קראתי ביום אחד ועדיין, לא ספר שהייתי ממליצה ישר.
הוא כתוב טוב, סוחף (בגלל זה נתתי לו 4 כוכבים), אבל לאורך כל הקריאה יש חשק לצעוק עליהם שיתאפסו על עצמם ויהיו אחד עם השניה ודי לאמלל את כל העולם והקוראים.
הצד הרומנטי שבי אהב את סיפור האהבה הסוחף והתשוקה והאישה הבוגרת שבי רצתה שיתאפסו על עצמם ויפסיקו לבלבל את המוח כי הם בני 19-20 וכל החיים לפניהם אז למה לבזבז את הזמן באומללות ולהרגיז אחד את השניה במקום להגיד בדיוק מה אתם רוצים ולהיות ביחד.
אגב, הייתי שמה גם איזו אזהרת טריגר או משהו בסגנון כי הזוגיות הזאת היא רעילה והרסנית, שניהם דפוקים, כל אחד בדרכו שלו וכל אחד שם צריך דחוף שיחה ועזרה עצמית. זו לא זוגיות רומנטית, זו זוגיות לא טובה, והחבר שלהם בספר הגדיר את זה הכי טוב: כשהם ביחד העולם שמח, כשהם מעוצבנים אחד על השניה כולם סובלים מזה.

אסון יפהייפה+אסון מהלך

כל פעם אני בוחרת את הספר שאקרא בצורת הגרלה, כי חוסר החלטיות שלום.
את הספר אסון יפהייפה קראתי לפניי כשש שנים בגיל 15 (וכבר אז הוא היה בנאלי) ואת הספר הזה עכשיו כי הוא שכב לי בספרייה עוד מאז אבל רק עכשיו הוא יצא בהגרלה.
אז קראתי עוד פעם את הספר הראשון כי לא זכרתי כלום ואז עברתי אליו.
קודם כל דבר אחד שאני יכולה להסכים איתו: הסדרה הזו היא באמת אסון.
אחד הספרים הכי בנאלים שקראתי בחיי, להתאהב במישהי רק כי היחידה שסירבה לשכב איתך על הפעם הראשונה? ממש בחורה לחתונה, חבל שזה לא מכפר על האופי הדוחה שלה.
ראיתי הרבה תגובות שאסון מהלך הוא ספר מיותר כי הוא מספר בדיוק את אותו סיפור, אבל לדעתי אסון יפהייפה הוא המיותר כי קודם כל כשהדמות שמספרת את הסיפור היא ככ בלתי נסבלת כמו אבי זה הופך את כל הספר לבלתי נסבל, טרביס הרבה יותר סבבה. ובמיוחד שכל שאר הספרים הם על האחים שלו, אז גם הראשון היה לדעתי אמור להיות ישר מנקודת המבט של טרביס כי הוא הדמות הראשית ולא היא לדעתי.
עכשיו המוטיב הכי חוזר על עצמו בספר זה הגלגולי עיניים שלה. היא פשוט לאורך כל הספר מגלגלת עיניים, שזה כבר גרם לי לגלגל עיניים מרוב שכבר לא יכלתי לקרוא צמד המילים הזה.
אזהרת ספויילר:
אחייי, היא פאקינג זרקה אותך בלי להגיד לך מילה, שאלת אותה אם היא רעבה היא אמרה לך שלא ולקחה את הדברים שלה והלכה, וכששאלת לאן היא הולכת היא אמרה לעשות כביסה!!! היא נפרדה ממה בלי להגיד כלום ושיקרה לך כשהתחלת לחשוד שהיא עוזבת… ואתה עוד רודף אחרייה ומתחנן שהיא תחזור?

כאמור לעיל גם בגיל 15 לא אהבתי אותו אז לא ציפיתי ליותר מדיי, אז לא אוכל להגיד שהתאכזבתי אבל עדיין זה היה פשוט גרוע.

מעבר לזה שמצאתי אי דיוקים בין הגרסאות של אבי ושל טרביס, כמו המשפט שאבי אמרה בספר הראשון בסיטואציה אחת ובספר שלו היא אמרה את זה בסיטואציה שונה לגמריי.

אז אולי כמה אנשים רואים את הכינוי שלי מתחת (או מעל) לביקורת ושואלים את עצמם מי פרץ לחשבון שלי. אז את התירוץ שלי כבר אמרתי, למטה, למען האמת. בכל מקרה, ברור שהיכולות הספרותיות שלי לא התדרדרו או משהו. אני עומדת לתת ביקורת.

יש את הספרים האלו, שקיומם הוא פשוט... כיף. כיף אדיר. ולא משהו מעבר. בלי עומק מדהים והתמוטטות או דמעות, הזדהות או משהו מעבר. ויש פעמים שגם הסופר יודע את זה, מה שהופך את הספר לכיפי אפילו יותר. ואני פשוט – הייתי צריכה אחד כזה. היה לי רצף של ספרים שחלקם לא קלים, חלקם נוראיים ועמוקים פחות מהרדודים בבריכה, וחלקם מעיקים. והספר הזה נראה כיפי. באמת. היה לו גם רושם כזה. לא יותר מידי חכם, לא יותר מידי מדהים. משהו נחמד.
אז קניתי אותו.

בכל מקרה, הספר התחיל אצלי בנקודת תעופה; הוא היה קולח, כתוב היטב, מעניין. הדמות הראשית הייתה חוצפנית ועקשנית עד כאב, מה שגרם לנקודות הזכות לתפוח ולתפוח. הדמויות היו פחות או יותר מעוררות הזדהות, היו להן גישות אנושיות למדיי. הדמויות משנה, שאנשים נוטים להעלים בספרים אי אלו, קיבלו נתח של מקום ואפילו זכרתי שמות. האישיות של הדמויות הייתה כנה. אפילו המתח המיני בין שתי הדמויות ברומן נבנה היטב.
ואז?
בום.
פדיחה.
התפקשש איפשהו לסופרת בין מאה העמודים הראשונים.
כי אז, אנשים, התחילה הדרמה! משולש רומנטי מתסכל, מייאש, דמות בחור מיואשת, מדוכאת, ומאוהבת עד כדי התרסקות בצורה כל כך לא אנושית. חוסר אמינות. דרמטיות יתר. בלגאנים.
כי כמו שאמרתי, יש את הסופרים שיודעים שהספרים שלהם נועדו לכיף, ויש את הסופרים שלא יודעים. ולכן, מקגווייר שנמנית בין אלו שאין להם מושג בשיט, ניסתה להראות שלדמויות שלה יש אופי מיוחד.
אין להן.
וזה ממש התפרק לה בידיים. זה טלטל אותי משמעותית. זה עצבן אותי והעיק עליי. כי רבע שעה אחת – הם ביחד! ורבע שעה אחרי – הם לא!
וזה ממש לא פייר. כי בסביבות עמוד חמישים, שחברות גררו אותי, ממש רציתי להמשיך לקרוא. כי הוא היה מרענן וכיפי. בנקודה מסוימת, הוא הפך לייאוש מוחשי מידי.

מהספר היה אפשר בקלות רבה ביותר, פשוט לחתוך ממנו איזה חצי ולומר "זהו". בלי דרמות עם אבא מניאק שיש לה, והמצב המשפחתי שיש לו, ולאס ווגאס. זה הפסיק להיות כיפי והתחיל להיות מעיק.
יותר מידי אלים.
(she didn'tttttttttt [מי אני ומה עשיתי עם עצמי?])
לא, אבל ברצינות. הבחור איבד את העשתונות יותר פעמים משאפשר לספור, וכל פעם הייתה לו התנפלות אגרסיבית. וזה היה כל כך מיותר. כל כך כל כך מיותר. כי למה הקשר שלהם לא יכל להיות קליל יותר, אחרי ההתחלה הקשה שהייתה להם?
בכל מקרה, חזרה לטענת בסיס; מהספר היה אפשר לחתוך נתח ענקי ולהתעלם מכל הדרמה. זה היה מעיק ומיותר.

עד עמוד מסוים, זה באמת לא הזיז לי. ואז כל הדרמה הגיעה. והסוף היה לגמרי מיותר. ספויילר הם התחתנו.
בווגאס.
הוא שאל אותה אם היא רצינית רק אחרי שהוא קנה את הכרטיסים.
ומי הגאון בן התשע עשרה שיקנה למישהי בת תשע עשרה טבעת נישואים רק כי הוא חושב שזה מתאים לה? והמערכת היחסים שלהם כל כך פאקינג הפכפכה, ג'יזס סוף ספויילר O_O
מצחיק אותי שאמרתי "פאקינג" ו"ג'יזס" באותו משפט.
עמכם הסליחה, נוצרים.

אבל נתתי לו ארבעה כוכבים.
סיבה? נהניתי. לא. אני ממש לא עומדת להפוך עכשיו למלכת המרתון של הספרים בז'אנר. אבל אני חושבת שהוא היה ממש כיפי מצד אחד, ולעיתים ממש מתסכל והיו בו הרבה הרבה קטעים, שלדעתי היה אפשר לסלק בעריכה. המון. שוב, יש את הספרים האלה שפשוט שווה לקצץ.

עוד משהו לטובתו של הספר? לא היה רגע משעמם. לא משהו שמורידים מהיד עד שמסיימים. פולש למחשבות באופן צורם במיוחד, ומסקרן באופן מורט עצבים.
לקנות? לא. אבל אני שמחה שקניתי אותו, כי אני אחזור לקרוא אותו שוב, יום אחד, כשאני אהיה לי שבורת לב ומתוסכלת וארצה להיזכר ברגעים טובים ולא טובים במערכות יחסים (גם אם לא הכי נורמליות).
לקרוא? תלוי. זה פן רומנטי למדיי, מלא חגיגות ולכלוך. אני גם לא יודעת לאיזה קהל קוראים לשייך את זה. כנראה לאנשים שיכולים לעמוד ברומנטיקה ולא ממש אכפת להם מגסויות כאלה וכאלה שצצות בספרים רומנטיים, ומה שגם, עם עצביי ברזל לחלקו השני של הספר, אבל בכיף.

אין לי ממש עוד תובנות לחלוק. חוץ מזה שלפעמים אני חושבת שיש רגעים ששווים כדי לקרוא את הספר עד הסוף. אבל לאנשים מכם שלא מסוגלים לעמוד באובר דרמה? תברחו בצרחות.

נ.ב – לאנשים עם עצביי הברזל? קריאה נעימה.

אזהרה: ספוילרים בגוף הביקורת

ספר הוא אוכל.
כן, אוכל. זה לא שאני שולחת אתכם עכשיו להתחיל לקרוע עמודים מספרים ולאכול אותם, זאת ממש לא הכוונה, ואם תעשו את זה אתם תרצחו בכאב רב על ידי מתנקשת אנונימית שהיא בכלל בכלל לא אני. בכלל. בכל מקרה, אני גם לא חושבת שיהיה לכם טעים במיוחד.
כמו שאוכל מזין את הגוף, הספר מזין את הנשמה. זה נשמע עמוק וטיפה כמו זיבולי שכל אבל זה נכון, מילולית, אני לא חושבת שהייתי יכולה לשרוד בלי ספרים תקופה הרבה יותר קצרה ממה שהייתי מצליחה לשרוד בלי אוכל. אולי לא, מי יודע, אני בנאדם מאוד רעב...
כן, כן, אני מתמקדת, שניה. רק שתבינו השעה היא שלוש ושבע דקות לפנות בוקר, ואין לי מושג למה אני כותבת את הביקורת הזאת עכשיו.
אולי סתם משעמם לי.
אז.... כמו שיש סוגים של אוכל יש סוגים של ספרים. יש את הספרים הטובים והמנחמים בתקופות הלא קלות, שתמיד כיף לקרוא אותם. הספרים האלה הם כמו מרק או שוקו חם בחורף, הם כמו מה שסבתא מבשלת כל פעם שבאים אליה, כי היא יודעת שזה מה שכולם יאהבו וכולם יאכלו. הספרים האלה בדרך כלל מקבלים ביקורות חיוביות והרבה אנשים אוהבים אותם, כי מי לא אוהב אוכל מנחם?
יש את הספרים שהם כמו אוכל שרוף, או גבינה שעמדה המון זמן מחוץ למקרר, אלה עלולים לגרום לכם קלקול קיבה רציני ועדיף להפסיק ברגע שאתה מבין שהם כאלו. יש קלקולי קיבה מנטאליים. תתפלאו.
יש גם את הספרים שהם נחמדים, טעימים, אבל לא מיוחדים במיוחד. כמו פסטה ברוטב עגבניות או שניצלים, אתה לא תזכור שאתה אכלת אותם, למרות שבזמן הקריאה/האכילה נהנית מהם.
אפשר לקרוא ספרים שהם כמו מנות גורמה, אבל לרוב הם טובים במנות קטנות. גדושים בסלסולים ובהרהורים פילוסופיים. יכול להיות שהם ישאירו טעם של עוד, אבל עדיף ככה, כי אם תקרא יותר מדי מהם, הם יהיו טפלים.
ויש את הספרים שהם כמו חטיפים. משמינים. מלאים בסוכרים ובפחמימות פשוטות. משאירים טיפה טעם לוואי בפה. אבל בזמן שאתה קורא אותם.... הווו... בזמן שאתה קורא אותם הם כל כך כל כך כיפיים. אין להם שום ערך מוסף, או הגות מהורהרת, או איזושהי מטרה חוץ מההנאה של אותו רגע.
הספר הזה הוא בדיוק אחד מהספרים החטיפיים האלה (באמת הגיע הזמן שאני אדבר קצת על הספר הספציפי הזה, לא?)
אסון יפהפה הוא כל מה שספר שטחי של טינייג'ריות צריך להיות. יש בו הכול:
1. שם מפוצץ - אסון, דבר נוראי שעדיף שלא יקרה, ועדיין הוא יפהפה. זה בכלל הגיוני?
2. גיבורה שלא מודעת שהיא יפה ומושלמת וכו', שיש לה עבר מתוסבך.
3. גיבור עוקצני ומתוסבך לא פחות מהגיבורה שעושה הכול, אבל הכול כדי שהגיבורה
א. תשים עליו, ו-ב. תדע שהיא שיא השלמות המפואר של היקום, גם אם היא לא בדיוק.
4. סיפור מתוסבך שגורם לכולם להשתנות ולהתבגר, שכולל בתוכו אלימות, מין ואלכוהול
5. קיטצ'יות שלא תאמן, שאם היא הייתה קיימת בעולם האמיתי, כולם היו יורדים עליה.
כן. הספר פתטי ברמות. טרביס (הגיבור המהולל) הוא רגע אחד אדיר וקשה להשגה ואליל מין וכל מיני תכונות שמאפיינות גיבורים בספרים כאלה. ואז שנייה אחרי זה הוא סמרטוט רצפה שיעשה בשביל אבי "פיג'ן" הכול. מלהתנזר ועד פחות או יותר לחתוך ורידים. (הוא לא באמת עושה אף אחד מהם בספר... אבל לשם ההדגשה תסלחו לי, נכון?)
אבי, לעומת זאת, היא מין יצור פלאי שכזה- --ספוילרים--בתולה ועדיין סקסית ברמות (הספר משפיע עלי >< אמרתי לכם שהוא מהסוג המשמין והלא בריא...), היא לא מודעת לזה שהיא יפה אבל היא מושכת את המבט של כל גבר שני, היא תמימה ועדיין שחקנית פוקר בזויה מווגאס. –סוף ספויילרים--כאילו, כמה לא אמינה את יכולה להיות?
הדמויות המשניות שטוחות לגמרי ולא שוות אפילו אזכור בשמן.
העלילה הבסיסית בנאלית לגמרי, ועליה מורכב מין סיפור הזוי ולא אמין על חובות בווגאס, משפחה מוזרה, קרבות אלימים וlucky 13 או איזה שטות אחרת.
אבל עדיין, בכל ים המגרעות הזה יש מרכיב שממנו אי אפשר להתעלם.
מרכיב שנתן לספר ארבעה כוכבים. ארבעה!
והמרכיב הוא........
מונוסודיום גלוטומט!
סורי... בדיחה פרטית.
המרכיב האמיתי הוא שבאמת באמת נהניתי. הספר היה כיפי וקליל לכל אורכו, ולא התיימר להיות יותר מהחטיף שהוא.
חטיפים זה לא בריא, ולא מוסיף כלום לחיים ואני באמת צריכה להפסיק איתם (גם עם הספרים שהם כאלה וגם עם האוכל שהוא כזה), אבל מדי פעם, הם נותנים טאץ' מרענן, מין צלילה לניתוק זמני שרק ספרים כאלה יכולים להביא.
אז עכשיו השעה שלוש ארבעים ושש לפנות בוקר, אני עייפה אפילו יותר, אבל סיימתי את הביקורת, ולדעתי היא בין הארוכות שכתבתי אי פעם.
לילה טוב.XOXOXO

ותנו לי לספר לכן שהוא פשוט יפהפה ומקסים ומחמם את הלב.
באסון יפהפה יש הכל.
גיבור חתיך, קשוח (אוי, הם כאלה סקסיים שהם קשוחים) עם קעקועים, שמתאגרף בתחרויות איגרוף מחתרתיות.
גיבורה שמנסה לברוח מעבר לא פשוט ולהתחיל מחדש.
סיפור אהבה יוצא מפותל ומרגש במהלך לימודים בקולג’.

"אוקיי! למה את?" חיוך התפשט על פניו והוא רכן אלי כדי לנשק לשפתי.
"נדלקתי עלייך בלילה של הקרב הראשון."
"מה?" אמרתי בהבעה ספקנית.
"באמת. את, בקרדיגן, עם כל הדם הזה עלייך, נראית מגוחכת להפליא" הוא החניק צחוק.
"תודה."
החיוך שלו נמוג. "זה קרה שהרמת את המבט והסתכלת עלי. זה היה הרגע. היה לך מבט תמים, עם העיניים הגדולות האלה… בלי להעמיד פנים. לא הסתכלת עלי כאילו אני… אני לא יודע, כאילו אני בן אדם, נראה לי."

כמה שאבי מנסה להתחמק ממדוקס ככה המשיכה בינהם הופכת להיות חזקה ובלתי אפשרית.
מדוקס הוא כל מה שאבי מנסה להמנע ממנו בבחור.
עד שהתערבות אחת משנה הכל.

חבטתי על המזרן באגרופי. "אתה כבר לא יכול להגיד לי מה לעשות, טרביס! אני לא שייכת לך!"
בשבריר השנייה שנדרש לו להסתובב ולהסתכל אלי, הבעת פניו הפכה לכעס. הוא צעד אלי במהירות, הניח את ידיו על המיטה משני צדי גופי ורכן אל פני.
"אבל אני שייך לך!"

הסיפור יקח אתכם לחיי הקולג’ האמריקאיים הפרועים, לקרבות מחתריות, הימורים בלאס וגאס, הצד השברירי שאנשים חווים בחייהם ומעצב אותם. אהבה מקסימה בין שני אנשים שמנסים לבנות חומות ולהתבצר בתוכם כדי לא להיפגע ואט אט מבינים שהם בעצם מצאו את הנפש התאומה.

הבלוג שלי ----> http://saloona.co.il/ginger/

יסלח לי בעלי, אבל אני מאוהבת.
עם תחילת קריאתו של הספר לא ציפיתי להרבה. העלילה נדמתה אותה עלילה נדושה שכבר נטחנה פעמים אינספור. למרות זאת, לא הצלחתי להניח את הספר מידיי. רותקתי אליו ביום ובלילה. הוא ליווה אותי נאמנה כשקמתי בלילה להאכיל את הקטנה, והמשיך ללוות אותי הרבה אחרי שהיא חזרה לישון.
בתור מישהי שנשואה ל"מאצ'ו גברי", התמוגגתי אל מול דמותו של טרביס. הוא כל מה שאישה יכולה לחלום עליו. חזק, מושך, רומנטי, רגיש ואינטלקטואל. הו, כמה כעסתי על אבי על יחסה אליו. הספר הזה מוכיח שוב, שגברים אכן אוהבים ביצ'יות. למרות ההתנהגות הילדותית והמקוממת של אבי, טרביס ממשיך לחזר אחריה באהבה שלא יודעת שובע.
ספר מרתק, קיטשי להחריד, שהשאיר אותי ערה עד שעות הבוקר.

בטיסה חזור לארץ התחלתי להריח ריח משונה,הסתכלתי לימני וראיתי אישה מורחת לק. פתחתי את התיק לחפש משהו לנפנף בו עד שהדיילות יודיעו לה שאסור למרוח לק בטיסה (אתם יודעים...אי אפשר לפתוח חלונות...). שלפתי את הספר הסתכלתי בשעון ראיתי שנותרו שעתיים לנחיתה ואמרתי יאללה נקרא קצת.
כל הטיול לא התחשק לי לקרא את הספר אבל ממש ממש הופתעתי לטובה.
הספר קליל,כתיבה זורמת ויש בו כל מה שאישה יכולה לבקש במינון הנכון. אהבתי גם שאין יותר מידי תיאורי סקס מעיקים.
אז או קיי יש לנו פה סיפור אהבה דביק ואין רקע היסטורי, למי איכפת! לא הצלחתי להניח אותו מהיד.
אני חושבת שאני עוד אתגעגע לדמות של פינץ' :)

החדר היה חשוך, האור היחיד היה זוהר מלבני שהסתנן במסדרון.
התאמצתי למקד את מבטי מעבר לחשכה, לבירה ולכעס, וכשהוא פנה אל האור, הבחנתי בחיוך הזחוח שהתנוסס על פניו.
חבטתי על המזרן באגרופי. "אתה כבר לא יכול להגיד לי מה לעשות, טרביס! אני לא שייכת לך!".
בשבריר השנייה שנדרש לו להסתובב ולהסתכל אלי, הבעת פניו הפכה לכעס. הוא צעד אלי במהירות. הניח את ידיו על המיטה משני צדדי גופי, ורכן אל פני.
"אבל אני שייך לך" העורקים בלטו מצווארו כשצעק, ואני הישרתי אליו מבט, מסרבת להניד עפעף. הוא הסתכל על שפתי, מתנשף. " אני שייך לך" הוא לחש - עמוד 322

אני ממש לא מתמכרת מהר לספרים, יש הרבה ספרים "שהכרחתי" את עצמי לסיים לקרוא אותם למרות התוכן וחוסר העלילה.

יש לי רשימת ספרים, 5 המובילים (ככה אני קוראת לזה לפחות).
אסון יפהפה של ג'יימי מקגוויר הוא במקום השני , במקום הראשון נמצאת טרילוגיית כאוס מהלך.

אסון יפהפה הוא כמעט בראש הרשימה והוא אחד הספרים היחידים שקראתי תוך יום אחד בלבד.( אני לא אוהבת לקרוא מהר כי אני רוצה להבין את המסקנות והמסרים הסמויים שבספר) .
גם כשחברות שלי צעקו עליי ורצו לעשות הפרד ומשול לי ולספר לא יכולתי להניח אותו מהידיים, רק אחרי שגמרתי יכולתי להסתובב " בעולם החיצוני" עם חברות שלי. אבל כל מה שדיברתי עליו היה למעשה אסון יפהפה.
אחרי שבוע מסתבר שכמה חברות שלי קנו את הספר כדי לבדוק למה אני כל כך אוהבת אותו ונדלקו עליו בעצמם.

אני פשוט מלאכית שנתתי להם רעיון לחוויה הורסת שלא קשורה בגלקסי או באייפון למרות שיש לי חברה אחת שקראה את הספר בטלפון , אני לא מבינה למה אנשים קוראים ספרים דיגיטלים, הדבר הראשון שאני עושה שאני קונה ספר זה מריחה אותו, יש לי אובססיה לריח של ספרים חדשים. פרט שולי ולא חשוב , רק שלא תחשבו שיש לי בעיה או משהו!!✌ ✌ ✌

טוב נראה לי שהתעסקתי בדברים שלא כל כך קשורים לביקורת אז אני רוצה לדבר על הספר:
אהבתי, התאהבתי, צחקתי ונהניתי מאוד.

הוא ספר פשוט מדהים, הוא מתוק וחמוד ולא יכולתי שלא להתאהב בטרביס ובטרנטון ( שעליו יש ספר בסדרת האחים מדוקס , נ.ב. אני יקרא את הספר שיכרון יפהפה ברומא! באחת הערים אם הנוף הכי מהמם ועם המזג האוויר השמשי והיפה. אני מדמיינת את עצמי בכל הזדמנות שיש קוראת את הספר).

הדמויות היו כל כך מקסימות וכובשות ואני כבר לא יכולה להסביר כמה נהניתי מהספר.

אני ממליצה עליו רבות ואני בטוחה שאתם תהנו ביג טיים✌ ✌

אף אחת לא אוהבת חולי נפש. אבל כולן אוהבות לקרוא על זה. אהבתי את הספר הזה גם בפעם הרביעית שקראתי אותו, הוא כל כך קיטש ודביק ואלים ורדוד ובדיוק מה שאני אוהבת!!ממש מומלץ!!