קראתי את הספר הזה כמה פעמים, הפעם האחרונה הייתה לפני שנתיים אבל אני עדיין זוכרת את הספר כמו שצריך.
כיום אני יכולה להזדהות עם נוגה בקשר לסרטן, גם לי יש 'קשר משפחתי' איתו, אבל אצלי זה נגמר קצת אחרת.
בכל מקרה, אני מבקרת את הספר ולא את עצמי-
קודם כל, נוגה היא דמות מעצבנת כהוגן. היא אוהבת את אחותה ואת משפחתה, אבל לפעמים קשה לה מידי להראות בגרות, הכל סובב סביבה וסביב הבת מצווש שלה. גם לא אהבתי את הבחירה של הסופרת לגרום לה להתאהב בבחור הכי חתיך- מלך הכיתה, כשמלכת הכיתה והסופר רעה כבר תופסת אותו. זה די נדוש, הרי זה ספר! למה ללכת בדרך הזו? למה לא לתת לנוגה קצת אופי! כמעט כמו כל בת 12 טיפוסית. והנה באה חברתה הטובה אופיר שבמפתיע שתיהן שמיים וארץ. אופיר יותר דומיננטית, אמיצה, אוהבת טלנובלות, רוחנית ובקיצור מקבלת יותר זמן מסך מנוגה, מצטיירת בתור החברה היותר טוב מבין השניים, יותר מידי נפוץ בספרים. בסופו של דבר נוגה מקבלת את הילד הפחות חתיך, הביישן והפחות מקובל כי תכלס- צריך להביא לה בן זוג נכון? היא צריכה להתנשק בפעם הראשונה לא? היא כבר בת 12, וההורמונים שלה תמיד צריכים לקבוע לה את החיים נכון? (סליחה, התפרצות עצבים) מה שאני אומרת שהכל פה יותר מידי טיפוסי, היה אפשר להוסיף לספר יותר חיים, צבע וייחוד בעזרת כלים פשוטים שנקראים דמיון ויצירתיות.
אבל אין לי רק דברים רעים להגיד, בכל זאת, הספר כתוב יפה (למרות שהשפה לא הכי גבוהה אבל..), העלילה לא נמרחת, למזלנו גם אם זה טיפוסי לפחות קורים דברים בגדר הנורמה (אני שונאת כשסופרים מתחילים להגזים עם הכלים שלהם, אם יש לכם את זה תעשו את זה אמין!) וזה היה פשוט מעניין לקרוא את זה, בגיל צעיר יותר.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
