אזהרה: הביקורת הזו מכילה כמויות אדירות של רגש ופילוסופיה (אפילו מוגזמות, הייתי אומר). ככה שאם אתם בעלי לב חלש, או שסתם הביקורת הזו נפלה עליכם בזמן לא מתאים (אולי היה לכם יום טוב מדי ואין לכם כוח לקרוא ביקורת עם הרבה עוצמות ריגשיות ופילוסופיות שאולי יכולה לעשות לכם קצת רע בבטן ולהרוס את היום הטוב שהיה לכם, או שאולי היה לכם יום רע מדי ואתם פשוט לא רוצים לקרוא ביקורת עם כל כך הרבה עוצמות ריגשיות ופילוסופיות כי גם ככה רע לכם ויש לכם הרבה צרות משלכם אז למה לכם לקרוא גם על צרות של אנשים אחרים?) - בקיצור, אם הביקורת הזו נפלה עליכם ביום לא טוב ולא מתאים, אז עשו טובה, תדלגו עליה, ואחר כך, כשתרגישו יותר מוכנים לקרוא, תקראו. ואם הביקורת הזו נפלה עליכם על יום טוב וכן מתאים, אז אני מזמין אתכם בשימחה רבה לקרוא אותה. בכל מקרה, אני מאחל לכולכם, גם לאלה שקוראים עכשיו את הביקורת וגם לאלה שיקראו אותה אחר כך, קריאה נעימה (נעימה, לפחות עד כמה שקריאה של ביקורת כמו זו יכולה להיות...).
***
אם שמתם לב, אז בטח שמתם לב שבזמן האחרון אני בקושי נמצא ב'סימניה', בקושי כותב ביקורות ספרותיות, בקושי מגיב לביקורות ספרותיות של אחרים ועושה להם לייקים, ובקושי נכנס לקבוצות ולפורומים השונים. והפעם, כל ה'בקושי' הזה לא קורה בגלל שנמאס לי מ'סימניה' ואני רוצה לעשות אתנחתא, או משהו דומה למה שאני הרביתי לומר בזמן האחרון, אלא מסיבה קצת שונה. ועל הסיבה, בהמשך הביקורת.
***
בזמן האחרון אני מרגיש תחושת דיכאון. אני לא אספר לכם את הסיבה לדיכאון (ויש סיבה, ואני גם מודע אליה), כי זה משהו מאוד אישי ופרטי וזכותי לא לחשוף את זה אם אני לא רוצה בכך, אבל מה שאתם צריכים לדעת זה שאני הרגשתי דיכאון. אבל ממש ממש דיכאון, לא כמו הדיכאון שאולי הזכרתי שאני מרגיש לפני חודש או חודשיים או כל זמן אחר, שהוא לא השבוע-שבועיים האחרונים, אלא דיכאון הרבה אבל הרבה יותר מדכא. עד כדי כך הדיכאון שלי היה גדול, עד שבימים האחרונים היה לי מאוד קשה להיות בלי אמא שלי (או עם אחותי. או בכלל, עם כל אדם אהוב וקרוב). הרגשתי כל כך בודד מבפנים עד שהיה לי רצון עז ובלתי נשלט, שכנראה יש לו הסבר פסיכולוגי ונרחב שהוא מעל להבנתי, להיות עם אמא שלי, ולבלות כמה ערבים (ואם אפשר אז גם ימים, אבל לא תמיד אמי יכולה להיות איתי כי יש לה עניינים, ורק בערב היא פנויה) בשיחות נפש יחד איתה. שיחות הנפש האלו חיזקו אותי במעט, גם אם באופן ריגעי ולטווח קצר (כי אחרי כמה זמן לאחר ששיחות הנפש הסתיימו והחלו לאבד את ההשפעה החיובית שלהן עליי, שוב הרגשתי דיכאון ורצון עז ובלתי נשלט להיות עם אמא שלי ולעשות איתה שיחות נפש כמו שעשיתי איתה מקודם, וכך הלאה). אני אפילו לא מתבייש לומר, שהיה איזה ערב אחד, סוף של יום גרוע במיוחד, שבו אפילו ביקשתי (יותר נכון, התחננתי) מאמא שלי שתסכים, לפחות ללילה אחד, עד שאני ארגיש יותר טוב, שאני אצטרף אליה למיטה הכל כך נעימה ונוחה שלה, ואשן יחד איתה (ההורים שלי גרושים, ואמא שלי עדיין ישנה במיטה הזוגית שבה היא ואבי ישנו כשהיו נשואים, אז נשאר בה מקום אחד פנוי לאדם אחד) - כן, עד כדי כך הייתי זקוק לאמא שלי באותם רגעים קשים ונוראים. אבל היא, כמובן, סירבה, כי היא טענה שזו לא התנהגות נאותה בשביל נער בוגר בן 17 לישון עם אמא שלו, גם אם הוא מרגיש כל כך נורא, ושאפשר פשוט להסתפק בשיחות הנפש כמו שעשינו. באותו רגע התנגדתי ואמרתי שיש מיקרים שהם יוצאים מן הכלל, כמו המיקרה שלי, אבל עכשיו כשאני חושב על זה עוד קצת, אני מבין שתכל'ס היא צודקת, שהצדק עימה, ושלמרות מה שאני מרגיש, אפשר להבין אותה, אם יוצאים קצת מהקופסא האגואיסטית של עצמך ונכנסים עמוק עמוק אל תוך נקודת המבט של אמי. בסוף ישנתי במיטה שלי, ואיכשהו, אני לא יודע איך, הצלחתי להירדם בה ולישון כרגיל, למרות ההרגשה הנוראה שלא הניחה לי כל היום, וכל המחשבות האובדניות שהיו לי (כן, שמעתם נכון: אמרתי מחשבות אובדניות. אני לא מתבייש להגיד את זה, ולא מתכחש לכך).
למחרת בבוקר, קמתי לבית הספר. אותו יום התחיל גרוע במיוחד, בערך כמו היום שהיה לפניו. לכן, איך שהגעתי לבית הספר, לקחתי את המורה שלי הצידה, לשיחת נפש (גם לה, כמו לכם או לכל אחד אחר שאיתו דיברתי על התחושות שלי, לא סיפרתי את הסיבה לכך). וכמו שיחת הנפש שהייתה לי עם אמא שלי, גם השיחה הזו עודדה אותי. אבל בניגוד אליה, השיחה הזו עודדה אותי והשפיעה עליי לא רק לטווח הקצר אלא גם לטווח הארוך - ואת התוצאות שלה יכולתי לראות במשך היום. באותה שיחת נפש, היא אמרה לי משהו כזה: "זשל"ב, אתה לא מיוחד. אתה לא שונה מאחרים. לכל אחד מאיתנו יש רגעים קשים, שהוא שוקע בבאסה וחושב כל הזמן מחשבות רעות. גם אני כזו. אבל אתה יודע מה החוכמה? החוכמה היא לדעת מתי אתה מחליט להשתחרר מהבאסה הזו, ולהתחיל לחשוב חיובי. אני יודעת שההתחלה של התהליך הזה היא קשה מאוד, וצריך בשביל זה המון משא נפשי וכוחות נפשיים, אבל מצד שני גם צריך בשביל זה הרבה מוטיבציה ורצון ותעסוקה שתעסיק אותך ותשכיח ממך את כל המחשבות הרעות, ובתור מורה שלך ואחת שמכירה אותך כבר שנה שלמה (ותאמין לי, זה מספיק) אני יכולה להגיד לך שאתה ילד מדהים וחכם ומוכשר ויפה וצעיר שכל החיים לפניו ואני שמחה שיצא לי להכיר אותך והלוואי שכולם היו כמוך (באמת! אני רצינית!), ואני גם יודעת שדברים כמו מוטיבציה ורצון יש לך בכמויות - ולא סתם בכמויות, אלא בכמויות אדירות - ואני בטוחה שאתה יכול לצאת מזה, אם רק תקשיב לי ותיישם את מה שאמרתי לך - האמן לי".
בהתחלה חשבתי, כמו אחרי כל שיחת נפש אחרת, שזה נחמד והכל, ושזה אמור לעודד אותי, אבל זה לא. זה מצליח לעודד אותי רק לטווח הקצר ולא הרחוק, ואחר כך אני שוב נופל וכך הלאה, והסבל שלי פשוט עצום ועד כדי כך בלתי נסבל, שאני לא מצליח להאמין שאני אוכל להתגבר עליו. אז אמרתי למורה שלי תודה רבה על שיחת הנפש, והלכתי כי התחיל השיעור. זמן עבר, ולאחר שהשיעור הסתיים יצאתי עם חברים להפסקה, ובמהלכה שמענו מוסיקה (בין היתר, גם שירים של רדיוהד - שהיא הלהקה האהובה עליי, שכמעט תמיד השירים שלה מצליחים לשפר לי את מצב הרוח), דיברנו, צחקנו, וראינו מופעי סטנדאפ בפלאפונים (בכל זאת, סוף שנה כבר, ואפשר לעזוב את הלימודים קצת בצד). ולרגע קסום וקטן אחד, כמו בעוד הרבה רגעים קטנים וקסומים אחרים של שמחה (כשאני שוחה בים ובבריכה, מטייל בטבע הפראי והכה יפה ותוך כדי שומע את הטבע מתעורר לחיים, שר ומנגן ושומע מוסיקה (בעיקר מוסיקה של רדיוהד, כמובן), מבלה עם חברים או כל דבר אחר שהוא לא התרכזות בבעיה שמטרידה אותי - התחלתי קצת פחות לחשוב על הדברים שמטרידים אותי. ואז הבנתי פתאום שאני בעצם מיישם את מה שהמורה אמרה לי, וסוף סוף הרגשתי בפעם הראשונה שאני לוקח יחד איתי איזה משהו מכל שיחות הנפש שהיו לי, ומיישם אותו גם בטווח הארוך. ולמרות שזה לא היה יום מושלם מהבחינה של חשיבת המחשבות המטרידות, כי מדי פעם במהלך היום היו לי כמה נפילות קטנות שבהם הרגשתי שהדיכאון שוב מתחיל להשתלט עליי ולעטוף אותי מכל הצדדים, נזכרתי במה שהמורה שלי אמרה לי והתאמצתי בכל כוחי לחשוב חיובי ולהתרכז בזה (ותאמינו לי, זה לא קל), ובסוף, איכשהו, כנגד כל הסיכויים, הצלחתי להחזיק את עצמי ולאסוף את עצמי בזמן ולא לתת למחשבות הרעות להצליח להשתלט עליי, כמו שייעצו לי לעשות. סוף סוף, בפעם הראשונה מהרגע שהתחלתי לחוש דיכאון ועד עכשיו, הפסקתי להרגיש חרטה על מה שכתבתי בביקורת שלי על הספר 'הכל יהיה בסדר' של דן יוספן, והפסקתי לחשוב שמה שכתבתי שם היה שקר. את הביקורת הזו כתבתי בעצם בתקופה אחרת, לפני תחושות הדיכאון הקשות שהיו לי, ולכן זה אולי גם מסביר למה הרשיתי לעצמי לומר שם בביקורת שלא משנה מה, תמיד חשוב לדעת להסתכל על חצי הכוס המלאה. כשנכנסתי לדיכאון והתחלתי להסתכל רק על חצי הכוס הריקה, התחרטתי על מה שכתבתי בביקורת כי הרגשתי שזה שקר, ואפילו היה איזה רגע שבו רציתי למחוק את הכל (אבל בסוף לא עשיתי את זה, כי פשוט לא יכולתי למחוק משהו שעבדתי עליו כל כך קשה, ושיצא כל כך מושלם ושהרבה אנשים אהבו את מה שכתבתי והם בטח לא היו רוצים שאמחק את זה). אבל עכשיו, מצבי השתפר. ועכשיו, אני כבר פחות חושב שזה שקר, וחוזר שוב להאמין שהמילים האלו נכתבו מדם ליבי, ומהאמת הפנימית והכי טהורה ואמיתית שיכולה להיות לי.
***
קהלת (הלא הוא שלמה המלך) בדיוק כמוני, גם הוא (כשהוא נמצא לקראת סוף ימיו) חושב מחשבות שמטרידות אותו מאוד ולא נותנות לו מנוח. כמוני, גם הוא מתלונן באותם מחשבות על המחזוריות המעייפת והבלתי נסבלת הזו שהחיים, לצערנו הרב, מספקים לנו. גם הוא מבין, כמוני, שלהיות אדם חכם כזה שכולם משבחים אותו כל הזמן ואומרים לו שהוא גאון ושאין כמוהו ושהלוואי שכולם היו כמוהו, זה נחמד מאוד והכל, אבל זה פשוט לא עוזר בשית' - כי כשאתה כבר זקן ועומד למות ומבין שאתה פשוט לא יכול לעשות כלום עם כל החוכמה והכסף וההצלחה הרבים שיש לך כדי לא למות ולהישאר בחיים או להשאיר גם אנשים אחרים בחיים ולעשות שלא ימותו או כל דבר אחר, כי בסופו של דבר, כמו שאמרתי, העולם שבו אנו חיים הוא עולם מחזורי, ומחזורי זה אומר שאתה חי זמן מסויים, וכשעובר הזמן המסויים הזה אתה מת, ולא יעזור לך כלום, ואחרי שאתה מת מישהו אחר נולד, וגם הוא כמוך וכמו כל בני הדור שלך חי זמן מסויים, וגם אצלו הזמן המסויים הזה עובר מתישהו וגם הוא ימות בסופו של דבר, וכך הלאה. רק שבמקרה שלי, בניגוד למיקרה של קהלת, אני לא זקן ואני לא עומד למות (לפחות לא בזמן הקרוב). אבל, אני כן מרגיש דיכאון שמדכא אותי ומחשבות שגם הן מדכאות אותי, וזה לא משנה בכלל כמה אני ילד מוכשר והכל, כשיש לך איזו בעיה שממש ממש מטרידה אותך ומוציאה אותך מדעתך, אז שום דבר לא יעזור, כי אתה פשוט שוכח את כל הדברים הטובים שיש בך, ומתרכז רק בדברים הרעים שיש בך ובבעיה המחורבנת הזו שסתם עושה לך רע - וזה פשוט בלתי נשלט להתרכז בדברים הטובים (לפחות עד השיחה שהייתה לי עם המורה שלי).
אבל רגע אחד: לסיפור של קהלת, כמו לסיפור שלי, גם יש סוף טוב (או לפחות כמעט טוב, כי בכל זאת - הסוף שלי עדיין לא הגיע, והוא סוף פתוח כי אני עדיין חי ולא מתתי בינתיים, אז הכל יכול לקרות). וההוכחה לכך שגם הסוף של קהלת הוא סוף טוב, היא המשפט הבא שקהלת אומר, ושבעצם סוגר את ספר קהלת: "סוף דבר הכל ישמע את האלוהים ירא את מצוותיו שמור כי זה כל האדם כי את כל מעשה האלוהים יבוא במשפט על כל נעלם אם טוב אם רע" - כלומר, קהלת בעצם אומר, שלמרות כל הסבל ואי הצדק שנעשה לאדם מלמעלה, הוא עדיין מוכרח להישאר ולהיות ירא אלוהים (כלומר - לשמור את המצוות, גם את המצוות הדתיות וגם את המצוות המוסריות) ולא להתחיל פתאום לחטוא רק בגלל כל העוול והרע שאלוהים עשה לך, סוג של "הוא התחיל, אז אני אחזיר לו בחזרה, כדי שיראה מה זה, המנוול". (במילים אחרות - ואלו הן בעצם גם המילים של המורה שלי - למרות כל הסבל שאני חש, ולמרות תחושת הכעס והמרידה שיש לי ברגעים כאלו, אני צריך לזכור שלא משנה כמה אני רוצה למרוד, אני לא אמרד. ושלא משנה כמה אני רוצה לחטוא, אני לא אחטוא. שלא משנה כמה אני רוצה להתאבד ולשים קץ לחיי, אני לא אתאבד ואשים קץ לחיי. אני פשוט ארים את ראשי, אסתכל למעלה, אביט בשמיים, ואגיד: "תודה לך, אלוהים, על הדברים הטובים שנתת לי. תודה לך על שנתת לי משפחה נפלאה, חברים מגניבים, מוסיקה מצויינת, אוכל טעים, סרטים סוחטי דמעות, ספרים מרתקים שאני יכול לקרוא אותם ואחר כך גם לכתוב עליהם ביקורות ספרותיות באתר 'סימניה' ולקבל הרבה אהבה ותמיכה מכל מני כותבי ביקורות אחרים. תודה לך, אלוהים, על כל הדברים הטובים שנתת לי. ולמרות שאני קיבלתי ממך גם דברים רעים, ולא רק דברים טובים, אני מוכרח להשלים עם זה, גם אם אני מתקשה לעשות כך, כי כמו שנאמר בסיפור תנכ"י אחר - "את הטוב תדע לקבל מאלוהים, ואת הרע לא?").
***
ועכשיו, אחרי שאני כבר מתקרב לסיום של כתיבת הביקורת הזו, בעודי מתרגש מאוד ומתפעל מאוד מכל העומצות הגבוהות של הרגש שהצלחתי להוציא מהבטן שלי ישר אל תוך הדף (או יותר נכון, ישר לתוך המחשב) במשהו כמו חצי שעה מסכנה, ממש כלום זמן (את האזהרה הזאת שכתבתי בתחילת הביקורת על כך שיש בה המון עוצמות ריגשיות ופילוסופיות, כתבתי אמנם בתחילת הביקורת, אבל האמת היא שכתבתי אותה רק בסוף, לאחר שסיימתי לכתוב אותה ושהבנתי כמה רגש ופילוסופיה יש בה), אני רוצה לומר שאני מאוד מקווה שהביקורת הזו תחסן אותי נפשית ושתעזור לי, ולא רק בטווח הקצר (כלומר - עכשיו, כשאני שולח את הביקורת) אלא גם בטווח הארוך (כלומר - שגם אם בעוד הרבה זמן, אתחיל להרגיש שוב, חס וחלילה, את אותו דיכאון מגעיל ומעצבן, ושאני ארגיש שהשחור אצלי מתחיל להשתלט על הלבן אצלי, אני תמיד אוכל לחזור למחשב, להכנס לסימניה, ואז להכנס לדף שלי, ואז לחזור לקרוא שוב את הביקורת הזו, ואם יהיה צורך אז זה יהיה שוב ושוב ושוב ושוב, ולהתחזק. פשוט להתחזק.
***
#את הספר הזה שעליו אני כותב כרגע ביקורת, לא קראתי (לפחות עדיין לא). אני חש חובה להתנצל על כך ולבקש מכם, אלה שכל הזמן מתלוננים על האנשים שכותבים ביקורות ספרותיות על ספרים שהם לא קראו, סליחה. פשוט הייתי חייב לפרוק את כל הרגש הזה שהיה עד עכשיו אצור אצלי עמוק בבטן ולשתף אותו בפניכם, וגם נזכרתי בקהלת (שעליו למדתי בשיעורי התנ"ך בבית הספר, ושמהרגע הראשון חשתי כלפיו הזדהות וקרבה), וגם נזכרתי פתאום בכמה אנשים שכתבו ביקורות על הספר הזה, והבנתי שאם יש ספר שמתאים בו יותר מכל לכתוב את הדברים האלו אשר על ליבי, זה הספר הזה.
