אזהרה לכל הקוראים: הביקורת הזאת הולכת להיות תוקפנית. גם כי הספר הרגיז אותי, אבל גם כי הלילה אני בייביסיטר של האחים הקטנים שלי, ואחת מהם החליטה להנעים לי את הערב ולהקיא. אחרי שקילחתי, הלבשתי, חיבקתי, הרגעתי והרדמתי אותה, שטפתי ניקיתי כיבסתי ותליתי את כל המצעים והעמדתי במרפסת את המזרון, אני חושב שתבינו אותי אם אהיה קצת עצבני. בכל אופן יכול להיות שתקבלו אלרגיה מהקריאה. לכן - אריאלוגים, אוהבי חרדים, מתפלספים וחכמולוגים סתם - תמשיכו לקרוא. כל השאר יכולים חופשי לסגור ולעבור לביקורות אחרות.
ועכשיו לעבודה:
בתחילת הספר מתאר דויד, אחד הגיבורים, את אשתו הראשונה כמי שנלחמת למען הפלורליזם וחופש הביטוי, אבל כשהיא כועסת עליו, היא גומזת אותו ללא רחם וכל העקרונות היפים נעלמים ואינם. זאת הגדרה טובה לספר: מתוארת בו חברה שהיא כביכול נאורה ופלורליסטית, חסרת כל קשר לסתימת פיות. אבל כל מי שהשקפת עולמו שונה קצת מההשקפה המקובלת מתויג מיד כפנאט. דתיים הם הזויים. חרדים הם מקובעים. מתנחלים מתנגדים לשלום. אני מתנגד לבולשביזם במסווה נאור. להלן יופיע מבחר דוגמאות מהספר.
הדמות שהכי תפסה אותי בספר היא מירב. חוזרת בשאלה ממשפחה חסידית (בעלז צפת), בת למשפחה עם 12 ילדים. קשה לי לתאר עד כמה היא הרגיזה אותי. החרדים מוצגים בספר כאנשים הכי קרים, אטומים, חסרי רגש, כמעט הייתי אומר פסיכופטים. למשל? שלוש אימהות חרדיות מתוארות בספר. אחת מחפה על הפדופיל שנגע בבן שלה, אחת לא מרגישה שום עכבה מוסרית לקרוא לגוי חזיר ולהניח לילדים שלה לבעוט בו (מה מרגש בזה? זה היה בעיני קטע שאילו היה אמין, היה מזעזע, וכיוון שהוא תלוש מהמציאות הוא סתם מטומטם). השלישית נפגשת לראשונה עם הבת שלה אחרי עשרים שנות נתק, והשאלה האישית הראשונה שהיא שואלת אותה היא האם נותרה בה יראת שמים.
אז נכון, אני לא מגדולי המעריצים של החברה החרדית, ונכון, היא מאוד ממסדית ומאוד קשוחה, אבל ההתנהגות האופיינית לחרדים בספר פחות קשורה לממסד ויותר לאופי. ואני מאמין שהאל הטוב חילק טיפוסים טובי לב וחביבים בין כולנו, אפילו בבני ברק, שלא לדבר על מאה שערים. אגב, גם בין הדתיים יש כמה שלא הזויים.
עצבנה אותי ההנגדה בין החברה החילונית הפתוחה, המקבלת, המכילה ("כל החילונים שפגשתי היו נחמדים אלי") לבין החברה החרדית האטומה, הסגורה, המכתיבה, שאינה מאפשרת אפילו סטייה קלה מהתלם. כל ניסיון להעיר למירב שגם בחברה החילונית מעקמים את האף על מי ששונה נתקל בתגובה אחידה: "זה לא אותו דבר". אז למה שלא נעשה ניסוי? קחו לידיים שני ספרים - "מקימי" של נועה ירון דיין על חזרה בתשובה, ו"נהג חדש" של שבתאי קור על חזרה בשאלה. עוינות? הלם? בוז? לגלוג? ניסיונות נואשים של החברים והמשפחה להציל את הנשמה האבודה? ההורים מתביישים, האחים כועסים? זהה לחלוטין בשני צידי המתרס.
מה עוד הפריע לי? בורות גדולה מאוד (או במקרה היותר גרוע, סילוף מכוון) בנוגע ליחס לנשים בחברה החרדית (וגם בדתית). מי שמחפש - יש לי תשובות ענייניות על כל שאלה בנוגע למעמד האישה - ירושת נשים, עדות, "שלא עשני אישה", אי הצטרפות נשים למניין, הפרדה, דיני צניעות, מה שתרצו (אתם יכולים לשלוח לי הודעה ואענה בשמחה). אבל דבר אחד אני מבטיח לכם - חילופי דברים כאלה הם חסרי כל ביסוס, ואתם יכולים לשאול כל מי שמכיר אפילו קצת את המגזר החרדי:
"הם ישבו עלייך שבעה?"
"...אני בת ולא בן, אז אני פחות חשובה."
לא שכנעתי אתכם? קחו למשל את המשוררת זלדה, אישה מופלאה, מבריקה. אם אתם מעריכים אותה כמוני, אתם מוזמנים לחשוב איך היא הצליחה לחיות כאישה דתייה בלי לעשות שקר בנפשה.
עניין נוסף הוא המשפחה של מירב. כבכור מתוך שמונה ילדים אני יכול לספר לכם שאין דבר נוכח יותר בחיים שלי מאשר המשפחה. אי אפשר לכתוב את סיפורו האישי של אף אחד מאיתנו בלי להזכיר את כל האחים. לכל אחד יש אופי משלו, וצבע משלו, ומשפטים אופייניים. משפחה גדולה זה תרבות חיים מסוימת. משום מה בספרים מתואר תמיד רק הצד השלילי שלה - רעש, חוסר פרטיות, חוסר תשומת לב מצד ההורים. אף פעם לא הבנתי את זה. רעש? כן: צחוק וויכוחים ומריבות ושיחות נפש והקנטות והתלחשויות בזמן שבו אנחנו אמורים לישון. חוסר פרטיות? לי זה אף פעם לא קרה, אולי כי גם במשפחה גדולה יש טקט, וכולם יודעים מתי להניח לך. השקר הגדול ביותר הוא חוסר תשומת לב. משפחה גדולה היא הסביבה הכי ערנית שיש. תמיד בין שני ההורים ושבעת האחים שלך יהיה מישהו שאתה יכול לדבר איתו בכל רגע נתון. האחים שלי הם החברים הכי טובים שלי, הם תמיד שם בשבילי - ואני שם בשבילם. מי ניקה את הטינופת הלילה?... בכל אופן, מכל 11 אחיה של מירב מוזכרים בספר רק שלושה (ספוילר בדרך): זהבה שאנחנו לא יודעים עליה כמעט כלום (נשואה לחסיד ויז'ניץ, היחידה ששומרת על קשר), יוכבד (מוזכרת בשני משפטים; מחוננת, רצתה להיות רופאה. ההורים אטומי הלב נלחמו בה והיום היא אמא לשמונה ילדים) וקותי שנפטר בן שנה וחצי בערך. תרשו לי להיות בוטה: כמה אחים יש למיכל שלו? אין כזה דבר, להגיד שלגיבורה יש 11 אחים אבל להשמיט את כל הפסקול של המשפחה (אל דאגה, הקטעים השליליים - הזנחה, צפיפות, הטלת העול על מירב - דווקא מתוארים היטב). משפחה נוכחת כל הזמן. על הדף אולי מירב היא בת למשפחה גדולה, אבל למעשה יש לה שלושה אחים בלבד. האפיון של הגיבורה כבת למשפחה גדולה, כשאין שום רמז לזה בעלילה - טוב, זה כמו לספר לנו שהגיבור הטראגי של הספר הוא נדיב וטוב לב, כשבכל משפט שהוא אומר אתה רואה לנגד עיניך את איוון האיום. התיאור הוא זה שמקים את העלילה לתחייה ולא העובדות היבשות, ולכן סופר טוב מוודא שהעובדות שהוא מציין יגובו בתיאורים.
לכל מי שקרא כמה ביקורות שלי מוכר בוודאי המנהג המגונה להזכיר טעויות קטנות, ממש קטנות. גם כאן לא ייפקד מקומן.
אבא של מירב מכונה בספר "פאפע". ביידיש אבא הוא טאטע. יש שפות שבהן אומרים פאפא, אבל מעולם לא שמעתי את המילה מבוטאת עם סגול בסופה. אני מניח שאני נשמע קטנוני, אבל תאמינו לי שזה פשוט צרם.
חוץ מזה מירב מזכירה שדויד המלך לא השיב אהבה למיכל, "וגם כשבסוף התאחדו, התנכר לה. מאוד אכזרי". יש לידכם כרגע תנ"ך? פתחו אותו בבקשה בשמואל א פרק יח והלאה ונסו למצוא אות אחד לבעיות בין דוד למיכל. להפך, מיכל היא היחידה מבין נשות דויד שמייעצת לו (והוא שומע בקולה). למה צחקה מיכל לדוד? -ולמה אמא ואבא לפעמים רבים במטבח? לפני כחמישים שנה פלשה לכאן גישה פרשנית לפיה אם אנחנו רוצים להיות עמקנים אנחנו צריכים לזרוק את כל מה שאמר פרשן כלשהו לפנינו - יהודי, נוצרי, דתי או לא - העיקר שנהיה מקוריים. אני בעד לחזור אל פשט התנ"ך ולא לנסות להמציא את הגלגל מחדש. על כל פנים, גם אם נלך עם אוהדי הגישה הזאת, זו רק פרשנות, ואין מקום להזכיר אותה כעובדה מוסכמת.
הפריעה לי גם הנטייה להפוך מילים עבריות טהורות(ולפעמים ארמיות) לבעלות ניחוח חרדי-יידישאי: המילה הארמית מסתמא למשל הפכה ל"מסתאמע" מזרח אירופאי. אומרים את זה ככה, אבל אף חרדי לא יכתוב כך. הניחוח בא על חשבון האותנטיות.
///ספוילר/// מירב טוענת שמותו של אחיה השפיע עליה יותר מכל כי היא לא מאמינה באלוהים, בעוד השאר מאמינים שאם קותי מת, נגזר עליו למות, ובזה מוצאים מרגוע. יש מן הסתם חרדים כאלה, אבל ההנחה שכל אדם שמאמין בקיומו של אלוהים הוא פטליסט היא מעליבה.
עוד שני עניינים שנזכרתי בהם מאוחר יותר: מחתרת (שהשקפת עולמה או מטרותיה לא מוצגות למעשה בכלל) המורכבת מחרדים, דתיים, חילונים ואפילו ערבים נוצרים ומוסלמים, מתוארת לאורך שלושת רבעי הספר כמחתרת יהודית, סטייל תג מחיר. למה?
כשדויד אומר לברנקה, הפרטיזנית לשעבר, "זה בלתי אפשרי", היא עונה "בפעם שעברה שאמרו לי את זה, זה היה אפשרי". האירוע שאליו ברנקה מתייחסת קרה בספר לפני חמישים עמודים, אבל במציאות לפני חמישים שנה. אני מתקשה להאמין שבכל שנותיה בישראל, "ארץ המגבלות הבלתי אפשריות", ברנקה לא נתקלה מעולם בצמד המילים האהוד "אי אפשר".
מירב מירב, את כל הביקורת כתבתי עלייך. יש עוד כמה נקודות בספר שראויות לביקורת - ההיסטוריה, אוי, ההיסטוריה - אבל אני בהחלט חושב שהגיע הזמן לגמור. לכן בואו נעשה עסקה: מי שמוצא חמש טעויות היסטוריות בספר מקבל ממני סוכריית טופי וירטואלית. לא יהיה קשה, אני מצאתי למעלה מעשרים. ואסור להציץ בוויקיפדיה.
נ.ב. לכל אלה ששואלים את עצמם אם אני חסיד תולדות אהרן מזוקן בתלבושת זברה שבא לכאן להטיף לפושעים, אז לא. אני חובב מסורת ושונא אי דיוקים, אבל לא מניח תפילין ואין לי כוונות להחזיר אתכם (או את עצמי) בתשובה. אני רק רוצה שננמיך קצת את מפלס השנאה ההדדית. על עקרונות נמשיך להתווכח, אבל את הסטריאוטיפים והסטיגמות אפשר להשאיר בצד. הייתי מבטיח לכם לקטול בפעם הבאה ספר חרדי שונא חילונים למען השיוויון, אלא שאני שונא ספרים כאלה ואפילו למען שמי הטוב לא אקרא אותם.
