בסוף מתברר שהרוצח הוא האח של הבעל של החברה של האמא של הבלש.
אופס, ספוילר. לא נורא – בין כה וכה זה ספר מחורבן. ג'ון לסקואה הוא לא ממש סופר – הוא טכנוקרט שמכיר את המתכון לכתיבת ספרי בלשים, ומבשל את התבשיל לפי ההוראות.
אחת מדרישות המתכון היא, למשל, לפזר על התבשיל ערימה של חשודים, כמה שיותר, ושהחשוד העיקרי לעולם לא יהיה הפושע האמיתי. המתכון דורש גם שלקראת הסוף יצוץ איזה חשוד "חדש", שעד עכשיו איש לא חשד בו – והוא זה שיתברר כפושע האמיתי. עד לחשיפת הפושע האמיתי צריך לערבב כמה גופות שמוצאות את מותן בנסיבות מסתוריות, לבחוש היטב, ורצוי גם לתבל באיזו פרשייה רומנטית עסיסית, ככה, בשביל הגיוון, ובגלל שגם נשים קוראות ספרי מתח לפעמים.
לסקוואה הוא סוג של הרלן קובן לעניים. זאת לא מחמאה גדולה, כי קובן עצמו הוא סוג של בלדאצ'י לעניים, ובלדאצ'י הוא סוג של לי צ'יילד לעניים, וכן הלאה. המשותף לכל הכותבים הללו הוא שהם גרפומנים מהדור החדש של סופרי המתח, שמנסים – ללא הצלחה יתרה – להיכנס לנעליהם הגדולות של סופרי המתח הקלאסיים שגדלנו עליהם. כולם "מקצועיים", אלק. כולם מכירים את המלאכה, עובדים לפי השטאנץ. כל אחד מהם מוציא ספר בתדירות של פעם בשנה, לערך, וכולם מתפרנסים יפה מהכתיבה (אקא גרפומניה) שלהם.
מה שחסר לכל אחד מהגרפומנים הללו הוא זיק של כשרון ספרותי, שזה מה שהתברכו מתי-מעט סופרים אמיתיים בני זמננו כגון ג'ון גרישם (שהלך לעולמו לפני שבועיים) או סטיבן קינג, למשל.
אחד המאפיינים המשותפים לכל סופרי המתח השרלטנים בני הדור החדש הוא הצורך לבנות תעלומה סבוכה, גדולה מהחיים, נפתלת ומסתורית, מתוחכמת ואפלה – שבסופו של דבר, ב"מאני טיים", כשמגיע הרגע להסיר את המסך ולחשוף את הרקע, את המניע, ואת זהות הפושע, מתבררת כשלולית רדודה המותירה את הקורא אחוז השתוממות: "מה, זה כל הסיפור?"
כך גם המקרה של "הצייד": עלילה מפותלת, שמתמשכת על פני יותר מארבעים שנה – שמסתיימת בקול נפיחה חלושה.
ואייט האנט הוא בלש פרטי שגדל כילד מאומץ. אמו נרצחה זמן קצר אחרי לידתו, ואביו הואשם ברציחתה. האב הועמד למשפט (פעמיים) – אך זוכה. יום אחד מקבל הבלש הודעת סמס בזו הלשון:
"איך מתה אמא שלך?"
מכאן מתפתחת עלילה סבוכה, מפותלת ומזוגזגת, לעתים מופרכת, שמרחיקה לאחור אל שנות השבעים, אל פרשת המנהיג הרוחני ג'ים ג'ונס שגרם למאמיניו לבצע התאבדות המונית בה מצאו את מותם כאלף חסידים שוטים (ושותים – הם שתו משקה המכיל ציאניד).
cאחד הקטעים המופרכים בספר מתוארים חילופי סמסים עם השולח המסתורי. הבלש שואל שאלות, והאלמוני משיב תשובות מתחמקות. כל אותה עת מקיים הבלש קשר טלפוני עם חוקרת משטרה המנסה לאכן את מיקומו של המודיע. החוקרת ממבקשת מהאנט "למשוך" את השיחה, כדי לסגור על מיקום השיגור של הודעות הטקסט – במעין פראפרזה על סגנון השיחות הטלפוניות של פעם, שככל שהן התמשכו ניתן היה לאתר ביתר דיוק את מיקום המטלפן. הבעיה היא שהטכנולוגיה המודרנית לא עובדת ככה. הזמנים השתנו. כיום חוקר משטרה שיושב מול הציוד המתאים יכול לאכן את מיקומו של שולח הודעת טקסט כבר עם ההודעה הראשונה, ואין צורך במשיכת ה"דיאלוג", מה גם שאין כאן דיאלוג בכלל – אלא חילופי סמסים. בהמשך מתברר שהמודיע האלמוני משתמש בטלפונים חד-פעמיים ונוקט עוד אי-אלו תחבולות מתוחכמות של שימוש בכרטיסי סים כדי למנוע את גילויו – תחבולות שמתאימות לאנשי כנופייה ממולחים, או לפושעים ערמומיים, עד שבסוף הספר מתגלה שמדובר באשתו של הרוצח, אשה פשוטה שאין לה שום קשר לעולם הפשע. לא ממש ברור איך אחת כמוה היתה מסוגלת להתנהל בצורה כה מתוחכמת וחמקמקה – אבל מה זה משנה? לא תמיד צריך לספק פתרון הגיוני לתעלומות שהסופר בונה במהלך העלילה.
לזכותו של לסקוואה ייאמר שהוא יודע לנצל היטב את הכלים המקצועיים העומדים לרשותו. הרעיון עצמו, של בלש החוקר תעלומה הקשורה בעברו, נראה לי די מקורי (אם כי יכול להיות שהוא גנוב מאיפשהו), ויש בספר כמה קטעים נחמדים – אחד מהם אפילו מרגש, כאשר הבלש פוגש לראשונה את אביו הביולוגי, שברח למקסיקו והקים שם משפחה חדשה. המפגש הטעון בין השניים מתואר ביובש, מבלי שהסופר יגלוש למלכודות של רגשנות יתרה, ועל כך מגיע לו שאפו.
צרם לי הנסיון המאולץ להכניס קורט רומנטיקה לעלילה – כשם שתמיד צורמים לי נסיונות ש"נתפרים" ביד גסה לעלילו מתח מבלי שיהיו חלק אינטגרלי מממה. כנראה שזה מה שדורש ספר המתכונים שמונח אצל לסקוואה על השייש במטבח. התבשיל גולש מהסיר בשיחה שמנהל ואייט עם תמרה, מזכירתו הנאמנה שהפכה למאהבתו הנאמנה, אחרי הביקור אצל האב במקסיקו: "אני לא יודע מה קרה," אמר האנט עדיין בקול צרוד. "אני לא יכול להסביר את זה. כל מה שאני יכול להגיד זה שאני מצטער, ושאם את רוצה לעזוב אותי עכשיו, אני לא אאשים אותך." (ע' 292). לקראת סוף הספר העיסה נעשית דביקה עד כדי סכנה להרעלת סוכר, ומזכירה את ז'אנר ספרות הנשים. לא שאני מתעב ספרות נשים – אבל היי, בעצם, למה להתחסד, אני בהחלט מתעב ספרות נשים. ואחד הדברים שמאפיין את הז'אנר הרדוד הזה הוא השימוש התכוף במלה הריקה "זה". מלה שנשים אוהבות להשתמש בה בכל פעם שאין להן ממש מה להגיד. משפט נשים אופייני: "כשהכרתי אותו חשבתי שזה יהיה זה, אבל התברר לי שזה קצת מזה וקצת מזה, בקיצור זה לא זה." ובדיוק כזה הוא המונולוג של תמרה לקראת סוף הספר: "אתה לא יכול לצפות שזה ייעלם בזמן הקרוב, ואולי אפילו בזמן הרחוק, וזה בסדר. אתה לא מבין את זה?… כל מה שאני רוצה באמת זה שתיתן לי להיות חלק מזה. להיות חלק ממך. אתה חושב שתוכל לעשות את זה?" (ע' 356)
בקיצור, זה לא זה.
מומלץ למי שרוצה להעביר את הזמן בטיסה, או בישיבה בשירותים.
או בישיבה בשרותים תוך כדי טיסה.
ציון: 4 (מתוך 10)
