גם כשקשה לי להתרכז קל לי לקרוא את נטליה גינצבורג, קל לי לראות את העולם דרך עיניה הבוחנות, קל כמו לנשום.
מלנכוליה דקיקה מרחפת כאד מעל גיבוריה- העדר תכלית ואושר, חוסר מודעות עצמית, תחושה מתמדת של החמצה.
אני שוחה בזה. זה השדה הסמנטי שלי.

אני מעדיפה את קבצי הנובלות שלה (כמו ולנטינו המופלא) על רומן המכתבים הזה אבל גם כאן בולטת היכולת שלה לגזור דמויות תלת ממדיות בכמה אבחות מילוליות. היא מצליחה לתפוס את אופיין ואת דקויות היחסים ביניהן דרך תיאורים, לכאורה שוליים, של מראן החיצוני. הן לא בדיוק קופצות מן הדף אלא נטמעות בקלות במרקם החיים היומיומי, כמו שיחה של זרים באוטובוס.

נטליה גינצבורג נשארת אמפטית לכל גיבוריה, גם אם הם חוטאים בנרקיסיזם בלתי נסבל או בחדלות אישים מרגיזה. היא מצליחה, בין השורות, להמחיז טרגדיה קלאסית באופן בלתי מורגש, באגביות. למות זה סתמי כמו להזיז ספה מכוערת ממקום אחד למשנהו. גם לחיות.

רק אחרי הקריאה חשבתי עד כמה עצוב הסיפור ועד כמה מסעירות תהפוכות העלילה למרות ההרגשה שלא קורה כלום.

המכתב האחרון שכתבתי בכתב ידי נשלח לפני כ – 12 שנה להוריי אשר התגוררו באותה התקופה ברוסיה. לא היה לנו טלפון ביתי ולכן נהגתי לכתוב להם מכתבים ארוכים, מלאים בתיאורים מגוונים בהם השתדלתי לכלול את מרבית הפרטים הקשורים לחיי לרבות הקטנים והפחות משמעותיים שביניהם.

רומנה של נטליה גינצבורג "העיר והבית" בהחלט החזיר אותי לתקופה הרחוקה ההיא, בה הייתי מתיישבת במקום מבודד עם דפי ריקים ועט כחולה וממלאה אותם במילים מהירות אשר הפכו לשארים בכניסה לחיי...

הרומן הוא תחלופת מכתבים בין קבוצת ידידים אשר מתחילה מיד עם עזיבתו של ג'וזפה לארצות הברית. הוא משאיר מאחוריו את אהבתו הגדולה וככל הנראה, היחידה – לוקרציה – אישה נשואה ואם לחמישה ילדים עמה ניהל מערכת יחסית רבת שנים אשר הסתיימה גם היא מזה זמן רב. מלבד לוקרציה, באיטליה נותרו גם יתר חבריו ובנו היחיד, תסריטאי מוכשר ומתוסבך שמתגורר ברומא.

פעם ביתה המרווח והמאור של לוקרציה בכפר שימש כמקום מפגש קבוע עבור אותם חברים אך לאחר עזיבתו של ג'וזפה, מתפרקת החבילה והבית הישן והמוכר הופך לסמל נוסטלגיה בזיכרונם של אנשים שפעם היו קרובים.

הם ממשיכים להתכתב אחד עם השני – ג'וזפה, לוקרציה ואחרים, משוחחים על עברם המשותף ומספרים על אירועים שונים שממלאים את חייהם החדשים. אהבות, בגידות, אכזבות, חלומות, תקוות – הכל נשפך אל הנייר, מתפזר בין השורות ונותר אי שם בזיכרון אבוד כחלק מתקופה רחוקה ונשכחת.

באופן פרדוקסלי הצצה לחיי הדמויות אינה יוצרת קרבה מיוחדת עם מי מהם אלא משאירה תחושה עצובה של ביקור במקום שהיה פעם מלא בצחוק מתגלגל אך נזנח על ידי בעליו שעזבו מבלי להביט לאחור.

במשך הקריאה לא הצלחתי לשים דגש על רעיון מיוחד שעומד בבסיסו של הרומן או למצוא נקודת אחיזה מעניינת לדון בה...במחשבה השנייה - אולי זהו מהות חיינו שפשוט מתרופפים מעלינו כאשר המתרחש מסביב – מכשולים וקריסות, מציאות ואבדות, אהבות ונשכחות – הינם בסך הכל אפקטים בימתיים מורכבים במחזה ארוך שלא תמיד מעורר עניין.

עם השנים התפאורה שמסביב מאבדת מקסומה, הכאב נחלש, רגשות חולפים, הווה הופך לעבר... והוא נשאר - אדם שאמנם נפרדנו ממנו מזמן, אך לעולם נזכור אותו "כאילו היה מולנו כעת"...


ביקורות נוספות שלי על ספרים תאטרון ניתן למצוא בלינק הבא - https://evgeniatarbut.wordpress.com/ :)

לא מספיק מעניין.

ספר סתמי לחלוטין. כל גיבוריו הם אנטיגיבורים שחיים, מתאהבים, יולדים ילדים ומפרקים משפחות או מתים ממש בלי סיבה ובאופן סתמי ביותר.סתם

סיימתי לקרוא את הספר והוא בהחלט מעניין.

המוטו של "העיר והבית" לדעתי: "והם לא חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה".

הספר בנוי על חליפת מכתבים שנותנת לנו ללמוד כמה שארוע שהוא חשוב לאחד הוא מאד צדדי לאחר. שני גיבורי הספר שוברים את הכלים, עוזבים בית וביטחון למען הרפתקאה שלך תדע.

גם גיבורי המשנה נראה שמצאו פתרונות של "ככה זה בחיים, וצריך לנסות להינות ממה שיש".

נראה שכמו במשחק אפשר לסדר את משתתפי הספר זוגות זוגות והכל יבוא על מקומו בשלום, אך לא, הם לא מצייתים ומחפשים דרכים אחרות שלא מבטיחות דוקא אושר.

אני רוצה לקרוא את הספר, וחושש. אולי הוא קצת ז'אנר ריאליסטי שאני פחות מתחבר, ומבחינת הנושא הספר מגביל את עצמו בעצם לתחום אחד.. אילו היה מה שנקרא 'פרק ראשון".