אין לי דעה חד-משמעית בנושא גירושין. מצד אחד, נישואים זה טוב בתנאי שמתחתנים מהסיבות הנכונות - לא מתוך הכרח, לחץ חברתי, שעון מתקתק או רכבת עוברת, אם פוגשים אדם שהופך לידיד, לחבר, לשותף, לאוזן קשבת וכתף תומכת. מאידך, גירושים זה טוב בתנאי שמתגרשים מהסיבות הנכונות - וכאן אין לי מה להגיד כי בחיי הנוכחיים לא גורשתי ולא גירשתי - אז איש איש וסיבותיו (ולמען האיזון, אישה אישה וסיבותיה), וכל אחד ואחת יעדיפו להיות משוכנעים שזאת החלטה נכונה ומתבקשת לאור הנסיבות.

שנינו ישבנו לצידה
ובלי מילים החזקנו בידה
כמה שנים היא רעדה
והאהבה מתה

מה שניסינו לא הלך
בסוף היא היתה חיוורת כל כך
הוצאנו אותה לאוויר הצח
אבל האהבה מתה

רוח קרה חדרה אל החדר
ואל העצמות
כלום לא קרה, נלך עם העדר
של כל הנשמות
שממלמלות
האהבה מתה

ג'ק (איזה שם סתמי...) פגש את רחל (אולי רייצ'ל?), ובהתחלה חשב שהיא בכלל לא הטיפוס שלו אבל הנמשים שלה, שמחת החיים שלה, המזג הנעים שלה והיותה בת שיחה נהדרת הכניעו אותו והוא התאהב בה. והיא בו.

אחרי עשר שנות נישואין ושתי בנות בלונדיניות מתולתלות וחמודות, רחל עזבה את ג'ק והם התגרשו. הוא האשים אותה בהעדר נכונות לתמוך בקריירה שלו כאדריכל-שותף במשרד אדריכלים מבוקש בסאן-פרנסיסקו. היא חשה פגועה, נבגדת ובעיקר בודדה, בהעדר שותף לחיים כי האיש שלה לא היה לצידה ולמעשה היה נשוי לעבודתו.
שש שנים לאחר הגירושין, רחל חיה עם בנותיה המתבגרות באזור כפרי מחוץ לעיר ומטפחת את כישרונה כציירת, ואז ערב אחד בדרך למועדון קריאה, היא נפגעת בתאונת דרכים ונכנסת לתרדמת.
ג'ק הגרוש שלה, מוזעק על-ידי חברה לבית החולים, ומכאן מתחיל תהליך איטי ומתבקש של שינוי סדרי עדיפויות, בשילוב של זיכרונות נוגים מחיי הנישואין הרחוקים. ההתקרבות המחודשת אל הבנות אף היא איטית והדרגתית, ותוך כדי הבעל לשעבר גם מגלה "מה לא עשינו, איפה טעינו,
מה נשתנה", מודה שהוא עייף מהחיים הקדחתניים שנלחם למענם כל-כך הרבה שנים ומסכם את המרתון הנמרץ יתר על המידה אל פסגת ההצלחה בכך שנגס בהרבה יותר ממה שרצה ללעוס.

אתה מתחיל להתקדם בכיוון אחד ובוחר את הקצב, ואתה עלול לשכוח בדרך לאן אתה הולך או מדוע, אבל התנופה לוקחת אותך לשם כך או כך. רק כשאתה מגיע אתה מגלה שזה לא המקום שרצית להגיע אליו.

זה סיפור צפוי עם סוף צפוי, לעתים פאתטי ובורגני מדי אך יחד עם זאת גם מרגש, רומנטי (אוי...לא מאמינה על עצמי...מזדקנת), נוסטלגי ומלא תקווה. רבים מתגרשים, נכנסים למסלולים נפרדים ולא אצה להם הדרך לבחון את הקשר מחדש למרות שיש לי תחושה שאם היו עושים כך, זוגות לא מעטים היו חוזרים לחיות יחד, לא רק לזכר הימים הטובים או החֲלוּפוֹת שלא עמדו בציפיותיהם אלא כתוצאה של שינוי סדרי עדיפויות ופרספקטיבה יותר רחבה על מה חשוב יותר, מה פחות ומה - בכלל לא.

חמותי נוהגת להגיד ש"אין מושלם". לא קל להסכים עם חמות אבל גם לא כדאי להתווכח (מניסיון). אין זוג מושלם, אין חיים מושלמים, אין דרך מושלמת או הנכונה ביותר אבל אם יש הרגשה של שְׁלֵמוּת יחסית - לא כדאי לפספס אותה, ואם מצליחים לחוש אותה – יש לשמרה, ואם חשנו בה פעם אך איבדנו את התחושה – יש לחזור ולהשיג אותה, גם במחיר של השלמה עם דברים שאין ביכולתנו לשנות.