אני משוכנע שארתור קונן דויל יושב בשמים ומחייך עכשיו בעונג רב, כשהוא לבטח רואה מלמעלה שיהודי דתי בן 70 מארץ ישראל סיים לקרוא, פעם ראשונה בחייו, את ספרו הנפלא (יש אומרים הטוב ביותר), כלבם של בני בסקרוויל ועוד 3 סיפורים קצרים, שאחד מהם ממש מצוין - אגודת אדומי השיער.

מה הופך סיפר זה לנפלא ? הרי הסיפור אינו אלא סיפור מתח ואין בו דיוני עומק, מחשבות פילוסופיות, תיאורי טבע נפלאים ועוד ?

נכון. כאן בדיוק קסמו של הסיפור. הכל מפתיע - בכל עמוד יש חידושים, המתח מורגש ושפת הכתיבה (של התרגום) ברורה וקליטה. לאחר קריאת העמודים הראשונים נכנסים למוד המיוחד של ספר הבילוש הקלסי הזה ואי אפשר לעוזבו עד הסוף - עד שמגלים מי היה הרוצח, מיהו הכלב הנוראי ומה היה סופו של הכלב וסופו של הרוצח ואיך ניצל אחד מגיבורי הספר מידי הרוצח בשנייה האחרונה.

כמובן שמי שמפענח הכל הוא הבלש הדגול שרלוק הולמס - יציר דמיונו המופלג של הסופר. לבלש סייע עוזרו הטוב - הרופא ד"ר ווטסון. (לא לשכוח שארתור קונן דויל היה רופא.).

למי שרוצה סיכום ארוך של הסיפור יכול לקרוא זאת בויקיפדיה העברית. (די הפתיע אותי שהרשו בויקיפדיה העברית לסכם את כל הסיפור מתחילה ועד סוף די בפירוט). גם כל אחד מהסיפורים הקצרים שבספר זכה לערך בויקיפדיה העברית שבו הסיפור פשוט תומצת בהרחבה. וזהו. אין הרחבות נוספות.

כמובן שלא רצוי לקרוא את הסיכומים לפני קריאת הסיפורים - המתח הוא מרכיב חשוב בהנאה מסיפורי בלשים.

על ספר זה יש ערכי ויקיפדיה כ - 53 שפות. בערך האנגלי ובערך הגרמני (אחרי תרגום) טמונים אוצרות. (אני מניח שגם בשפות נוספות ניתן למצוא מטמונים). לדוגמא: שם יש תיאור ארוך ומעניין של הרקע והמקורות של הסיפור הגדול. שם כתוב מתי הסופר החליט לכתוב את הסיפור (כשחזר לביתו מדרום אפריקה - שם היה רופא מתנדב במלחמת הבורים השניה). שם כתוב שעד היום נוצרו יותר מ-20 עיבודי קולנוע וטלוויזיה לסיפור ועוד הרבה מאד עיבודי תיאטרון, מוזיקה ואפילו משחקי וידאו.

ובכמה נמכר דף בודד מקורי של הסיפור במכירה פומבית בשנת 2021 ? לא תאמינו - 423,000 דולר !

לקרוא ספרות בלשית -מעולם לא משכה אותי .אבל, בעקבות המלצה של אחד מחברי האתר והעיקר -בגלל שהינו ספר מוער החלטתי להתנסות .ובכן כמעט ולא התאכזבתי מהולמס וווסטון המעולים ,ובעיקר מהכתיבה הנהדרת של דויל. אין ספק שהמחבר יודע לבנות עלילה מרתקת ,מסקרנת ובנויה היטב על הגיון ועקביות ,כך שגם אידיוטית כמוני -הבינה ונהנתה .

הכרך מורכב מארבעה סיפורים :
-"כלבם של בני בסקרוויל "- הטוב ביותר מבחינה סיפורית ,עלילתית .
-"אגודת אדומי- השיער"- אף הוא סיפור מהנה .
שני האחרים -"האיש בעל השפה המעוותת",הרפתקת הכדכוד הכחול " :היו בינוניים ומטה מבחינת העלילה לטעמי .

מבלי להיות חכמה מדי -מערכת היחסים בין הולמס ל-ווסטון ,הינה לדעתי היותר מעניינית ומרתקת בסיפורים ,ולפי מה שכבר רחרחתי -הנני מבינה שמערכת זאת הפכה לכר ספרותי נרחב,מופלא ומרתק שנכתב והתפרסם אודותיו , ובצדק .
ובנוסף , לאישיותם של שני הברנשים הללו ,שלפעמיים בא לי לטלטל את הולמס ולהוציא ממנו את "הנפיחות הג'נטלמנית" הבריטית העצמית שלו, ומ -ווסטון - לנחמו על האדנות האינטלקטואלית שמפגין הולמס כלפיו בכל פעם וגורם לו להרגיש טיפש ומטומטם .

הספר הינו ספר מוער, ומאחר וכבר העדתי בעבר כי יש בי "שריטות " עמוקה בכל הקשור לספרות מוערת ,הרי שגם הפעם נהניתי ,החכמתי מהערות הנלוות לספר . אציין רק כמה :
-נושא הזכויות החוקיות ומעמדה החברתי של האישה בחברה הוויקטוריאנית .{כמה שהתקדמנו מאז - אנו הנשים ,לפחות מבחינה חקיקתית } .

-התקבעות מהותו של חג המולד בדמותו המודרנית כחג משפחתי ,קהילתי ,עם מסרים של נדיבות ורצון טוב , עץ האשוח, מזמורי חג המולד נוצק בתקופה הוויקטוריאנית במחצית המאה ה-19 . דהיינו יש לחברה הנוצרית המערבית פחות ממאתיים שנה של "היסטוריה חג " ,עובדה שהפתיעה אותי ,וטוב תמיד אפשר ללמוד דברים חדשים ,זה היופי והמופלא בעיני בספר מוער .

-ב1861 הוגבל עונש המוות בבריטניה למי שהורשע ברצח, בגידה ,הצתה במספנה מלכותית, או פירטיות אלימה . מזה אפשר להסיק שקודם לכן עונש המוות הושת כנראה כמעט באופן גורף ונרחב יותר ,עובדה דיי מזעזעת כשחושבים על בריטניה כחברה מתקדמת יחסית בזכויות האזרח /האדם יחסית לחברות אחרות בעולם לאותה תקופה .

-מודל כלא פנטונוויל ,לונדון 1842 שהיה אב טיפוס למודל כליאה באנגליה ובכל רחבי אירופה ,שיטתו התבססה על שתים -עשרה שעות יומיות של תיקון נעליים או טווייה ,ובכל פעם שאסיר יצא מחוץ לתאו למפקד או להתעמלות הוא נדרש לחבוש מסכת צמר עם חורים לעיניים כדי שלא יוכל לזהות את האסירים האחרים או שהם יזהו אותו ,ובכך למנוע קיומם של הסתודדות לצורך בניית כוח בתככי הכלא . עובדה היסטורית זו לימדה אותי עד כמה זכויות יסוד של אוכלוסייה מסוימת גם אם היא הנאלחת ביותר בחברה , לא היו קיימים ,ועד כמה המאה ה-20 קידמה והתקדמה בנושא הכללי שנקרא מימוש זכויות יסוד ופחות מכך בכל מגוון הקשת החברתית ,המעמדית ,המגדרית של החברה המערבית לפחות .

הספר תורגם ע"י יניב פרקש שאף הוסיף הערות לטקסט.
פרקש הצליח להעביר היטב בתרגום את הנכלוליות,האפורויריות של התקופה .{אני אוהבת את תרגומיו עוד בהתוודעותי לספרים המוערים של מ.טווין ובמיוחד ל-הרפתקאותיו של הקלברי- פין,שם לדעתי הגיע השיא בבחינת יצירת שפה תרגומית של סלנג שחור ושפה תקנית .}

לספר נלווים כמובן איורים מקוריים שהיוו חלק בלתי נפרד מספריו של דויל .בספר מובאים איורים מ-ארבעה מאיירים שונים מהעיתונות הגרמנית ,האנגלית .אני אהבתי את את איוריו של סידני פג'ט שהנם מאופניים בקווים ברורים חדים של הדמויות ומדגישים את הרקע האפל של העלילה . המאייר הזה זכה בצדק היסטורי להיות מזוהה באופן בלתי נפרד מסיפורי-דויל בעיצובם המוחשי לדמותם של הולמס ווסטון .

לספר קיימת הקדמה מדהימה ביופייה הספרותי המנסה להתחקות אחר הסיבה "מדוע אוהבים את קולו של ווסטון " .מאת ג'ון לה קארה .

מה היה הרגע שבו נשאבתי לאפלוליות העלילה הסיפורית של דויל ? הוא מתוך הסיפור "כלבם של בני בסקרוויל ":

"-טביעות רגליים ?"

{הולמס הוא זה ,החוקר את ד"ר מורטימר }

"- טביעות רגליים ."
"- של גבר או של אישה ?"

ד"ר מורטימר הביט בנו לרגע במבט מוזר ,וקולו צנח לכדי לחישה כמעט בהשיבו :

"מר הולמס ,אלה היו טביעות רגליים של כלב ענק !"

אך כמה נהדר !!!!

ממש בראש ספרי שרלוק הולמס, מותח ומסתורי, מלא בסכנות, פעולה וחשיבה הגיונית - אותם מאפיינים שיש לכל ספרי שרלוק הולמס, אך בספר זה הם מוצגים בצורה שמתעלה בקלות מעל לשאר הספרים.

"The Moon, she hangs like a cruel portrait
Soft winds whisper the bidding of trees
As this tragedy starts with a shattered glass heart
And the Midnightmare trampling of dreams
But oh, no tears please
Fear and pain may accompany Death
But it is desire that shepherds it's certainty
As We shall see..." - קריידל אוף פילת'.


שם: "כלבם של בני בסקרוויל ועוד סיפורים".
שם באנגלית: "The Hound of the Baskervilles and other stories".
סופר: ארתור קונן דויל.
מאנגליית: יניב פרקש.
העירו: לזלי ס. קלינגר, יניב פרקש (רק בתרגום).
איירו: בעיקר סידני פג'ט וריצ'ארד גאטשמידט.
שנת יציאה: המהדורה עצמה ב2005, הסיפורים יצאו ב1891,1892,1901.
שנת יציאה בעברית: 2008.
הוצאה לאור: אריה ניר.
מס' עמודים: 302.

הוגו בסקרוויל בהחלט היה נבל - הוא חטף וקשר את מושא אהבתו (החד צדדית) בתא בעודו עורך משתה עם שאר חבריו - ורק הדמיון יכול לספר לנו מה היה מעולל לה אילולא הצליחה לברוח - או, אם נהיה קטנוניים, הצליחה להיות לטרף לכלבי הציד אשר הוגו שילח לעברה כשגילה על בריחתה; ונטרף על ידיהם ליד גופתה באדמות המור בסמוך לאחוזתו.

נכון לומר כי כל זה היה במאה ה17 וכי עבר מאז זמן רב, אך עובדה זו לא מפריעה לחשש הרב מפני הקללה, לפייה כלבי הצייד גם יהיו הגורם להכחדת כל נצר לשושלת בסקרוויל. וכשיללות כלבים מתחילו להישמע ועקבותיהם מתחילות להימצא, ליד גופת אחד מבני המשפחה בין היתר, שרלוק הולמס (שחזר למרות שדויל היה מאוד סימפטי כשאמר "אני חש כלפיו כמו כלפי פטה כבד אווז שאכלתי ממנו פעם יותר מדי, ומאז אפילו שמו מעורר בי בחילה...") מבין שצריך לשמור על היורש החדש לאחוזת בסקרוויל. הולמס גם מבין שאין דבר כזה על טבעי, ולעומת זאת כל העובדות מראות כי אולי הגיע הזמן להתחיל להאמין בו...

מלבד זאת בספר קיימים גם הסיפורים "האיש בעל השפה המעוותת" על תעלומת חטיפה מוזרה, "הכדכוד הכחול" על אווז וכובע שאבדו וההתפתחויות המוזרות מפרשה זו, ו"אגודת אדומי השיער" - סיפור אודות אגודה מוזרה שהיה הראשון של דויל להתפרסם ב"סטרנד מגזין" ("מיד הבנתי שעומד כאן כותב הסיפורים הגדול ביותר מאז אדגר אלן פו" - גרינהאו סמית, העורך הספרותי של "סטרנד מגזין").

אני די חושב מה להגיד על הספר ולא יודע.. אולי אני קצת מגזים אבל מזמן לא קראתי ספר כל כך טוב. על הספר עצמו אני אגיד שיותר מכדאי לקרוא אותו, רחוב בייקר קנה לעצמו מבקר, ואני לא מדבר רק על גלעד ארדן

ולמהדורה עצמה - ההקדמה של ג'ון לה קארה מעולה וממש מפתה אותך לקרוא, הציורים, התמונות, והפוסטרים מדהימים ויפה לראות אותם בספר (ולראות איך כל צייר בחר לצייר כל דבר), ההערות מחכימות ומעניינות (אבל לפעמים חסרות הערות, ולפעמים ההערות של יניב פרקש לא טובות בעיקר בגלל שהרבה פעמים הוא מנסה בכוח למצוא חוסר היגיון בדברים הגיוניים), התרגום מצויין אבל הייתי שמח אם היו מעבירים בו עוד הגהה, ההסבר בסוף על התקופה, על דויל ועל הולמס מעניין. המהדורה עולה די הרבה אבל היא די שווה את זה.





http://www.global-report.com/sfarim/?l=he&a=297976

ספר מותח מהרפתקאותיו של שרלוק הולמס זה הספר בלשי הראשון שאני קוראת.