ספר מעולה.
חששתי לפני שהתחלתי לקרוא אותו שהוא יהיה שטחי ולא רציני. אבל נתתי לו הזדמנות. ולא הצטערתי.
כתיבה מעולה וסוחפת. סיפור שכתוב היטב וספר שקשה להניחו מהיד.
הוא נכתב על ידי אישה לא יהודיה, איטלקיה. כלומר - לא בדיוק באירוע של השואה, אלא על ידו.
ובכל זאת - קיבלתי ספר ריאלי עד כאב. ספר שקושר את המרד ההונגרי לזוועות אושוויץ. צריך הרבה כח כדי להתמודד עם זה. להבין את התקווה הגדולה של המרד ההונגרי והברוטליות הקומוניסטית מצד אחד ואת מאורעות ותוצאות השואה מצד שני. מין כריך כזה שקשה לבלוע.
ספר שכתוב טוב וסוחף, טוב עד כאב.

ספר כתוב בכישרון יוצא דופן בצורה מיוחדת, על הרוע.
לכאורה , לפנינו סיפור של אהבת ילדות ונעורים בין ילד יהודי בן למשפחה אוסטרית, עימנואלה, ואמארה, ילדה איטלקיה בתקופה שלפני מלחמת העולם השניה והשואה.
דרכיהם נפרדות, כאשר משפחת אורנשטיין (של הילד) עוקרת לוינה ונעלמת אט אט מאופק הידע של הילדה-נערה- אישה.
הספר מתחיל במסע לחיפוש קורותיו של הנער אחרי המילחמה.
לא לחינם מובאת ציטטה מיתוך הספר "מסע אל לב המאפליה" של ג'וזף קונרד.
הספר מרתק בהבאת הדברים. זאת חרף העובדה שאין הוא מחדש. הסיום שלו מרתק. ולא אקלקל אותו.
בתוך כדי המסע אל הרוע הנאצי נארג סיפור הרוע הסטליניסטי הבולשביקי.
ברגע שנעצרים לחשוב על הסיפור מבצבצת מגמה של מגמתיות בסיפור.
- יש בספר הטפה לאוניברסליות, אם אין היסתגרות בלאומיות הרי זכויות האזרח משתפרות.
- כדי להגדיל את הדרמה, וחיזוק התיזה, מחברת הספר ארועים ותהליכים למקומות שלא היו. לוגמה: היא מייצרת רכבות מוות, משאיות מוות ניסויים בבני אדם וצעדת מוות ב..דכאו.
כל זה היה כמוהן ברחבי הרייך אולם במקומות שונים. דווקא דכאו היה מחנה מיסוג אחר ( היה בו קרמטוריום ו"מיקלחות").
- התיזה המבצבצת מהסיפור מתחברת לפילוסופיה של חנה ארנדט האומרת כי הרוע יתכן על ידי כל מישטר טוטליטרי.
לכן מוצאים בסיפור המון מקבילות בין הנאצים לפעולות הקומוניסטים. כמו היחס שלהם לאנשים שהיו פטריוטים ואפילו נפגעו בהגנה על המדינה והמהפכה.
הטעם החמצמץ מתגבר עם פרישת הסיפור בסופו. עד כדי הרגשה של חוסר אותנטיות.
- מסקנה נכונה היא כי הפגיעה של הנאצים וכל מישטר טוטליטרי, היא לא רק בקורבנות הישירים אלא גם יחוצרת גלי הדף על הקרובים להם וסביבתם.
למרות הביקורת, אני ממליץ לקרוא את הספר בגלל איכותו והתובנות שוא מביא.