, מה יתוש, יבחוש. גם זה ביום חם ולח, יום כן, שבוע לא. באופן יחסי ומוחלט האסלאם הוא לב הבעיה, מהגדולות בקטסטרופות המתרחשות, משהו שכנגדו מייחלים לאיזה צונאמי חביב, הוריקן מתוק ורעש אדמה סטריאופוני.
הספר, המעודכן עד ממש לסיום מבצע צוק איתן (יצא באוגוסט 2014), מראה עד כמה נפגעו המוסלמים ממלחמותיהם הם, עד כמה מנהיגיהם מסרבים אחד לאחד, כל אחד בזמנו הוא, בעיקר זה עם הקוצים על הפנים, להביא את בעיית הפלשתינאים אל סיומה. הפתרון אמנם קצת מסובך, אבל ממש לא רצוי משום שזה יגרום לבעיה ענקית אחרת: הכרה בישראל. צריך שיהיו קווים אדומים.
כן, זה עד כדי כך פשוט. אם תהיה הכרה בישראל יהודית ודמוקרטית, מדינה השוכנת בבטחה בגבולותיה, מה יעשו המוסלמים? דאגה אמיתית, תודו. אמנם הם לא טפשים ועד עכשיו הם הצליחו יפה לעורר סכסוכים נרחבים על פני כדור הארץ ולחרחר מלחמות, הרחוקים כמזרח ממערב מישראל והציונות. הם עד כדי כך מוכשרים, שמספר המתים שלהם ממלחמותיהם הם מגיע לכדי 20 מיליון(!), בחלקים נרחבים של אפריקה ואסיה. גם אירופה.
אין רגע דל, המתים נערמים, הדם זורם, הרעב מגיע אל מיליונים, אבל הכישרון המוחץ, הנעזר בדוקטורים ופרופסורים, מחזיר את הזרקור תמיד אל ישראל ושוב יש ספין מקסים, הסחת דעת נעימה, טלנובלה במיטבה. תארו לעצמכם, לו ישראל היתה מנדבת את אזרחיה לצעוד לים ולהתאבד, איזה שיממון היה אוחז בכדור הארץ, איזו דממה, איזו דלות. אולי לא יפה שנעשה את זה, הרי מתייחסים אלינו כל כך יפה ואנחנו זוכים בכל התשומי שאנחנו זקוקים לו ואפילו נשאר עודף.
אחד הפרקים האחרונים, המסכמים את הספר, עוסק בעיתון "הארץ" בכלל ובגדעון לוי בפרט. גדעו לוי פרסם ב-2005 את מעשה החמוׂר, עניין חמוּר מאוד. פלסטינאי נקשר לזנבו של חמור ונגרר אל מותו לאחר שהריצו את החמור. המקרה המזעזע זכה לפרסום נרחב, לא רק בארץ. אמנון דנקנר, אז עורך מעריב, החליט לבדוק את הנושא וגילה שאין בו בדל של אמת וחקירה מעמיקה לא העלתה דבר. מובן שלוי לא חזר בו, לא התנצל, לא הסביר. ימיני מציין במיוחד את העובר בעשור האחרון על העיתון ה"אמין" הזה, שהשנאה המפעפעת בו כלפי ישראל חסרת פשר. מעתה אני עושה לי סימנים, כקורא רב שנים של "הארץ": נוהל חמוׂר ייקרא ע"ש גדעון לוי ודמויי גדעון לוי – עקיבא אלדר (שנעלם מזמן), עמירה הס ויצחק לאור. משאלה כותבים, נוהל חמור מאפשר לדלג מיד על מאמריהם. טובה לא תצמח מקריאתם וכעס רב ייחסך. אבל יש עם זה בעיה משום שמעתה האמון שהיה לעיתון הזה נפגע עמוקות ומחלחל ימינה ושמאלה, מעלה ומטה. מה אם גם תחזית מזג-האוויר אינה מדוייקת?
ואני רק איש שלום
גם היום כתמול שלשום
לו אני במילואים במחסום
לא היה עולה בדעתי לעשות במישהו פוגרום.
להמשך קריאה מלאת אימה, אני ממליץ לקרוא גם את הספרים הבאים: כופרת, בן החמאס ותפוס ת'יהודי!. שערות לבנות מובטחות.

כשהייתי ילד שיחקתי על חוף הים, והשתובבתי בגלים המתנפצים לחוף. ראיתי גלים חזקים יותר ופחות, זרמי ים סוחפים שאינם גלויים לעין, וכמובן טעם המלח על שפתי והשיזוף שחזרתי איתו הביתה.
לימים גיליתי כי הים עמוק, ומעבר למישברים יש אזור של גלי עומק כיפיים לשחייה.
כשלמדתי על הימים והאוקיאנוסים באוניברסיטה, התברר כי נגעתי בקצה בדל זנבו של הבנת הנושא.
כל ים , או אגם מכיל שכבות מים המסתחררות בתוכם, עם קשרים ומימשק לשכבה שמעליהם ומתחתם, משפיעות ומושפעות מן האקלים.
מבוא זה בא להעיד על גודל הציפיות שלי מקריאת ספר חשוב זה של בן דרור ימיני.
שם הספר "תעשיית השקרים", מצביע על מנגנון שבו האמת אינה הנושא העיקרי, אלא הכפשה שיטתית, כמעט פבלובית של מדינת ישראל כמדינה לא מוסרית, מדכאת מיעוטים, אפרטהייד ודיכוי של הפלסטינים, רוצחת חפים מפשע, ללא סיבה ועוד כהנה וכהנה.
בן דרור ימיני , לוקח כל טענה כזאת, בודק אותה, ומנסה להפריך את ההגזמה שבטיעון.
השיטות שבהם הוא משתמש הן:
א. ניתוח היסטורי של המושג, כמו טרנספר, רצח עם וכו.
ב. מבט סינאופטי על מה שקרה בהיסטוריה, במדינות שונות.
ג. והכי חשוב מבט סינאופטי על אותן התופעות כיום.
החלק השני של הספר, מתייחס ל "סוכני ההפצה" של התעמולה הזאת. ובעיקר על השימוש הנרחב שלהם באי דיוקים, שטחיות, עד כזבים ועלילות.
ואולי , למרות שאני מסכים עם הכותב, כאן טמונה הבעיה שבספר.
כשהגעתי למחצית הספר, הרגשתי כי אני במגננה.
הטענה העיקרית כי אנחנו פחות גרועים מהרוצחים בדרפור, מעמידה אותי ואת מדינת ישראל בקטגוריה לא טובה. איך אמר ברנרד שו למרלין מונרו בבדיחה המפורסמת: "מי שאת, סיכמנו בשאלה הקודמת , עכשיו אנחנו דנים במחיר".
איני מרגיש זהות ביני לבין הרוצח מסוריה( האב והבן), או דע"ש , אפילו מעצמות המערב באפגניסטן, קוסובו, או להבדיל ,כל רוצח המוני אחר.
איני יודע אם הטיעון שהביא נשיא בית המשפט העליון ,השופט אהרן ברק, כי הרג אזרחים במלחמה, הוא ענין של מדתיות תופס כאן או בכלל נראה לי.
אני תובע ומרגיש שהדבר נעשה, כי, הצבא ורשויות החוק יעשו כל מה שצריך כדי למנוע, הרג סתמי שלא לצורך ועוולות אחרות בהתאם לנסיבות.
במידה ומעשים כאלו קרו או קורים , יש לנקוט בכל האמצעים להעניש את המבצעים ולמנוע את הישנותם.
מבחינה זאת מצאו חן בעיני, השיר של אלתרמן שהודפס בעיתון "דבר" על גינוי של ביזה של חיילים ישראלים במלחמת השיחרור ובמיוחד ההחלטה של בן גוריון להפיץ שיר זה לכל חייל בצה"ל.
אין לי צורך להתנצל, ואיני מרגיש כי צה"ל הוא צבא קלגסים.
קשה לי במיוחד ה"החיאה" של ימיני , של "טבח דיר יאסין", וההתנצלות בצידה כי זה ארוע על ידי פורשים.
סדר הכתיבה מפריע קצת, השליש הראשון של הספר הוא מה שאני קורא "התנצלות" מול התעמולה השקרית. לאחר מכן מופיעה התעמולה וסוכניה.
וכאן אחזור למשל הים שבראש כתיבתי.
בן דרור ימיני הוא עיתונאי, כתיבתו היא עיתונאית. לכן, חשובה לו בהרבה מקרים האנקדוטה, מאשר הסבר של התהליך שגרם לארוע כזה או אחר.
בתום הקריאה לא הוכח לי אם יש "תעשיית שקרים", שבה כמו בים , מופיעות אנקדוטות ( גלים) ליד החוף, שהם כתוצאה מתהליכים מקריים, כמו פרפרזה על השיר של אמיר גלבוע" פתאום קם אדם בבוקר ומחליט למחות על הפשעים של מדינת ישראל", או שיש כאן מנגנון משומן , מוכוון, שיטתי ( ריבוד השכבות בימים ואוקינוסים).
אני מניח כי החלק השני נכון. ואם כך, מהו עומקו, וכיצד הוא עובד בדיוק.
אין תשובה לשאלה הכי בסיסית, שהיא מוצגת בספר, למה מדינות העולם מתעסקות דווקא עם ישראל ב"מידיות לא פרופורציונית",ולא בבעיות אקוטיות אחרות. יש לכך רמז שבסיסו היא אנטישמיות סמויה.
מדוע אותם גופים ומדינות מבקרים אותנו בצורה מחמירה, לעתים יותר מאשר את עצמן?
כאן אני מסכים עם ימיני כי ביסוד הטענה שבה , אם אנו נתבעים לסטנדרטים מחמירים יותר מהאחרים, יש גזענות , כי האחרים לא מסוגלים להגיע לרמה מוסרית גבוהה ויש להבינם.
ולבסוף זרם מעמקים אחד, שמידותיו הובלטו במבצע "צוק איתן" . כוונתי לעיתון "הארץ", לא הובהר בספר.
הבעיה היא : מהו התהליך האמיתי שהביא עיתון זה לעמדותיו הנוכחיות?
כספים שמוזרמים אליו על ידי בעלי ענין?, הקצנה כאמצעי התגוננות של קבוצה שמרגישה ש"המדינה אבדה לה"? ואולי דברים אחרים?
הספר כתוב בצורה רהוטה. קריא וברור.
אולי הוא זעקה, להתעורר ולדון בנושא לעומק.
מומלץ לקריאה למרות השאלות ששנשאלו בביקורת זאת.

אחד הספרים היותר טובים שקראתי בשנים האחרונות, קשור מאוד לתקופה הזאת של הסתה פרועה ואנטישמית כנגד מדינת ישראל ותושביה. שקרים גדולים מופצים ברחבי העולם על ישראל והיחס שלה ל"פלסטינים" (ערביי ארץ-ישראל) שממש משווים אותה לגרמניה הנאצית. בן דרור ימיני מביא נתונים עדכניים ואמיתיים על התופעה הזאת ונותן לקורא מידע על קבוצות ואנשים שמפתחים את האנטישמיות החדשה ומאשימים את ישראל בכל תחלואי העולם כמו שעשו בעבר הנוצרים והנאצים. הוא מראה לנו שהאקדמיה מלבה את השנאה בינינו לבין הערבים ותומכת בשלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית. ספר חובה ביותר לכולם ובטח לישראלים.

"תעשיית השקרים" של בן דרור ימיני הינו מסמך חובה לכל אזרח על פני כדור הארץ.
עכשיו אחרי שזרקתי את הפצצה אתחיל מהתחלה. בן דרור ימיני הינו עיתונאי מהסוג החוקר ששם לו לדגל לחשוף את האמת מאחורי תפוח האדמה הלוהט שנקרא הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
למרות שהוא מזוהה בעיני הרוב כימני בדעותיו בנושא המדיני, בן דרור מגדיר את עצמו כשמאל ציוני. אני מקווה שהקוראים ממחנה השמאל לא יבטלו את דבריו מראש. הייתי שמח אם אנשי השמאל היו גם כן מציגים משנה סדורה לגבי הסוגיות החשובות שבן דרור מעלה בספרו.
ישנה אמירה שלא מתווכחים על דת ופוליטיקה. ההסתייגות מוויכוחים על דת מובנים לי. מדובר באמונות שלא ניתן להוכיח אותן ולא ניתן להפריכן. בנושא הפוליטיקה, אני חושב שכדאי ואף רצוי ללבן את הסוגיות ולשמוע מגוון דעות בנושא ולהתווכח עליהן.
הנושא המרכזי בספר הוא מה שמוגדר לרוב כ"סכסוך הישראלי-פלסטיני". ההגדרה הזאת לכשעצמה היא כבר בעייתית לכאורה, אך אני מניח שכולם מבינים במה מדובר.
בספר "תעשיית השקרים" בן דרור ימיני חושף את השקרים הרבים בנושא הסכסוך המדובר ועל ידי כך חושף את עומק השקרים והיקפם. הוא מצליח באופן לא מתלהם לפרק את השקרים המופצים וכל זאת בהצגת העובדות שניתנות לבדיקה.
כולנו מבינים שעלילות הדם בעבר הרחוק היו שקריים, האמנם ? האם אתם חושבים שאין אנשים שחיים ביננו על פני כדור הארץ שעדיין חושבים שהיהודים היו חייבים את דם הילד הנוצרי עבור המצה בפסח ?
לצערי הפצת שקרים היא קלה מאוד אך על מנת שהשקר יחלחל ולא יתנדף צריך קרקע פורייה על מנת להשריש את השקר.
לפי דברי הסופר כיום סילוף העובדות והשקרים נגד מדינת ישראל נוחתת על קרקע מאוד פורייה של האקדמיה ושל התקשורת העולמית. הבעיה חמורה יותר מפני שהיא ניזונה גם מאנשי רוח ישראלים כדוגמת עיתון הארץ והכתב גדעון לוי וכד'.
השקרים עליהם הסופר מדבר הם הפרחת הסיסמאות והשימוש במילים כרצח-עם, ג'נוסייד, אפרטהייד וגזענות ואפילו השוואה לגרמניה הנאצית או זריקת מספרים כגון: 1.5 מיליון הרוגים פלסטינים על ידי הכיבוש הישראלי.
שקרים אלו מופצים באקדמיה בעולם ואף אחד לא פוצה פה ולא מתגונן. בודדים הם האנשים שהעזו לעמוד איתן אל מול השקרים ורובם גם שילמו על כך מחיר כבד של נידוי. האווירה הכללית נגד מדינת ישראל ללא תלות בעובדות היא בעצם האנטישמיות החדשה.
בספר חשוב זה מביא בן דרור ימיני מספר רב של דוגמאות לצביעות העולם והאפליה בהתייחסות מדינות העולם אל מול התנהגותה של מדינת ישראל כלפי הפלסטינים לעומת אזורי עימות אחרים בעולם. הסופר מצליח להציג עובדות המוכיחות את הנצחת מצב הפליטים הפלסטינים לעומת פליטים אחרים בעולם והוא מפנה אצבע מאשימה לעולם בכלל ולעולם הערבי בפרט שמנצלים ומנציחים את העוול שנגרם לפלסטינים כמו השקר הגדול והעיוות של אונר"א ביחס למצב הפליטים האחרים בעולם.
כמו שכבר ציינתי, בן דרור מגדיר את עצמו כשמאל ציוני. גם לאחר ההוכחה שהישות הפלסטינית היא תוצר של עיוות תהליכים מדיניים ופוליטיים לאחר מלחמות העולם. הוא מציין שדי בכך שהעם הפלסטיני מגדיר את עצמו כך אז הוא מכיר בזכותם לעצמאות והוא דוגל בשתי מדינות לשתי עמים. לא מדובר באיש ימין קיצוני שמלבה את השנאה ועומד בדעותיו באמונה עיוורת, נהפוך הוא. הוא מבין שישנם מחדלים שמדינת ישראל מבצעת ושישנם עשבים שוטים שמבצעים עבירות. אך זה לא משקף את מדיניות מדינת ישראל והשוואתנו למדיניות אפרטהייד היא מופרכת והאמירה שאנו מבצעים טיהור אתני היא מקוממת וכאן בן דרור עושה צדק ומציג משנה ברורה של עובדות ומנגח אחת אחת את הסילופים שמרחפים בין כותלי האקדמיה בצורה אקדמית "לכאורה".
הספר כתוב בשפה נוחה וקלילה ומסודרת לפי נושאים. העובדות שבן דרור ימיני מציג כאן מובאות עם הפניות למקורות וניכר בכך שהאמת חשובה לסופר. מעניין אם מישהו מצא עיוותים בדבריו ? ועוד יותר מעניין אם נוכל לקרוא תשובה סדורה שעונה על ההאשמות שבן דרור ימיני מעלה בספר.
אני מוצא את הספר כמסמך שאסור לנו להתעלם ממנו. חשוב מאוד להתעמת עם האמת הזאת ולהבין בפני מה ומי אנו עומדים.
במשפט הפתיחה הגדרתי את הספר כספר חובה לכולם ולא רק למעורבים בסכסוך באופן ישיר. הסיבה העיקרית היא הוקעת השקרים. הצביעות ששורה על העולם בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני צריך להדאיג כל אזרח בעולם. כיום באו"ם יש רוב מוחלט אוטומטי לגבי כל החלטה נגד מדינת ישראל ללא קשר לתוכן. מדינה כמו איראן יושבת בוועדה של זכויות האדם ואף אחד סביב לא מרים גבה על כך. במדינות מוסלמיות סביבנו נטבחים מאות אלפים במלחמות אזרחים בשל דתם ועדיין אנו מותקפים השכם והערב על גזענות ומדיניות חיסול וכד'. האנטישמיות החדשה נגד מדינת ישראל ונגד הציונות לכאורה היא חידוש של האנטישמיות הקלאסית ואסור לאף אחד להתעלם מכך.
חובה עלינו להיות מצוידים בעובדות מפני "דע מה תשיב".
8 מתוך 10 בסולם עמנואל
מתוך דף פייסבוק שלי "ספריית ספרי העיון של עמנואל"

בן דרור ימיני מציג בספר את האמת אמיתה- תעשיית השקרים העולמית היא אחת ההונאות הגדולות ביותר של השנים האחרונות.
מה שמיוחד מספרים אחרים שמציגים את הסכסוך הישראלי ערבי הוא שימיני מגדיר את עצמו כאיש שמאל ציוני- למרות כל הפרות ההבטחות של העם הפלסטיני (שימיני מטיל ספק גדול בקיומו), הוא מבין שהסכסוך חייב להסתיים.
ספר חשוב למי שמעוניין להבין כיצד חלק גדול מהשמאל הציוני חודל מלפעול לפי הרעיון הציוני ויוצר דה- לגיטימציה לישראל- הכל על מנת להגיע ל"שלום" לפי טענתם.

אחרי 70 עמודים נשברתי. לא יכולתי להמשיך. כבר לא הבנתי מה אני קורא. ויותר מזה, כבר לא עניין אותי.

בד"כ אני אוכל לארוחת בוקר ספרים על הנושאים האלה, וציפיתי מאוד לספר הזה.
אבל כגודל הציפייה, כך גודל האכזבה.

הרגיש לי כמו ספר שאני קורא כדי להיבחן עליו בהמשך עבור בגרות בספרות.
לעיתים גם הרגיש לי יותר ככתבה עיתונאית מאשר כספר.

בן דרור ימיני לקח נושא מעניין ופשוט הפך אותו ללא מעניין בעליל.
לא יודע למה, אבל אני מעריך שאם רונן ברגמן היה כותב ספר על הנושא הזה, הוא היה מוכר כפליים.

אני מאחל הצלחה למי ששורד את הספר עד סופו.

אין