הא. עוד טרילוגיה. מה אני אומר לכם, זה פשוט השאיר אותי המומה. פשוט לא ציפיתי לזה, מכה מתחת לחגורה. מה זה?? אנשים לא צפויים היום.

אז קודם כל, בואו נתחיל מההתחלה - מאיפה הספר?
התשובה היא, כמובן, מחנות הספרים. אבל איך? זה הספר שנוסף לי עם "אש". ההמשך של מחוננת.
כמה אני שמחה להצהיר שלדעתי הוא טוב יותר מאש.

אוקיי, אז שאתם מסתכלים על העטיפה, היא ממש לא משהו. אולי החלק התחתון סביר - אבל הרסיסים הלא איכותיים וה(חשבתי שזה ינשוף בהתחלה)בז בשמיים נראו נורא.
לפה בא הקטע של אל-תשפטו-ספר-לפי-הכריכה-אחרת-תקבלו-נבוט-בראש.

הספר הזה מושלם ><
פשוט.
מושלם.
קודם כל, ההתחלה אומנם משעממת. אבל העלילה טובה מידי.
הדמויות טובות מידי.
העולם שהיא המציאה טוב מידי!!
(למישהו יש מושג לגבי ההמשך? אני צריכה המשך. עכשיו)

הסופרת המעצבנת עצרה את הספר ברגע הכי מותח.
זה עצוב. מאוד עצוב. אבכה לעד (או עד לרגע שאני אקבל את הספר השני).

אוקיי, אז אני אספר את הספר בצורה קצת יותר טובה.
הספר מגולל את סיפוריהם של שני נערים. אריה, נערה בת שבע עשרה. ופרי, פלטיפוס מגניב מאוד שהוא במקרה גם סוכן חשאי.
הו, אופס. התבלבלתי עם פיניאס ופרב :O
ההגדרה הנכונה היא פרי, בשמו האמיתי, פרגרין. נער בן שמונה עשרה.
נשמע רגיל לחלוטין כרגע, כן? (ותתעלמו מזה משנראה שהסופרת לקחה את השמות מאראגון ומעולם דיסני)
אז זהו. שלא.
*אריה חיה בסוג של עולם פנימי. העולם הפנימי הוא מקום שבו נמצאים אנשים וחיים על פי הולוגרמות. הטכנולוגיה שולטת בחיי האנשים. עם הטכנולוגיה אפשר להחליט כמעט הכל.
*ופרגרין? העולם שלו רחוק עשרות מונים מזה. ברוב האופנים והמאפיינים הוא פרימיטיבי במיוחד. אבל בעוד שבעולם של אריה מככב המד"ב, בעולם החיצוני מככבת הפנטזיה. מה שאוטומטית גורם לי לרצות לחיות בעולם החיצוני (יש שם קניבלים, תמיד רציתי ידיד קניבל).

אוקיי, אז עכשיו גם גיבורים בני שבע עשרה ושמונה עשרה.
וואו. זה לא היה צפוי!! פשוט... צריכים להפסיק להפתיע אותי ככה.
עכשיו, תעשו אחד ועוד אחד, תחשבו את הגילאים. הפרש של שנה.
מישהו עומד להתנשק פה, אתם לא חושבים?

בשפתו של פרגרין, אנשים כמו אריה, האנשים מבפנים, נקראים חפרפרות, או דרים. (dar, ביחיד). חפרפרות משום שהם חיים בעולם מוגבל משלהם. סוג של כיפה ענקית.
בשפתה של אריה, אנשים כמו פרגרין נקראים פשוט במשמעו - פראים.
זוג משמים, כן?

לא ארחיב יותר. רק אגיד שקרה מה שקרה, והתנשק מי שהתנשק, מישהו אהמ נעשה קצת דביק מידי. לא שלי עצמי יש תלונות על זה. רומנטיקה זה טוב. אבל אם היו מגזימים עם זה עוד טיפה הייתי מכה מישהו D:

זה ספר טוב. מאוד. הוא מעניין, וסוחף, וכשהתחלתי לקרוא אותו היום בבוקר לא הצלחתי לעצור.
וחוץ מזה, מתרחשים בו גם קרבות מסקרנים שאף פעם לא נמאסים.
הבעיה היחידה היא שהדמויות קצת רגשניות מידי.

לסיכום. תקראו אם אתם אוהבים לקרוא.

"אני אגיע אליו!"
"את כל הזמן אומרת שתקראי ואת לא קוראת, זה אצלך בבית כבר יותר מחודש!"
"אבל אני באמצע של שני ספרים אחרים!"
"אז תתחילי לקרוא אותו במקומם! איך את יכולה בכלל לקרוא שניים במקביל?!"
"זה היה שלוש לפני שגמרתי את מלאך מכני...אני אחזיר לך את שניהם כבר ביחד כשאגיע אליו"
"טוב נו..."

מה זה הדבר הזה בתחילת הביקורת? למה הבחורה הזאת נותנת לנו לקרוא שיחת בנות?
טוב זאת שיחת הטלפון שהייתה לי עם חברה טובה (החברה שמשאילה לי הרבה מאוד ספרים – אדם נפלא  ) .
טוב ולעניין שלשמו התכנסנו חיחיחי- תחת שמי האש. בקיצור זה היה ספר מאוד -לרגע באמת חשבתם שאומר מה דעתי בקיצור? מה פתאום זאת לא דרכי 
אם כן נתחיל בזה שההתחלה הייתה מעט אינפורמטיבית . הסופרת לא רצתה שלא נבין דברים בהמשך אז היא נתנה לדמויות להסביר לנו את כל המושגים- לא היו הרבה מושגים וחלקם אפשר להבין מההקשר ובכל זאת ההתחלה די סקרנה אותי. אז כך קראתי עד האמצע שם נגמר מילון המושגים של העלילה והעלילה זרמה.
הספר לא חידש הרבה, עסק בעתיד אפוקליפטי עם דמיון מועט (טוב קצת יותר ממועט) למשחקי הרעב . אבל הוא היה כתוב טוב והגעתי למצב שאת כמאה העמודים האחרונים קראתי ברצף גמרתי ולא הפסקתי לתהות למה? מה היה מעניין בהם? לא היה שם שום דבר שמושך אותי בדרך כלל לספר (חוץ מאי משולש אהבה כמובן) . הגעתי למסקנה שהיה משהו בדרך שבה הסופרת העבירה את הכל בצורה חיה כל כך. אחרי שמילון המושגים נגמר גיליתי שהספר עצמו לא רע בכלל.
טוב אז אולי זה אחרי הרצף של ספרים כל כך גרועים שקראתי הספר נראה לי באור חיובי יותר אבל החברה הטובה מאוד שלי כבר הספיקה להביא לי את השני בסדרה אז אני קוראת .
הדמויות קצת מושלמות מדי אבל הספר די קצר ואולי בהמשך יהיה להן יותר עומק.
ויש משהו נוסף שעליו מגיע לך ורוניקה רוסי היקרה הורדת חצי כוכב לפחות – את מתרצת התאהבות מהירה מדי במשהו על טבעי? זה דבר נוראי לעשות! אין מחילה על דברים כאלה! אבל לאהבה אחת פרי דמיונך יש לי הערכה – רור וליב .
ועכשיו רק למי שקרא את הספר-
אולי ספוילר
אתם חושבים שרור ואריה אחים? זה מרגיש ככה ... וכשאני מרגישה את זה בא לרוב זה בא ;-)
סוף אולי ספויילר
טוב נראה לאן הספר השני מוביל אותי בינתיים אני אוהבת את סינדר ולמי שקרא שלא יהרוג אותי אבל... את סורן (זהו אמרתי את זה!) אריה ופרי פשוט לא נגעו ללב אבל מי יודע אולי אחרי עוד ספר הדמויות שלהם יהיו בעלי עומק רב יותר ...

אני חייבת להודות שמאז משחקי הרעב [שהוא אצלי ברשימה איפשהוא בין הארי פוטר לשלמות ] בכל פעם שאני נתקלת בספר שכתוב עליו טרילוגיה אני מגלגלת עיניים.
כאילו, באמת ?! עוד אחד ??
משהו בסגנון.
אבל כתוצאה מכך שקראתי את רוב ספרי הנוער אצלנו בספריה ושלא היה מבחר כלכך גדול, לא יכולתי להרשות לעצמי להתפנק ולקחתי אותו.
וואו.
אני כלכך שמחה.
הספר הזה ... מטלטל. לא פחות.
בהתחלה כמעט וסגרתי אותו בעצבים כי לא הבנתי כלום ושום דבר, אבל לאט לאט העלילה התפתחה והוא נהיה יותר ויותר מעניין ובסופו של דבר כמעט בכיתי כשהוא נגמר.
קצב עלילה מטורף, דמויות מרשימות ולא שגרתיות, עולם מופלא שנהניתי לקרוא עליו ולהתעצבן ממנו [מי שקרא את הספר אולי יבין ..] ופשוט נהניתי הנאה צרופה.
הוא השאיר בי טעם של עוד וזה אחד הקריטריונים לספר טוב.
ממליצה בחום !!!

כזה חמוד, הרבה זמן לא קראתי ספר כל כך זורם, מאיפה סופרי הפנטזיה לוקחים רעיונות גאוניים? אפילו הרומנטיקה שאישית אני מעדיפה דביקה הייתה בדיוק הנכון לה, וזה לא החסיר מהסיפור, נהניתי, מומלץ.

פשוט מושלם.
התחלתי לקרוא אותו בשבת ובתור בנאדם דתי, התחלתי לקרוא אותו משעמום.
אבל התאהבתי. קודם כל, זה היה ברור שיהיה סיפור אהבה שכזה בין אריה לפרגרין (כן, אני אוהבת לקרוא לו בשמו המלא).
אבל למי אכפת?
כשהתחלתי לא הבנתי כלוווום!! מזה חק-6? מה זה חלום? עונג? כמו ג'יבריש.
אבל אמרתי לעצמי, 'תמשיכי לקרוא אולי את תופתעי' אז כן, הופתעתי.
התחלתי לקרוא אותו ב12 בצהריים ולאחר כ-4 שעות סיימתי לקרוא. הסתכלתי על השעון בשוק "רגע, פספסת את השנ"צ של שבת? NO WAY!!" אבל אחרי כמה רגעים לא היה אכפת לי כי התחלתי לקרוא את הספר עוד הפעם, רק שהפעם הבנתי את שפת הג'יבריש הזאת. קראתי אותו שוב בחצי נשימה, מופעמת (יש כזאת מילה? לא משנה .-.) מכמה אפשר ללמוד מקריאה שניה של ספר. במוצ"ש ישר רצתי לווצאפ וחפרתי לביאפאף שתקרא אותו. חיפוש קצר סיפר לה שאין את זה בספריה שלה. כמה חבל. ברוב נדיבותי הבאתי לה והפעם אמרתי לה, כל שאלה בנוגע לעלילה, ישר אליי. ככה היא עשתה ותוך יומיים היא החזירה אותו לי לאחר שגם היא קראה אותו פעמיים (!!). שתינו התחלנו לחלום ביחד על פרגרין ועל הריבועים הסקסיים שיש לו בבטן (תנו לי להמשיך לחלום.), ובאותו היום החזרתי אותו לספריה במחשבה שאין מצב שאני מונעת מילדים אחרים לקרוא את זה. ואז נהייתי מעריצה אדוקה. כל יום נכנסתי לדף הרשמי בפייסבוק והמנהלות המדהימות שם הביאו את הטריילר לספר (גמאני הופתעתי כששמעתי שיש דבר כזה) והוקסמתי מכמה שפרגרין חתיך. ומאז, הספקתי לקחת אותו עוד כמה פעמים בספריה ולהמליץ אותו לכל בנאדם ששאל אותי איזה ספר לקחת.
ולכל מי שעקף על חפירה זו וקורא רק את השורה התחתונה, תקרא את זה. פשוט תקרא.

ספר מרתק. העלילה סוחפת ומותחת, והסוף הפתוח גורם לך לצפות בכיליון עיניים לספר הבא בסדרה.
אז זה שהכינוי של פרגרין זה פרי, היה מה שמשך אותי בהתחלה בספר (כולם יודעים שאני סוגדת בחשאי לפרי הפלטיפוס). גם ההפצרות של חברה שלי עזרו בזה.
''תקני את זה.''
''לא''
''זה נשמע ספר טוב''
''אין לי תקציב''
''תקחי את זה במקום לנצח!''
''לא''
''לנצח זה חרא ספרותית.''
''אז מה''
''תקחי את זה כבר!''
אז לקחתי אותו, ואני פשוט חייבת לומר שזה היה מדהים! הדמויות, הכתיבה, הכל.
העולם זוועתי, אני פשוט חייבת לומר שהייתי מתאבדת אם הייתי חיה בעולם של אריה. אבל זה הקטע של ספרי מד''ב דיסטופיים, לא?

אממ מה שהפריע לי זה ההתחלה, שהייתה ממש-בלי להעליב- מטומטמת! כאילו, אין לך מושג לגבי הספר בשיט, ועל ההתחלה זורקים אותך לתוך דיאלוג עם 29358 דמויות שמשתמשות במושגים שאתה לא מבין בהם.
אבל משם זה נהיה טוב יותר ויותר, ומתחיל המתח והעלילה מתחילה לסחוף אותך.

מומלץ!

לא שופטים ספר על פי הכריכה.
אני לא אגיד שלמדתי את זה בדרך הקשה. אבל אם אתם רוצים לנסח את זה ככה, אז נהניתי כל כך מהדרך הקשה.

כשראיתי את "תחת שמי האש" בחנות הספרים, וקראתי את הכריכה האחורית, פשוט התחלתי לצחוק. אחותי מסתכלת עליי כאילו "אני לא מכירה אותה, ואני גם לא רוצה להכיר". הקניון שקט, החנות עוד יותר, ואני מתחילה לצחוק. אז זה מה שעבר לי בראש באותו רגע: עולם עתידני. מה קורה עם כל האנשים האלה שמתיימרים להיות סופרי נוער? למה הם חושבים שהעתיד הזה, שהוא בעוד איזה טריליון שנה בשנות מתבגרים, מעניין אותנו רק כי אנשים מוצאים שם אהבה כנגד כל הסיכויים? סוזן קולינס, כפרה עליה, היא החלוצה העיקרית וזאת שהתוצאה שלה באמת שווה משהו. אבל ב"הבחירה" זה פשוט שפל.
ואז בא הספר הזה, שבשנייה שבה קראתי את הכריכה האחורית שלו החלטתי לא להיקלע לתוכו, כי זה סתם יהיה בזבוז של זמן.
אז איך בסופו של דבר הוא נקלע לידי? לא זוכרת. זה היה לפני איזה שנה. אבל תאמינו לי, כל כך אהבתי אותו. כל כך כל כך אהבתי אותו. באותו פרק זמן שלקח לי לקרוא אותו הייתי על קפיץ. הייתי על... חבל. הייתי על העננים. לא יודעת איך לנסח את זה. תסלחו לי על זה.
חשבתי שזה יהיה כאילו "אני מסתכל עליה והיא מסתכלת עליי והעיניים שלה כל כך נוצצות-" ובלה בלה בלה... זה לא ככה, אתם בהחלט יכולים להירגע. ההתפתחות בין פרי לאריה כל כך.... מרשימה. כן, זה הרשים אותי. סו מי, אבל העלילה של הספר הזה הרשימה אותי.
הופתעתי לטובה ואני כבר לא יכולה לחכות לקרוא את ההמשך.

הספר היה מאוד מוצלח בדיוק במידה של ספרים שאני מאוד אוהבת
לפי דעתי למרות שההתחלה לא הייתה ברורה נהנתי מזה מאוד כיף להיכנס לעולם חדש מבלי לדעת בדיוק לאן נכנסים זה מרתק
לאחר שהעלילה מתחילה להתבהר הרף הגבוהה של ההתחלה לא יורד נהנים מבעיות של שני נערים שהפכות לבעיה אחת ומצאים פתרונות ביחד. הסיפור לא סובל מרומנטיקה דביקה מדי כמו "לנצח" למשל אלא ברומנטיקה קלילה אפופאת מסטורין שהופכת רצינית יותר לקראת הסוף. היו כמה נקודות צפויות בעלילה שאני לא ארחיב בגלל ספוילרים. נתתי אותו מיד לחברתי הטובה למרות שנזכרתי בזה באמצע שיעור מטמתיקה ונטשתי את הכיתה ללא רשות בשביל להיכנס לכיתה השניה ולהביא לה אותו כי כולכך נהנתי ממנו והיית מרוצה שסיימתי אותו.
עזבו ספרות רדודה תקראו את זה!

המבקרת: ליאל
אני אפתח את הביקורת בזה שההתחלה של הספר נוראית לא מובנית והכתיבה מעצבנת אני הרגשתי שבא לי לסגור את הספר ולעבור לספר הבא (הרץ במבוך),
אבל אמרתי לעצמי שאני חייבת לתת לו צ'אנס כי היו המון ספרים שקראתי שההתחלה לא הייתה טובה אבל הסיפור מתקדם והופך להיות מושלם!
וזה מה שקרה לי עם "תחת שמי האש" המשכתי לקרוא ולקרוא ולקרוא ולפתע גיליתי שאני ממש אוהבת את הספר הזה הוא ריתק אותי עד לפרק האחרון אהבתי את הדמויות, אהבתי את הכתיבה המעניינת שלה (של הסופרת) אהבתי את העלילה ואהבתי בכלל את כול הסיפור המותח המרגש העצוב הרומנטי והמהמם הזה!
בקיצור נהנתי מכול רגע וממליצה עליו בחום!