לקרוא ספרות בלשית -מעולם לא משכה אותי .אבל, בעקבות המלצה של אחד מחברי האתר והעיקר -בגלל שהינו ספר מוער החלטתי להתנסות .ובכן כמעט ולא התאכזבתי מהולמס וווסטון המעולים ,ובעיקר מהכתיבה הנהדרת של דויל. אין ספק שהמחבר יודע לבנות עלילה מרתקת ,מסקרנת ובנויה היטב על הגיון ועקביות ,כך שגם אידיוטית כמוני -הבינה ונהנתה .
הכרך מורכב מארבעה סיפורים :
-"כלבם של בני בסקרוויל "- הטוב ביותר מבחינה סיפורית ,עלילתית .
-"אגודת אדומי- השיער"- אף הוא סיפור מהנה .
שני האחרים -"האיש בעל השפה המעוותת",הרפתקת הכדכוד הכחול " :היו בינוניים ומטה מבחינת העלילה לטעמי .
מבלי להיות חכמה מדי -מערכת היחסים בין הולמס ל-ווסטון ,הינה לדעתי היותר מעניינית ומרתקת בסיפורים ,ולפי מה שכבר רחרחתי -הנני מבינה שמערכת זאת הפכה לכר ספרותי נרחב,מופלא ומרתק שנכתב והתפרסם אודותיו , ובצדק .
ובנוסף , לאישיותם של שני הברנשים הללו ,שלפעמיים בא לי לטלטל את הולמס ולהוציא ממנו את "הנפיחות הג'נטלמנית" הבריטית העצמית שלו, ומ -ווסטון - לנחמו על האדנות האינטלקטואלית שמפגין הולמס כלפיו בכל פעם וגורם לו להרגיש טיפש ומטומטם .
הספר הינו ספר מוער, ומאחר וכבר העדתי בעבר כי יש בי "שריטות " עמוקה בכל הקשור לספרות מוערת ,הרי שגם הפעם נהניתי ,החכמתי מהערות הנלוות לספר . אציין רק כמה :
-נושא הזכויות החוקיות ומעמדה החברתי של האישה בחברה הוויקטוריאנית .{כמה שהתקדמנו מאז - אנו הנשים ,לפחות מבחינה חקיקתית } .
-התקבעות מהותו של חג המולד בדמותו המודרנית כחג משפחתי ,קהילתי ,עם מסרים של נדיבות ורצון טוב , עץ האשוח, מזמורי חג המולד נוצק בתקופה הוויקטוריאנית במחצית המאה ה-19 . דהיינו יש לחברה הנוצרית המערבית פחות ממאתיים שנה של "היסטוריה חג " ,עובדה שהפתיעה אותי ,וטוב תמיד אפשר ללמוד דברים חדשים ,זה היופי והמופלא בעיני בספר מוער .
-ב1861 הוגבל עונש המוות בבריטניה למי שהורשע ברצח, בגידה ,הצתה במספנה מלכותית, או פירטיות אלימה . מזה אפשר להסיק שקודם לכן עונש המוות הושת כנראה כמעט באופן גורף ונרחב יותר ,עובדה דיי מזעזעת כשחושבים על בריטניה כחברה מתקדמת יחסית בזכויות האזרח /האדם יחסית לחברות אחרות בעולם לאותה תקופה .
-מודל כלא פנטונוויל ,לונדון 1842 שהיה אב טיפוס למודל כליאה באנגליה ובכל רחבי אירופה ,שיטתו התבססה על שתים -עשרה שעות יומיות של תיקון נעליים או טווייה ,ובכל פעם שאסיר יצא מחוץ לתאו למפקד או להתעמלות הוא נדרש לחבוש מסכת צמר עם חורים לעיניים כדי שלא יוכל לזהות את האסירים האחרים או שהם יזהו אותו ,ובכך למנוע קיומם של הסתודדות לצורך בניית כוח בתככי הכלא . עובדה היסטורית זו לימדה אותי עד כמה זכויות יסוד של אוכלוסייה מסוימת גם אם היא הנאלחת ביותר בחברה , לא היו קיימים ,ועד כמה המאה ה-20 קידמה והתקדמה בנושא הכללי שנקרא מימוש זכויות יסוד ופחות מכך בכל מגוון הקשת החברתית ,המעמדית ,המגדרית של החברה המערבית לפחות .
הספר תורגם ע"י יניב פרקש שאף הוסיף הערות לטקסט.
פרקש הצליח להעביר היטב בתרגום את הנכלוליות,האפורויריות של התקופה .{אני אוהבת את תרגומיו עוד בהתוודעותי לספרים המוערים של מ.טווין ובמיוחד ל-הרפתקאותיו של הקלברי- פין,שם לדעתי הגיע השיא בבחינת יצירת שפה תרגומית של סלנג שחור ושפה תקנית .}
לספר נלווים כמובן איורים מקוריים שהיוו חלק בלתי נפרד מספריו של דויל .בספר מובאים איורים מ-ארבעה מאיירים שונים מהעיתונות הגרמנית ,האנגלית .אני אהבתי את את איוריו של סידני פג'ט שהנם מאופניים בקווים ברורים חדים של הדמויות ומדגישים את הרקע האפל של העלילה . המאייר הזה זכה בצדק היסטורי להיות מזוהה באופן בלתי נפרד מסיפורי-דויל בעיצובם המוחשי לדמותם של הולמס ווסטון .
לספר קיימת הקדמה מדהימה ביופייה הספרותי המנסה להתחקות אחר הסיבה "מדוע אוהבים את קולו של ווסטון " .מאת ג'ון לה קארה .
מה היה הרגע שבו נשאבתי לאפלוליות העלילה הסיפורית של דויל ? הוא מתוך הסיפור "כלבם של בני בסקרוויל ":
"-טביעות רגליים ?"
{הולמס הוא זה ,החוקר את ד"ר מורטימר }
"- טביעות רגליים ."
"- של גבר או של אישה ?"
ד"ר מורטימר הביט בנו לרגע במבט מוזר ,וקולו צנח לכדי לחישה כמעט בהשיבו :
"מר הולמס ,אלה היו טביעות רגליים של כלב ענק !"
אך כמה נהדר !!!!
