בואו נהיה כנים, ערפדים זה כבר פאסה.
זה נדוש, משוחזר, לא מקורי, וכמובן - בל נשכח את חבריהם; סטייה מטרידה ונטייה לשלמות יתר. עם כל הדמדומים, דראקולות, יומני ערפדים, מתים-חיים, מסומנים למיניהם, וכשלכולם (או לרובם) יש ניבים, והם מכורים לנוזל האדום הזה שנוזל לנו בוורידים, זה נמאס. לפעמים צריך לדעת לומר "סטופ". אבל בגלל שאין לי השפעה על ספרות עולמית, זאת לא יכולה להיות אני. מסקנה ברורה היא שההוצאות צריכות לפתח עמוד שדרה.
תנו לי לספר לכם מה זה ספרות בהכחשה. זה כשספר - לרבות לנוער, לרבות משהו שיוצא לי לקרוא בדרך כלל - מנסה להתעלם מהעובדה שהוא נדוש בצורה קריטית; אם זה בשחזורים של ריירדן (החל מ"פרסי ג'קסון" ועד חבורת הפירמידות שלו), או בעלילות החוזרות-על-עצמן של קובן ("נעלמים", "היער", "מחסה"... לא חסר), או בכל שטויות הערפדים, הזומבים, הפיות והמכשפות למיניהן. עד כמה שכתיבה של סופרים יכולה להיות טובה, לפעמים הם כל כך דבילים שזה מדהים.
אז כשספר בהכחשה יש לסופר נטייה להתיימר להמציא "עולם חדש" על בסיס יצורים/עולם ישן של ספר קודם, בין אם הוא של הסופר ובין אם הוא של מישהו אחר שמת לפני יותר משבעים שנה (אחרת יתבעו אותך, וזאת לא בדיחה)/שניהם ביחד.
בספר הזה יש הכחשה מהסוג הראשון - אתה ממציא לך עולם חדש על פי יצורים קיימים.
הוראות למתחילים (המנוסחות בלשון זכר אך תקפות לשני המינים):
בחר לך יצור אקראי שהסופר המקורי שהמציא אותו מת לפני יותר משבעים שנה (במקרה הזה ערפדים), תמציא לו שם מגניב (במקרה הזה מורוי) [אם אתה מתקשה - לך לוורד ותקשקש במקלדת עד שהקו האדום והמוזר יופיע מתחת למילים, ותתקן. אם יוצאת לך מילה עברית מידי, או אנגלית מידי, או כזאת שיש בכל שפה אחרת בעולם, פשוט תתפשר על מה שקשקשת, זה יכול לצאת נחמד. או שם של ילד סיני. לא נורא] בכל מקרה, המצא לך זן נוסף ליצור האקראי (במקרה הזה דמפירים), המצא קשר בין שני הזנים; האם הם חברים? אויבים? בקשר בלי מחויבות? ברית? תלות הדדית?
במקרה ששני אלו בשלום, כעת המצא את הצלע הרעה! אתה יכול לקחת את אחד הגזעים ולעוות אותם (במקרה הזה מורוי מעוותים), להמציא להם שם מגניב וקשה להגייה (סטריגוי), להוסיף להם מעשים מרושעים ללא מניע מדויק, וכעת מלא חורים בעלילה בזכות דמויות טפט.
קח לך גיבור/ה, מומלץ שתעשה לה/לו משולש אהבה, אתה יודע, כל הדברים האלה. תעשה אן-דן-דינו כשתבחר לאיזה צד (מהטובים, כמובן) היא/הוא ישתייכו. הבא לה חבר/ה טובה, גרום לו/לה להתאהב במישהו/י, חתיך/ה, כמובן, ובשלב הזה אתה מוזמן להתחיל לכתוב על פי הנוסחה הרובוטית. או לירות בעצמך כי רק השלב הראשוני לקח יותר מידי זמן.
איך הגעתי למסקנה שהספר הזה בהכחשה? כשקוראים לערפדים בשם אחר, אבל בבסיס הם עושים את אותו דבר, ומה שעובר לי בראש זה same shit., אז זה אומר שמשהו לא בסדר.
מה שהכי אידיוטי בספר הזה - הם קוראים לעצמם לפעמים גם ערפדים. זה מוזר, כאילו הסופרת פשוט לא יכולה להיצמד לחוקי העולם שלפי הפרוטוקול הסופרת בעצמה המציאה.
הספר הזה הוא ספר שני לסדרה (אני מהמרת על טרילוגיה), לנוער, מן הסתם, כי זה לגמרי חלק האוכלוסייה שאוכל את כל השטויות של הסופרים המבוגרים (החסרי רעיונות מקוריים) ולא יכול באמת לתבוע אף אחד.
כאמור, זה הספר השני, כמו שאמרתי. אם תחפשו תמונה של הספר השני בגוגל תגלו שהצבע האדום הוא הדומיננטי בספר, והוא נושא את השם "האקדמייה לערפדים". מה שמוביל אותי להערה מספר 1, שכתבתי קודם ועוד אחזור עליה - ערפדים? קראת להם מורוי, אז תפסיקי לקרוא להם ערפדים. זה או זה, או זה. אם כל כך מתחשק לך להביא ליצור "ערפד" כינוי חיבה, תהיי קצת יותר אלגנטית.
הערה מספר 2 - אקדמיה לערפדים? כמו שהבנתי לומדים שם עוד יצורים, ובצורה מטורפת הגיבורה שבחרת לא ערפד, או מורוי!
אז הספר השני; "דם קר".
הווו, איזה דם? דם כחול וקר? מה? איך זה קשור? יש נחש בספר? זוחל אקראי? חיה? גורילה? אריה? חתול עם כנפיים? הוא שתה רדבול? מה??
צר לי לבשר לכם, השם לא קשור לו במעט לספר. שזו הערה מספר 3, לעזאזל, איזה מן ספר הוא כזה שהשם שלו בכלל לא קשור אליו? האחרון שקראתי מהסוג הזה היה "נצח", והוא לא היה משהו. באמת.
התקציר לא נותן הרבה תקוות; היא מאוהבת בו, והוא מגלה עניין במישהי אחרת, האהבה מסתבכת, בלגאנים...
"אבל לא רק חיי האהבה מסתבכים באקדמיית סנט ולדימיר" (מחשבה ראשונה שעלתה לי לראש: רוסים!).
אז אתה מרגיש קצת אידיוט, חיי האהבה זה לא העיקר? באמת מרגיש ככה, כי שלושה משפטים לוקח לה להסביר על חיי האהבה שלה וזה אומר הרבה.
אבל לפעמים תקצירים מטעים, אם כי לא היו לי תקוות מיוחדות לספר הזה והן לא מומשו.
לסופרי נוער יש נטייה לגרום לדמויות להתאהב, ולעשות אותן מטומטמות לגמרי. את רוז, הדמות הראשית, לא ממש אהבתי.
כלומר, חוץ מהקטע של ה"אלימות או נמות", שזה כנראה המוטו שלה לחיים, אבל חוץ מזה היא לא חביבה עלי. אז אם כבר, הדמות הזאת שאני לא אוהבת, נדפקת עוד יותר כשהיא לכודה בשיברון לב מהספר הקודם בגלל ש - הערה מספר 4; הדמויות לא יכולות להיות ביחד. נדוש כבר אמרתי? - היא לא יכולה להיות בקשר עם הבחור שהיא אוהבת, שגדול ממנה בשבע שנים (וואו) והוא גם המנטור שלה. שאגב, אוהב אותה בחזרה. מישהו אמר פדופיל?
והיא יוצאת כל כך נפוחה וחושבת את עצמה שזה מצחיק. תראו את זה.
לא ממש הצלחתי להתגבר על הרגשות שלי כלפיו, ואני דיי בטוחה שלו יש רגשות כלפיי.
קולו היה קליל ורגוע - דבר נדיר אצלו. הוא היה מתוח בדרך כלל,מוכן לכל מתקפה. הוא כנראה הרגיש בטוח בתוך ההונדה - או לפחות, בטוח ככל שהוא לידי. לא רק אני התקשיתי להתעלם מהמתח הרומנטי שהיה תלוי בינינו.
החזרתי לו מבט, וכשמבטינו נפגשו, ראיתי לשבריר שנייה את הניצוץ הישן של המשיכה בינינו. הוא רפרף וחלף מהר מידי, אבל ראיתי אותו.
יש גבול לאגו של דמויות, זה כבר לא אמין. הערה מספר 4.
אגב, למישהו יש מושג מה יש לסופרת הזאת עם רוסים?
אני חושבת שיותר מחצי הדמויות שבספר הן רוסיות. יש בספר גם כמה מונחים ברוסית, ומילים ברוסית, אז אני מניחה שהסופרת הזאת רוסייה. אבל זה כבר נהיה לא אמין כשיותר מידי דמויות שיכורות, באמת!
וקשה לא להיות שיכור שאתה בא מארץ שבה במקום מים בנהרות זורמת וודקה.
(סליחה לרוסיי האתר על ההערה הגזענית הזאת, אבל באמת קשה להתאפק)
השילוב של "סופרים מבוגרים"+ "ספר לנוער", לא תמיד קורץ לי. כבר הסברתי על זה, יש פשוט סופרים שאוהבים לחשוב שהם יודעים הכל על ילדים ובני נוער ולעוות לגמרי את המציאות (וזה כישרון פנטזיה אמיתי). למרות זאת, כשקראתי את הספר הזה גיליתי להפתעתי שההתייחסות לנוער הרבה יותר... כלומר, פחות מופרכת. הסופרת כותבת היטב על בני נוער, ולא מגזימה ביצורים דיכאוניים, פשוט ישר וברור. לא יותר מידי, לא פחות מידי. פשוט טוב. כוכב ראשון הספר קיבל על זה.
אני אוהבת את הכתיבה, באמת. הסופרת כותבת בקלילות ובצורה קולחת למדי. למרות שיש כמה וכמה נקודות שבהן אתה חושב שהכתיבה הגיעה לשיא השפל כשהמילה "סקסי" מודפסת על ספר. אבל היא כותבת את זה מנקודת מבט של נערה בת 17, אז זה הגיוני. אם כי עצוב. קיבלת עוד כוכב, ספר.
ואני אוהבת את דימיטרי, הוא פשוט דמות טובה. וגם ליסה, ומייסון. קיבלת עוד כוכב.
אפשר לומר על הספר הזה הרבה דברים; הוא רדוד, שטחי, ממוחזר, נדוש, קטשי, דביק, לא שווה קנייה, אבל הוא לא משעמם. אי אפשר לומר את זה כי אין רגע משעמם, ועל זה, כבוד לרישל מיד (הממ, זה שם רוסי?).
בגדול על הספר יורדים שני כוכבים על קיטשיות מוגזמת, וכל שאר הסיבות שציינתי פה. הוא לא שווה קנייה, אבל משהו שכיף להתכרבל איתו בחורף כשיד אחת אוחזת בו, והשנייה אוחזת בכוס שוקו חם.
מומלץ לימים כאלה. בתור ספר ברירת מחדל בקנייה, לא היו לי ציפיות גבוהות, הוא לא התעלה עליהן אבל לא רמס אותן (=
