הספר עוסק בעיקר בשמות וסמלים, משמעותם לאורך ההיסטוריה, ואיך משמעות זו מתכתבת עם משמעות הדמויות והמקומות בספרי הארי פוטר.
הספר עורר אצלי מחשבה בעיקר על נושא בחירת השמות והמילים בסיפור או בהרצאה. אחד הדברים המשותפים לכתיבת ספר ולהעברת שיעור הוא שכל מילה נושאת מטען קודם, משמעות פסיכולוגית שיכולה לרתום את הקורא או התלמיד - או להרחיק אותו. לכן לפני הכנת שיעור חשוב לוודא מי קהל המאזינים, ומאיזו תרבות הם מגיעים. אף תלמיד אינו מגיע כדף חלק לשום מקום, וגם ג'יי קיי רולינג מבינה שאם היא רוצה לעניין את קוראיה ישנה חשיבות רבה לאסוציאציות שהשמות שהיא בוחרת בהם יוצרות. לפעמים אפילו הצליל עצמו של שם הדמות הוא שמעורר הזדהות או דחייה, אך כאן נכנסת שאלת הביצה והתרנגולת: האם שמות מסוימים קיבלו את משמעותם מתוך הצליל שנשמע בהגייתם - או שהאדם לו ניתנו יצר את הרגש המקושר לצליל בזכות אישיותו?

בשיר "עקרה", למשל, שמה רחל המשוררת דגש על הצליל של השם אורי: "רך וצלול הוא השם הקצר".
הילד שאין לה, ושמבטא את שאיפותיה לשייכות - יהיה אחר ממנה. כמו החלום על ההגשמה בארץ ישראל - לצברים הכול יהיה ברור, צלול... הם לא ייתקלו בקשיים. אם אתה שחור תלתלים וקוראים לך אורי - אותך אף אחד לא יגרש מהקיבוץ!
שיעשע אותי לחשוב בדיעבד על שמות הדמויות בספרים שכתבתי. קראתי למלך הכיתה הבלתי מעורער בשם אורי. כל הדמויות האחרות בספר נחשפות בחולשתן לאורך סדרת להיות מקובלת או לאמץ אוגר - היומן, אך רק בקשר לאורי, שירי הגיבורה של הספר עדיין לא מצליחה למצוא שום קצה חוט. אורי תמיד עושה מה שהוא רוצה, אין לה שום דרך להגיע אליו, לחייב אותו לקבל אותה...
ואולי אורי זה פשוט שם של ילד שאף אחד לא יכול להגיד לו מה לעשות!

ומנושא השמות נעבור לנושא הכללי - מילים וצירופים. הידעתם שאברה קדברה הוא ביטוי בארמית? פירושו "נעלם כמו המילה הזו", והקוסמים הקדומים דווקא השתמשו בו כדי לרפא ולהעלים חולי מהגוף. אז למה ג'יי קיי רולינג השתמשה בו כקללת מוות? את זה תצטרכו לשאול אותה...
לדעתי, ישנה חשיבות גדולה לחריזה ולחיתוך הדיבור בהשתרשותן של מילות קסם. אולי אני קצת משוחדת כמי שלמדה מוזיקה, אבל נראה לי שצירוף מילים שיש בו חריזה, בהנחה שאיננו מדברים בחריזה ביום יום - אוטומטית גורם לנו לדריכות ולציפייה מה יבוא בהמשך. כמו כן גם חיתוך הדיבור של מבצע הקסם משמעותי. מי שראה את הסרט הראשון בסדרת הארי פוטר בוודאי זוכר את הקטע שבו הרמיוני התלמידה המצטיינת הוגה את הביטוי "וינגרדיום לביוסה" בהטעמה נכונה, ומצליחה בביצוע הקסם איפה שאחרים... פחות הצליחו.

אבל למה בכלל אנחנו כל כך נוהים אחרי קסמים - עם מילות קסם או בלעדיהן? בבסיסה של הנהיה הזו מוצבת השאיפה האנושית להשתחרר מכבלי הביולוגיה והפיזיקה. הופתעתי לקרוא בעיתון החג ריאיון עם קירה רדינסקי, בכירה בתחום הבינה המלאכותית, שפיתחה תוכנות לחיזוי סכנות ביולוגיות העתידות להתרחש לצורך הימנעות מהן. ומה תאמרו על הבחורה כנראה הכי מחושבת והגיונית בארץ - אם היא מזכירה בראיון שגם היא שואפת לנצח את תוחלת החיים המוגבלת של האדם? אולי אי אפשר להימלט מחוסר הרציונליות, ובכלל כל המדע הומצא כדי למצוא פתרון לפחדים הקמאיים...

עם זאת - כל מה שאנו מכירים בעולם הם כללי הביולוגיה והפיזיקה, לכן גם המציאה של אותם פתרונות קסומים צריכה להיות מוגבלת לאנשים מסוימים - שהרי בעלי המוסר הפגום ישתמשו ביכולות העל לרעה אם יקבלו את יתרון אי הכפיפות למגבלות הטבע.
גם אבן החכמים המקורית שעליה התבססה הסופרת נשמרה תחת מעטה של סודיות. "מדענים נודעים רבים למדו אלכימיה. סר אייזק ניוטון, הפיזיקאי והמתמטיקאי הנודע, כתב על כך חיבורים רבים. הוא נותן נאמן למסורת האלכימאית החשאית והעדיף לשמור בסוד את תוצאות ניסוייו".
נראה שכל צד חושש שהצד השני הוא שישתמש לרעה ביכולות הקסומות - אז מי ראוי להיות זה שיחיה חיי נצח?

ג'יי קיי רולינג מגדירה מיהם אותם אנשים שראויים לקסם לפי השקפת עולמה - המתכתבת היטב עם ההשקפה הנוצרית.
הארי מקבל את הזכות להגשים את משאלתו באמצעות הראי של ינפתא, ש"מהווה מדד חשוב לבחינת אופיו של האדם. תכונות כמו יהירות ואנוכיות, שבעטיין נוטים להתבונן ללא הרף במראה, הן תכונות משחיתות וריקות. ומאחר שרק אדם בעל מידות נעלות יזכה להגשים את משאלתו, הרי שרק אדם המתבונן במראה ורואה בה את זולתו (בדומה להארי, שמתבונן במראה ורואה את דמויות הוריו הנשקפות אליו) או צופה בדיוקנו בשעה שהוא מבצע מעשים לא אנוכיים (כמו, למשל, להרחיק את האבן מפגיעתו הרעה של וולדמורט) - יזכה להגשים את משאלותיו".
בהשקפה הנוצרית המעשה הטוב גורס להקריב את רצונך עבור האחרים, ואילו ביהדות "עניי עירך קודמים" - קודם כל דאג לעצמך ולמשפחתך לפני שאתה עוזר לילדים עניים באפריקה. מה גם שהקישור בין התבוננות תכופה במראה לבין יהירות ואנוכיות משטיח את השיח, מה שכנראה איפשר לנצרות להיות דת "ויראלית", ואולי גם לספר הארי פוטר להתפרסם בתפוצה כל כך רחבה. האם אפשר להכליל את כל המתבוננים במראות ולפסוק שכולם עושים זאת מאותה סיבה?

ואם כבר הזכרנו את התכונות שאינן מוסריות - יש כאן פרק שכותרתו "מדוע צריך ללמוד עם בית סלית'רין?"
הגישה המובאת בפרק היא שיהיה זה אווילי לחשוב שאפשר לחיות ללא רוע, ולכן יש לקוות שהחוטאים ישובו מדרכם הרעה. במילים אחרות יש לקבל את אנשי סלית'רין כי פשוט אי אפשר להכחיד אותם או את הרוע שבתוך כל אחד כולל הארי עצמו. ואנחנו "יודעים" שיום אחד הם יבחרו בטוב...
כאן שוב רואים את הגישה הנוצרית לחטא מול הדרך היהודית. הדרך הנוצרית קוראת לנהוג בחוטאים בחמלה, להתייחס אליהם כמי שלא מבינים עדיין שצריך לבחור בטוב.
הדרך היהודית הרבה יותר קשה עם החוטאים, משום שהיא מתייחסת אליהם כמי שמבינים טוב מאוד - ומצפה מהם לקחת אחריות על מעשיהם. אך הם לא חייבים לקחת את האחריות, ויכולים גם לבחור בתוצאות השליליות וההרסניות.

זה גם ההבדל בין סרטי דיסני למשל, לבין האגדות המקוריות עליהן הם מבוססים. הגישה הנוצרית ריככה את השלכות המעשים, ובת הים הקטנה ניצלה בכל זאת גם בלי לפגוע בנסיך למרות שנאמר לה שזה או היא או הנסיך. בסיפור המקורי היא הפכה לקצף הגלים, ונענשה למעשה - למרות שהייתה ה"טובה" בסיפור. היא זו שהצילה והיא גם זו ששילמה, כמו שעלול לקרות בחיים האמיתיים.
אך בסרטי דיסני - מי שעושה טוב "מוחלט" זוכה לפרס.

כמו שבטח הבנתם - אני לא מסכימה עם הגישה הרוחנית של ג'יי קיי רולינג, אך למרות זאת - אני חושבת שמבחינה מעשית יש הרבה מה לקחת מן הרעיונות שבספרי הארי פוטר לתחום החינוך. אולי עוד ארחיב על כך בהמשך, אך בתור התחלה:
מצנפת המיון היא אולי הכלי שהכי הייתי שמחה לו היה נוכח בצורה זו או אחרת במערכת החינוך הישראלית.
החלוקה לכיתות כיום היא שרירותית במקרה הטוב (ועל פי קשרים וכוח במקרה הפחות) והייתי מצפה שלאט לאט החלוקה תהיה פחות שרירותית, ותתייחס ליתרונות שבכל תלמיד. גישת החלוקה לבתים קרובה דווקא לגישת "חנוך לנער על פי דרכו".
עם זאת - לא יהיה זה ריאלי לצפות שלמורה בישראל יהיה זמן או יכולת לחנך כל נער על פי דרכו - ולבנות עבור כל תלמיד תכנית חינוכית מקיפה, ובעיקר - לעמוד ביישומה...

אז במציאות של ימינו הכלי שהמציאה או פיתחה ג'יי קיי רולינג יכול להיות פשרה שתקדם את החינוך, משום שהיא מתחשבת במגבלות הזמן וכוח האדם.
אני מציעה שכל שכבה בבית הספר תחולק על פי ארבע מעלות - ברוח הבתים בבית הספר הוגוורטס. כגון: כיתת הצטיינות בלימודים (רייבנקלו), כיתת חוצפה יצירתית (סלית'רין), כיתת מנהיגות (גריפינדור), וכיתת הצטיינות חברתית (הפלפאף)
וכל מורה ומורה, על פי התאמתו - יבחר איזו כיתה ללמד. כי למה שההתאמה בין המורים לכיתות תהיה שרירותית? אם מורה שלא סובל חוצפה יגיע ללמד כיתה כסלית'רין הוא פשוט יכבה אותם. אומנם לפי הגישה שמתוארת בספר בני סלית'רין... בגדול אין מה "לעשות איתם", ויש להשלים עם כך - גם אם בעצב: "מי שהתרשם לטובה מן האווירה הנעימה השורה בבית הספר, תוהה מדוע לא סולקו משם חניכי בית סלית'רין. דומה שהבית הזה הוא מקור כל הצרות[...] הרוע קיים במציאות[...] הניסיון לסלק את מייצגי הרוע הוא אווילי לחלוטין, ואינו בר מימוש".
קצת הזדעזעתי כשקראתי את הקטע. בעיני השיפוטיות כלפי אנשי סלית'רין היא האווילית. הניסיון של אדם, ועכשיו אנו במוצאי יום כיפור וזה קצת סמלי - להכיל בשכלו המוגבל את הידיעה מי נוהג כשורה ומי לא - היא דווקא זו שמובילה לרוע, לסימון "מכשפות" ולתקיפתן.
ובמאמר מוסגר - יש מי שמרוויח מסימון מכשפות:
"כאשר חשדו הכפריים שמכשפות עלולות לטוס באוויר הכפרי הצח, הם נהגו לצלצל בפעמוני הכנסייה, הצלילים שנשמעו מן המקום הקדוש, ניחנו בכוח הדרוש להפלת המכשפות מן המטאטאים שלהן".
אז אני שואלת : אם אפשר להפיל מכשפה כל כך בקלות - למה צריך, מבחינה הגיונית - לרדוף אותה? אם היא יצור שלא יכול לעמוד בצלצול פעמוני הכנסייה הקדושים, כמה מסוכנת היא יכולה להיות?
אבל כמובן שההפחדה מפני מכשפות לא הזיקה להתבססות מעמדה של הכנסייה בעיני הכפריים...

ובחזרה לבני סלית'רין המכשפיים - מורה שירצה בהם, ולא יגיד "נו טוב..." יוכל להגיע להישגים מדהימים.

ספרי הארי פוטר הם לא בדיוק הטעם שלי, אך אי אפשר להכחיש שיש בהם קסם מיוחד ,שחצה ארצות ועמים, ובכלל איך אפשר להסביר שהסופרת ג'יי קיי רולינג הגיעה לאן שהגיעה, בעוד סופרים רבים ומוכשרים מדשדשים ונאבקים לפרסום ספריהם ולהתפרנסות מהם.
נקרה לידי ספרו של דיוויד קולברג הכותב על העולמות הקסומים של הארי פוטר, ועד אז חשבתי שכל הסיפור נטווה מדמיונה של הסופרת, אך אם נחקור מתחת לפני השטח, נגלה שהאופי הסיפורי,הדמויות,והמוטיבים בעצם נלקחו מאגדות עמים עתיקות, ממיתוסים ואמונות שרווחו בעולם העתיק במצרים, יוון, אנגליה,ומדינות אחרות.
לדוגמא:,אברא קדברא" -הלחש שמופיע בספריה,נגזר מביטוי ארמי קדום, בו נהגו הקוסמים בימי קדם במזרח התיכון להבריח את המחלות מגופו של החולה.
ג'יי קיי טבעה את המונח "אנימאגוס"-שהוא קוסם המסוגל להפוך עצמו לחיה.במיתולוגיה הקלטית וגםבתרבות האינדיאנית בני האדם או הכוהנים הפכו עצמם לחיות.
החד קרן למשל, המופיע בספרה,ידוע באמנות ובמיתוסים העתיקים של מסופוטמיה,סין והודו,ועוד ועוד.
אין ספק שגאוניותה של הסופרת היא לשזור את כל המוטיבים והדמויות המיתולוגיות והפלאיות לכדי סיפור מרתק וייחודי על הרפתקאותיו של הארי פוטר,שסוחף קוראים רבים בכל העולם,וזה מה שרוצה להראות לנו כותב וחוקר ספריה דיוויד קולברג,מאוד מעניין ומעורר מחשבה.מומלץ!

ספר עיון חביב למי שאינם מתעמקים מאוד בהארי פוטר, אך הציקו לי בו כמו דברים מהותיים: חוסר דיוק מהותי בכמה פרטים חיוניים (דבר חשוב בספר עיוני), התרגום לא נעשה על ידי גילי בר הלל אלא על ידי מתרגמת אחרת, ולכן הציטוטים המובאים נראים צורמים ולא מוכרים (אולי לא יפריע לרוב הקוראים, אך לי זה הציק), והרחבה יתרה על נושאים שדווקא אינם תופסים מקום חשוב בסדרה, או "חפירה" בנושאים משניים למדי. בנוסף, העובדה שהספר נכתב רק לאחר צאתם של 4 ספרים, ולכן כשהוא מרחיב על דברים הוא לא מחדש עליהם בהרבה (כמו על וולדמורט, שמתגלה לנו עליו הרבה יותר כבר בספר החמישי; כך גם עם דמבלדור והארי עצמו). בנוסף הוא מעלה השערות לגבי סוף הסדרה או הדמויות שיראו מעט מטופשות או לא מעניינות למי שסיימו לקרוא את הסדרה.
בנוסף הייתי רוצה לציין שהספר משעמם במיוחד לאחר כמה עשרות עמודים, גם ביחס לספר עיוני.

לא מומלץ במיוחד, אבל בהחלט מרחיב את הדעת לגבי כמה נושאים ספציפיים בהארי פוטר.

לפני שקראתי את הארי פוטר, אהבתי מאוד לקרוא ספרי מיתולוגיות (בעיקר יווניות). הספר הזה בעצם משלב את העלילה של הארי פוטר במיתוסים וסיפורי עם מרתקים, שבעצם החזיר אותי בנוסטלגיה ל- 8 שנים אחורה (לתקופה שבה קראתי את ספרי הארי פוטר) ו- 9 שנים אחורה (לתקופה שבה קראתי ספרי מיתולוגיה).
מומלץ לכל מעריצי הארי פוטר וחובבי המיתולוגיות. מדהים כמה קשר יש בין שני הספרים!

למי שמצפה לספר ברמה של ספרי הארי פוטר נכונה אכזבה.
חביב, לאוהבי הסדרה.

הספר נחמד למדי. נותן חומר רקע למיתוסים הרבים והרמזים שפיזרה רולינג בספריה. תענוג לחובבי הסדרה.

נחמד, מגלה כמה מהדברים הלא ברורים של הארי פוטר