אם ריבי שנהר מל"למאטיס יש את השמש בבטן" היא אותה אחת מ"הנה אני מתחילה", הרי שחוותה הרבה אכזבות בחיים, בעיקר בשל תמימותה, נוצלה וגרמה גם סבל לא מועט לאלה שסייעה לבגוד בהם. אלא שבשני המקרים נראה שלא ריבי היא זו שצריך להטיל עליה את האשמה - יגאל ליברמן ומיכאלה ברג הם בוגדים סדרתיים, מספרים לה שהיא מיוחדת, שמעולם לא הייתה להם חוויה כזו, ובסוף היא נחשפת לאמת המרה - היא רק אחת מבין הרבה. ריבי חוזרת למוטב, יגאל ומיכאלה? ממשיכים במחול המוזר הזה, שבני זוגם מודעים אליו, אך בוחרים להתעלם ממנו כדי לשמור על זוגיותם המוטלת בספק.
ריבי נמשכת לדמויות חזקות, מבוגרות הגורמות לה לחוש הערצה ובעלות קשר חזק לספרות ובעיקר לשירה. מיכאלה המורה לספרות, יגאל המרצה בטכניון שנהנה לצטט משוררים, ובנימין קינן, המורה לספרות מהתיכון המוזכר ב"למאטיס".
מהמקום של ה"רק אחת מעוד הרבה", מהבדידות, מהקיום המשני, הצדדי, הצליחה קציר לכתוב לא רק רומן אחד, אלא שניים, שמתכתבים ביניהם ויוצרים סיפור גדול ונפלא שחוזר על עצמו ולא מאפשר אלא לתהות - האם ריבי מוצאת עצמה מנוצלת פעמיים כי היא "קלה לניצול" או כי החיים שלהם הביאו שתי דמויות דומות מאוד בחוזקן שגם אנחנו לא היינו יכולים אלא להישבות בקסמן?
ספר מקסים. מומלץ.

~הביקורת חושפת את סוף הספר~

נאני עובדת בתור אומנת בבית משפחת איקס, משפחה עשירה טיפוסית ממנהטן. היא מטפלת בילדם בן הארבע, גרייר, ומשתדלת לעשות הכל למענו, בגבולות האפשר. זאת, בלי לזכות בשום הערכה מצד גברת איקס, ולהמשיך לשמוע טענות ללא הרף ודרישות לבצע מטלות נוספות שאינן בתחום אחריותה. נראה שכל עוד תשאף נאני לשמור על קיומם של חיים לבד מתפקידה, לעולם לא תהיה מספיק טובה. גם אם תעשה מעל ומעבר - כסף יכול לקנות טוב יותר. ההבנה הזו מתנקזת לסופו הבלתי נמנע של הספר: פיטורי נאני והחלפתה באחרת.
הכתיבה קלילה, אך מתלווה לה מסר עצוב: הרבה הורים מביאים לעולם ילדים שהם לא רוצים לטפל בהם, ומעדיפים להשליך את חינוכם על "אנשי מקצוע". לא כי הם מפחדים לטעות, לא כי הם עסוקים מידי בטיפוח הקריירה שלהם או כי הם נאלצים לוודא שילדם יזכה לפת לחם, פשוט כי יש להם מספיק כסף לשכור אומנת וכי הם נורא נגעלים מהרעיון של קינוח אפים מנוזלים וניקוי טוסיקים. כשבמקביל, הם לא מסוגלים לראות את הילד שלהם מקבל פחות מ"הטוב ביותר", אבל גם אינם מבינים שהטוב ביותר זה אמא ואבא שנוכחים בחיים של הילדים שלהם, שיודעים מה הם אוהבים ושונאים, מתי הם שמחים ומתי עצובים.
ספר נחמד, משעשע וצובט בלב.

בשבוע "שואה" (כך קראנו לו בגסות מה) שנועד להחליף עבורנו את המסע לפולין שמטעמים כלכליים בוטל בבית ספרנו לצמיתות, שמענו עדות מפיו של שלמה פרל.
על אף שעדותו הייתה הארוכה ביותר מאלה ששמענו ועל אף שבימים דשנו עד בלי די בשואה ושבלילות ישנו מספר אפסי של שעות, הוא ריתק את כולנו לכיסאותנו הלא נוחים בעליל. גם בגילו המופלג לא הפסיק לנסות לשעשע אותנו וזרק לאוויר בדיחות סקס אינספור.
סיפורו יחיד במינו וככל הידוע לו ולנו, לא חזר על עצמו.
אז גם הבנתי שכאומה אנחנו לא קוראים מספיק ספרי שואה, כמו מרגישים שספרי השואה שקראנו בילדותנו הם דיי והותר ואפשר להמשיך הלאה.
כדאי לקרוא. גם את הספר הזה וגם ספרי שואה באופן כללי. ובעצם גם את כל שאר הספרים, אבל זו לא הנקודה.

את הטורים של סייד קשוע במוסף אני קוראת בכל שבוע. הכתיבה שלו נפלאה, עוקצנית וקולחת והוא מגיע ממקום שהופך כל דבר שהוא כותב לחדש. לכן ציפיתי לגדולות מהספר.
אך כנראה בגלל גודל ציפיותיי, מעט התאכזבתי.
לא היה פה שום דבר חדש, מלבד סיפור המסגרת, המחשבות והרעיונות היו זהים כמעט לחלוטין לדברים שקשוע כתב בעבר: אם בטוריו, אם בספריו הקודמים ואם בתוכנית הטלוויזיה "עבודה ערבית".
הצטערתי שקראתי את התקציר מאחור, הוא הרס את המסתורין שצריך להיות בספר שכזה.

נהנתי מכל רגע.