עבורי הספר הזה תמיד יהיה הספר הראשון שקראתי.
אני לא זוכרת בת כמה הייתי, אולי כיתה ד', ואני לא זוכרת מאיזו ספרייה שאלתי אותו.
אבל זה לא משנה, כי אתמול סיימתי לקרוא אותו בפעם השלישית, ואפילו שכבר עברו שנים מאז הפעם הראשונה, הוא עדיין מחמם לי את הלב.

לפני קצת יותר משלוש שנים, קניתי את העותק שלי בעמדה של פגומים, וקראתי אותו בפעם השנייה, רק בשביל להבין למה דווקא הספר הזה היה זה שגרם לי לתת צ'אנס לספרים, ולא לוותר רק כי לא הצלחתי למצוא את הספרים הנכונים עבורי.

השבוע חזרתי אליו מסיבות אחרות.
חזרתי הביתה מחברה, ובחוץ היה קריר ורטוב אחרי בוקר גשום מאוד, ורציתי נחמה.
ספר חם להתכרבל איתו.
הגנבתי מבט למדף והסתכלתי על "חיים קטנים", והבנתי שזה לא הולך לקרות.
זה אפילו הצחיק אותי שהספר הציע את עצמו, בתוך ראשי עניתי לו "כן. לא אותך. זה עוד לא הזמן שלך וגם אתה ללא ספק לא יכול לנחם אותי".

איכשהו, הגעתי למצב שאני מסתכלת על הספר הזה, וחושבת לעצמי, "אני אוהבת את הספר הזה, וההתחלה שלו זכורה לי, אבל אני לא זוכרת הרבה ממנו ".
אז החלטתי לקרוא אותו שוב, כי הרי אני אוהבת ספר, שאיני זוכרת, אז שווה לבדוק אם האהבה אליו עדיין שם.
איך שהתחלתי לקרוא, ידעתי שאני בבית, התמונות שראיתי אז, לא השתנו, זה היה אותו הספר שקראתי בעבר.

הסיפור הוא על חתול בשם ארייל, שהאדון שלו, מכשף בן מאות שנים, נתן לו את היכולת לדבר.
הספר מתחיל מהנקודה בה ארייל מבקש מאדונו מג סטפנוס להפוך אותו לאיש.
הוא אומר משהו שנשמע מגוחך לאדונו, "אני לא מרגיש כמו חתול".

בנקודה הזאת מג סטפנוס מתחיל לספר לארייל על עולמם של בני האדם, ואיך מכל דבר טוב שהוא נתן להם, הם הצליחו ליצור משהו רע.
הוא מספר לו על איך לפני שנים רבות, לפני שהוא עבר לגור בבקתה ביער, הרחק מבני האדם, הוא גר בעיר בשם ברייטפורד.
הוא מספר לו על איך אדם אחד ביקש ממנו לבנות גשר כדי שכל תושבי העיר יוכלו לעבור את הנהר, וכשסיים לבנות, אותו "נבל", הקים עליו שער אגרה.
כשאותו איש נבזה נהפך לראש עיר, הוא לא יכל לסבול את זה ועזב.
בגלל שארייל הוא חתול, כל האזהרות של מג סטפנוס לא עזרו.
ארייל ביקש להפוך לאיש ולראות את העיר ברייטפורד.
מג סטפנוס החליט שזה יהיה עונש עבורו, לראות במו עיניו את רשעותם של בני אדם, והחליט להפוך אותו לאיש, ולבקש מארייל לחזור אחרי שהוא יראה את העיר.
ארייל הבטיח לחזור, וכאן מתחיל הסיפור של חתול בגוף של איש, שלא יודע כלום, וחווה בפעם הראשונה את עולמם של בני האדם.

הסיפור פשוט, הכתיבה נהדרת בעיניי, יש הרבה דמויות, ובקריאה השלישית פתאום שמתי לב לדיאלוגים הקצרים בין ארייל לבני האדם האחרים, מהם ארייל לומד ומבין איך זה מרגיש להיות בן אדם.
הוא חווה דברים בפעם הראשונה, ולא באמת מבין שום דבר שקורה סביבו, כי אפילו שהוא איש, ארייל הוא עדיין חתול.
וככל שהעלילה מתקדמת, ארייל נהיה יותר ויותר כמו בן אדם, וזה גורם לו לחוות ולהרגיש דברים כמו כאב, פחד, ואהבה.
ארייל לא מבין את מה שהוא חווה, כי הוא חווה את הכל בפעם הראשונה, אז אלו האנשים שסביבו שמלמדים אותו, מה אלו הרגשות האנושיים שהוא מרגיש ואיך להתמודד איתם, כמו שכל שאר בני האדם מתמודדים איתם.
כשהוא מאבד את חוש הכיוון החייתי שלו, ומרגיש בפעם הראשונה בחייו איך זה מרגיש להיות אבוד, האדם שלצידו מלמד אותו, שככה זה אצל בני אדם, שהדבר היחיד שאפשר לעשות כשאתה אבוד, זה להמשיך ללכת ולקוות לטוב.

סך הכל, ספר ילדים נהדר, שאני לא יודעת איך בדיוק להמליץ עליו לאנשים, אבל אני גם לא ממש מרגישה צורך.
זה פשוט הספר הראשון שקראתי, ויש בו משהו מיוחד שאולי בקריאה הרביעית אצליח לנסח לעצמי.
אבל עד אז יש עוד הרבה זמן, ואני חושבת שחווית הקריאה השלישית היא מספיק מוצלחת כדי לכתוב עליה ביקורת.

ספר קליל וחביב על חתול שלמשך מספר ימים הופך להיות איש צעיר ומבקר בעולמם של בני האדם. הוא עדיין חתול - הוא יכול לקפוץ כמו חתול ולהריח כמו אחד, להבריח עכברושים ושאר פעולות חתוליות - אבל הוא עושה את כל זה בתוך גוף של בן אנוש, וגורם לנו להסתכל על הדברים מנקודת מבט לא שגרתית. מתאים לילדים סביב גילאי 12-8, אם כי לא בטוח שהם יבינו את הביקורת המסתתרת שם על עולם המבוגרים הציני ועל פוליטיקאים מושחתים וכו'. חובבי ספרי חתולים עשוים להתאכזב, כי הספר הוא בעצם על אנשים ולא על חתולים, אבל העלילה מושכת לקריאה והדמויות משעשעות במידה. נחמד בהחלט.

אחד הספרים המתוקים ביותר שקראתי בחיי,הכתיבה של לויד מעולה והעלילה נהדרת!
מומלץ בחום...

ספר מרתקקקקקק