טוב, בסוף הגעתי גם לנסות את בוקובסקי. זה לא היה תענוג גדול בלשון המעטה. מזל שהרעל ניתן פה במנות קטנות אחת, אחת וניתן לנוח בין מנה למשניה. אם לא הייתי בחופשה אז הייתי מתקשה לסיימו. יתכן שגם מפתחים קצת חסינות עם הזמן לעליבות הנוראה הניבטת בין הדפים. כאחד שמתקשה לראות חדשות בימים אלו, הבריחה לבוקובסקי לא מביאה ממש מזור. כמות האלימות הגופנית והנפשית היא על גבול הבלתי נתפס. כנראה, שגם פה אדם יכול לפתח סוג של עמידות אל מול חיים עליבים ועלובים שאלימות, אלכוהול ורצון למין כזה או אחר מככבים שם בערבוביה.
בקיצור, לא חובה גם עם פה ושם יש הבלחות מתוך הרפש.
ו..כן, שישוחררו החטופים שלנו, שכנראה חווים מצב נורא פי כמה.

אני אחרי הכרך הרביעי של "מאבקי" מאת קרל אובה קנאוסגורד, קראתי למעלה מ - 2000 דפים דחוסים על הבנאלי והיומיומי של החיים. נותרו לי עוד שני כרכים מהסדרה, האחרון תופס כ - 1200 דפים בגרסתו באנגלית. "אתה יכול לכתוב 20 עמודים על הליכה לשירותים ועדיין להישמע מעניין" אומר לקנאוסגורד חבר כשהם יושבים בבית קפה בשבדיה.

מרחק עצום יש בין קנאוסגורד לבוקובסקי ולא רק גאוגרפי.

זה האחרון, משורר הברים השיכור והכעור, אמן הצמצום ושבירת הסגנון שיכול לספר סיפור מרתק בחצי עמוד. ב'שיפון עם שינקן' מגולל בוקובסקי את אותם נושאים שמעסיקים גם את קנאוסגורד (ואולי את כולנו): שנות הילדות, שנות בית הספר (כתלמיד דחוי), יחסים עם האב, מין ונשים, אלכוהול, אהבה גדולה לקריאה, ואף יותר לכתיבה. לשניהם היה ברור כבר בהתחלה שהם רוצים להיות כותבים. אבל מה שלקח לקנאוסגורד 3500 עמודים צפופים לבוקובסקי זה קצת יותר מ - 300 וגם הם בפסיקאות מאווררות ומילים חסכניות.

בוקובסקי מוכר בעיקר כמשורר, ואפשר לחשוב שמכאן נטייתו לחיסכון במילים אבל לא, בקריאת האוטוביוגרפיה המקסימה הזאת החיסכון במילים הוא המנסרה דרכה ניהל את חייו: בלי הסברים מיותרים, בלי תיאורים מפורטים, בלי מטאפורה אחת אפילו. רק עם אמונה עצמית, עם רצון חופשי ובעיקר עם אהבה גדולה לכתיבה:

לפני שעליתי לכאן כדי
לכתוב שירים
הלילה
הייתי למטה עם
אשתי
ובטלוויזיה
התחיל סרט
דוקומנטרי.

המספר אמר,
"אחרי שקן קסי כתב
את הרומן הראשון שלו
הוא לא כתב שום דבר
25 שנה."

ואז הופיע מר קסי על
המסך ואמר,
"רציתי לחיות את חיי,
לא רק לכתוב עליהם."

עזבתי אותם, עליתי למעלה
לאיי-בי-אם
החשמלית שלי,
התיישבתי,
החלקתי דף
נייר
וחשבתי על מה שמר
קייסי אמר:
"אני רוצה לחיות את חיי,
לא רק לכתוב עליהם."

טוב, לכל אחד יש זכות לבחור
אבל אם אני הייתי צריך
לבחור,
מוטב שיהיה לי את שניהם:
החיים
והכתיבה,
כי לדעתי שניהם

בלתי-נפרדים.

('קורא יקר', מתוך "מה יגידו השכנים")

"שיפון עם שינקן", ספר ההתבגרות של הנרי צ'ינסקי (הוא צ'רלס בוקובסקי)חף מכל התייפייפות וחנפנות כלפי הקורא. הסיפור בוטה, חושפני, ללא כל סנטימנטליות, קשה לפעמים לקריאה ולעיכול. אולם אי אפשר שלא להתרשם מהכנות והאמיתיות שבו.
בוקובסקי גדל בתקופת המשבר הכלכלי בארה"ב, במשפחה הנאבקת להישרד כלכלית, עם הורים כהי רגש ואבא שהשפה היחידה שהוא מכיר כלפי הילד היא אלימות פיזית. הוא סופג מכות בבית, ומכות מנערים בבית הספר, סובל מבדידות וגם מאקנה קשה המותירה צלקות פיזיות ונפשיות. כל אלה רק מחזקים ומחשלים אותו אבל גם הופכים אותו לאדם המרחיק עצמו מרגשות ובוחר בדרך האלימה כשפת הביטוי הטבעית עבורו. בוקובסקי מציג את עצמו ללא כחל ושרק, ללא שום סנטימנטליות, מבלי לנסות להצדיק את עצמו ואת התנהגותו ומשאיר לנו לשפוט איך הוא הגיע לאן שהגיע. איך הפך לשתיין כרוני, לאדם אלים, שאינו מסוגל לשום קשר יציב, אטום רגשית, אדם שאינו מסוגל לקחת על עצמו שום אחריות לטווח רחוק, חי מעבודה מזדמנת לעבודה מזדמנת, מבקבוק לבקבוק. יחד עם זה הוא מצליח להעביר לנו גם את תחושת ההחמצה של אדם שאינו מסוגל למצות את הפוטנציאל הטמון בו.
מקריאת קורות חייו של בוקובסקי אפשר ללמוד שאכן (פרט לשם הגיבור שהוא שונה) פרטים רבים בסיפור משקפים את סיפור חייו של בוקובסקי. ממליצה גם לקרוא את ספר ההמשך, "כלבויניק", שממשיך ומתאר את חייו של צ'ינסקי ומביא לשיא את התיאור של אדם שיצר ההרס העצמי כמעט שמביא אותו לדרך שאין ממנה חזרה. מהכרת קורות חייו של צ'רלס בוקובסקי מתברר שהוא בכל זאת הצליח בסופו של דבר לממש את כשרונותיו ולהפוך לסופר, ואפילו סופר מוערך, אבל מי שקורא את שני הספרים - שיפון עם שינקן וכלבויניק - מבין שהדרך היתה ללא ספק קשה ביותר עבורו.

אותי הספר הזה דחה.
סגנון כתיבה פשוט , יותר מדי אלימות . ממש לא התחברתי לספר.