• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
ליקוי חמה

ליקוי חמה

מאת סטפני מאייר

הביקורת של DR.Nofar Sarori

תמונה של DR.Nofar Sarori
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
ליקוי חמה

ליקוי חמה

מאת סטפני מאייר

הביקורת של DR.Nofar Sarori

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
תמונה של DR.Nofar Sarori
הוצאה לאור:ספרית פועלים
שנת הוצאה:2009
סדרה:דמדומים #3
קטגוריה:מתח ריגול והרפתקאות
הקודמת
מלכת הספרים
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•1 דקות קריאה

נורא ואיום,חבל על הזמן קריאה שבזבזתי עליו.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט
ש
שעיונת
2קוראים|גיל ממוצע45|50%נשים

על המבקרת

תמונה של DR.Nofar Sarori

DR.Nofar Sarori

ותיקה
חברה מזה 16 שנים
107 ביקורות•442 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות קלה - רומנים•ספרות מקורית
תמונה של DR.Nofar Sarori
DR.Nofar Sarori
ותיקה
חברה באתר מזה 16 שנים
ביקורות107
לייקים שקיבלה442
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת49ספרות קלה - רומנים20ספרות מקורית4

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של DR.Nofar Sarori

כל הדרכים מובילות לרומא

כל הדרכים מובילות לרומא

שרה אדמס

יש משהו מעט משעשע בלקרוא את "כל הדרכים מובילות לרומא" בזמן שאת נמצאת ברומא לצורכי עבודה — במיוחד כשהספר בכלל לא מתרחש ברומא שבאיטליה, אלא בעיירה קטנה בשם רומא שבקנטקי.

ובכל זאת, בזמן שקראתי אותו בין רחובות רומא האמיתית, היה קל מאוד לשכוח את הפרט הקטן הזה.

העלילה בקצרה:

אמיליה רוז היא כוכבת פופ מצליחה שמרגישה שהחיים שלה כבר לא באמת שייכים לה. כשהלחץ, הפרסום והציפיות הופכים ליותר מדי, היא מחליטה לברוח ומוצאת את עצמה בעיירה קטנה בשם רומא. שם היא פוגשת גבר מקומי כריזמטי, ויחד עם מפגש של עולמות שונים לחלוטין, מתחיל גם סיפור אהבה שמאלץ אותה לבחון מחדש את הבחירות שלה ואת העתיד שהיא רוצה לעצמה.

מדובר בקומדיה רומנטית קלילה, חמה ומהנה מאוד. העלילה זורמת, הדמויות מעוררות חיבה, והקסם הגדול של הספר לא מגיע מנופים עוצרי נשימה או דרמה גדולה מהחיים, אלא דווקא מהפשטות. יש בו אווירה נעימה של עיירה קטנה שבה כולם מכירים את כולם, מהסוג שגורם לקורא לרצות לעבור לשם לפחות לכמה ימים.

האם העלילה צפויה? בהחלט. אבל זה חלק מהקסם שלה. לפעמים כל מה שצריך הוא ספר שיודע בדיוק מה הוא רוצה להיות – ומצליח לעשות את זה היטב.

שרה אדמס בונה מערכת יחסים מתוקה ומשעשעת בין שני אנשים שמגיעים מעולמות שונים לחלוטין. הדיאלוגים קלילים, הכימיה עובדת, והספר מצליח לשלב רומנטיקה עם לא מעט רגעים מצחיקים.

כמי שקראה את הספר בזמן שהייתה ברומא האמיתית, נהניתי במיוחד מהאירוניה שבסיטואציה. בזמן שאמיליה טיילה ברומא שבקנטקי, אני ישבתי בבתי קפה מול כיכרות בנות אלפי שנים. היא קיבלה גיבור רומנטי מעיירה אמריקאית קטנה, ואני קיבלתי בעיקר תיירים, אופנועי וספה והמון אספרסו.

בשורה התחתונה:

זה לא ספר שישנה את חייכם, אבל הוא בהחלט יעשה אותם נעימים יותר לכמה שעות. רומן מתוק, מצחיק ומנחם, עם גיבורים שקל לאהוב ואווירה חמימה שקשה לעזוב.

ולמרות שהספר לא באמת מוביל לרומא שבאיטליה, הוא בהחלט גרם לי לחייך בזמן שישבתי בה. לפעמים זה כל מה שספר טוב צריך לעשות.

לפני 5 ימים•
★★★★★
•DR.Nofar Sarori
הריקוד של סוניה

הריקוד של סוניה

ויקטוריה היסלופ

״הריקוד של סוניה״ השאיר בי תחושה עמוקה של תקווה דווקא מתוך המקומות הכואבים ביותר. זה ספר שלא מתעלם מהשבר, מהאובדן או מהפחד, אבל הוא גם לא נותן להם להיות המילה האחרונה. בין הדפים שלו מסתתרת אמונה עיקשת בכך שגם אחרי טראומה, גם אחרי תקופות חשוכות, אדם עדיין יכול לקבוע גורלו ובחור בחיים, באהבה וברוך.

תוך כדי הקריאה מצאתי את עצמי מתחברת במיוחד לרעיון הזה של אופטימיות שלא נולדת מתוך תמימות, אלא מתוך הישרדות. אופטימיות של אנשים שכבר ראו כאב ועדיין מחליטים לקום בבוקר ולהמשיך להרגיש. זה הזכיר לי מאוד את הדרך שבה אני עצמי השתניתי בעקבות החולי לא כל לקבל את העובדה שצומח גידול בראש שגם לא חושב ללכת ,ואולי למרות הכל דווקא מתוך חוסר הוודאות למדתי להיאחז ברגעים קטנים של אור, בזיכרונות טובים, באנשים שאוהבים אותי, וביכולת להמשיך להילחם.

סוניה, בדרכה, מגלמת את אותה עמידות שקטה. לא כוח דרמטי או הירואי, אלא כוח אנושי מאוד: להמשיך לרקוד גם כשהלב עייף. אולי בגלל זה הספר נשאר איתי אחרי שסיימתי אותו כי הוא מזכיר שלפעמים התקווה האמיתית לא מגיעה כשהכול מסתדר, אלא כשאנחנו בוחרים לא לוותר על עצמנו גם בתוך הסערה.

אחרי התקופה שעברתי, הרגשתי שהספר גרם לי להבין שאופטימיות אינה הכחשה של המציאות אלא דרך להתמודד איתה. יש משהו מרפא בידיעה שגם כשהחיים משתנים בעל כורחנו, עדיין אפשר לבנות משמעות חדשה מתוך השברים. הקריאה בו חיזקה בי את התחושה שהחיים אינם נמדדים רק במה שאיבדנו, אלא גם ביכולת שלנו להמשיך לאהוב, לחלום ולמצוא יופי קטן בתוך אי־הוודאות.

לפני חודש•
★★★★★
•DR.Nofar Sarori
לחנך את מיסטר רייט

לחנך את מיסטר רייט

זהבית ארצי

בדרך כלל אני לא קוראת ספרות של סופרים ישראלים. יש בי נטייה כמעט אוטומטית לחפש סיפורים שמתרחשים רחוק ממני בשפות אחרות, במקומות אחרים, כאילו המרחק מאפשר לי להיכנס לסיפור בלי להרגיש שהוא קרוב מדי לחיים שלי אבל “לחנך את מיסטר רייט” של זהבית ארצי הצליח לשבור את ההרגל הזה.
זה ספר שנכנס בדיוק כמו קומדיה רומנטית קלאסית: חתונה אחת, שתי טיסות, שלוש ארוחות וארבע שושבינות. איימי ליין, גיבורה שלא באמת רוצה להיות חלק מהאירוע, נגררת למיסיסיפי ולעולם של עשירים שהיא והמשפחה שלה לא ממש מחבבים. עולם של נימוסים מוגזמים, חיוכים מנומסים מדי, וגברים שנראים כאילו הם יודעים בדיוק איזה רושם הם רוצים להשאיר.
ואז הוא מופיע;
“מיסטר רייט” גבר פלרטטן, חצוף, בטוח בעצמו בצורה כמעט מתריסה, הוא מסוג הדמויות שמגיעות עם נוכחות שמכריחה אותך להגיב אליהן, גם אם את לא רוצה.
מה שמעניין בספר הוא לא רק הדינמיקה הרומנטית עצמה, אלא איך היא נבנית סביב רעיון של שליטה. איימי בטוחה שהיא באה “לחנך” אותו, להציב גבולות, לא לתת לו להכתיב את הקצב. אבל מהר מאוד מתברר שזה פחות סיפור על חינוך ויותר על התנגשות בין שני אנשים שלא באמת מצליחים להישאר אדישים זה לזה.
יש משהו מודע לעצמו בכתיבה של זהבית ארצי היא לא מנסה להעמיד פנים שמדובר בסיפור מורכב מדי. להפך, היא מאמצת את הקודים של הרומן הרומנטי הקליל: מתח, משיכה, התנגדות, והתרככות הדרגתית. אבל בתוך הפשטות הזו יש גם דיוק מסוים בבניית הדינמיקה בין הדמויות.
כי בסופו של דבר, “מיסטר רייט” הוא לא באמת שאלה של מי צודק או מי מחנך את מי אלא הוא שאלה על כמה זמן אפשר להחזיק התנגדות מול משהו שמושך אותך בדיוק במקום שבו את הכי מנסה להישאר בשליטה.
זה ספר שלא מנסה לשנות את הז’אנר, אלא פשוט לעבוד בתוכו טוב. לתת חוויה קלילה, זורמת, עם מספיק ניצוצות כדי להשאיר אותך בפנים עד הסוף.
ואולי זה כל מה שהוא צריך להיות.

לפני חודש•
★★★★★
•DR.Nofar Sarori
האמן ומרגריטה

האמן ומרגריטה

מיכאיל בולגקוב

העלילה? אה, כן… בערך.
השטן מגיע למוסקבה עם חתול מדבר, מתחיל להעניש בירוקרטים, מארגן נשף פסיכדלי, ובמקביל מתנהל סיפור אהבה טראגי בין סופר שבור לאישה שלא ממש מוכנה לוותר עליו  גם אם זה אומר לחתום על עסקה קטנה עם כוחות האופל. נשמע הגיוני, לא?
מה שמדהים בספר הזה הוא שהוא מצליח להיות בו־זמנית:סאטירה פוליטית חריפה על ברית המועצות
סיפור אהבה כמעט מיסטיפארסה פרועה עם חתול שיורה אקדחים (כן, זה קורה)ורומן פילוסופי שמפיל עליך שאלות קיומיות באמצע הלילה
וולנד (השטן הכי כריזמטי שתפגשו מאז טום אליס בתור "לוציפר" בנטפליקס) לא באמת נראה כמו הרשע הקלאסי. להפך הוא הדמות הכי ישרה בספר. בני האדם, לעומת זאת? ובכן… בולגקוב לא בדיוק מחמיא להם.
מרגריטה היא אולי אחת הדמויות הכי מסקרנות שנכתבו אישה שמוכנה ללכת עד הקצה בשביל אהבה, גם אם הקצה הזה כולל מעוף עירום מעל מוסקבה ושירות קל אצל השטן. רומנטיקה, אבל עם טוויסט.
ומה עם “האמן”? הוא מזכיר לכל מי שכתב אי פעם משהו כמה קל להישבר מול ביקורת, וכמה קשה להאמין ביצירה שלך כשאף אחד אחר לא מאמין בה.אבל האמת? זה ספר שלא “מבינים” בקריאה אחת. לפעמים גם לא בשתיים. הוא כאוטי, מוזר, קצת מטורף ובדיוק בגלל זה הוא גאוני. כמו חלום שאת לא בטוחה אם היה סיוט או השראה.
בשורה התחתונה:
אם אתם מחפשים עלילה מסודרת עם התחלה-אמצע-סוף – תברחו.
אם אתם מוכנים לצלול לתוך טירוף ספרותי מבריק, מצחיק, אפל ורומנטי  זה אחד הספרים שלא יוצאים ממך גם הרבה אחרי שסיימת.
ואזהרה קטנה:
אחרי הקריאה, כל חתול רחוב עלול להיראות לכם חשוד מדי.

לפני חודשיים•
★★★★★
•DR.Nofar Sarori
השפעה

השפעה

ג'יין אוסטן

תמיד היה השפעה חביב עליי יותר משאר ספריה של ג׳יין אוסטן אולי לא משום שהוא המפורסם שבהם, ואף לא משום שהוא העליז ביותר, אלא דווקא בשל אותה איכות שקטה, כמעט חומקת, המלווה את דפיו.

יש בו מידה של איפוק, של התבגרות, של רגש שאינו מתפרץ אלא מצטבר לאיטו עד שהוא נעשה בלתי ניתן להכחשה.

רק בשלב מאוחר יותר הבנתי כי חיבתי לספר זה אינה מקרית כלל. ישנם סיפורים אשר אנו נמשכים אליהם עוד בטרם נוכל להסביר מדוע; ורק כאשר החיים עצמם מזמנים לנו נסיבות דומות, מתגלה לפתע כי לא במקרה בחרנו בהם מלכתחילה.

כך מצאתי את עצמי שבה אל סיפורה של אן אליוט בפעם החמישים לדעתי אבל לא עוד כקוראת מן הצד, אלא כמי שמכירה, ולו במידת מה, את תחושת ההיסוס, את משקלן של דעות זרות, ואת הדרך הארוכה הנדרשת כדי לשוב ולהאמין בקול הפנימי.
טרם תחילת הרומן, אן כבר הושפעה ואולי אף נשברה מדעותיהם של האנשים סביבה בעיקר החברה הכי טובה של אמה המנוחה לעצוב את אהובה העני.
בספר מצויין:

“אן, שנועם מחשבותיה והליכותיה ודאי היה מעורר הערכה רבה בקרב אנשים טובי טעם, נחשבה כקליפת השום בעיני אביה ובעיני אחותה: איש לא האזין לה, איש לא התחשב בה היא הייתה רק אן.”

המשפט הזה פותח פתח להבנת עומקה של אן אליוט, ואולי גם להבנת מה שהופך את הרומן הזה למהפכני כל כך. בניגוד לאליזבת בנט מ־גאווה ודעה קדומה או אלינור דאשווד מ־תבונה ורגישות, אן אינה רק חכמה או מוסרית היא כמעט בלתי נראית. היא נדחקת לשוליים, מבוטלת על ידי משפחתה, ובעיקר לומדת לפקפק בעצמה.
: היא ויתרה בעבר על אהבתה הגדולה בשל השפעה חיצונית, בשל קול סמכותי שפוי בחיים שלה ששכנע אותה שהיא טועה. הרומן אינו עוסק בהתאהבות ראשונית, אלא בתהליך עדין ומורכב הרבה יותרהיכולת לשוב ולהאמין בשיפוט העצמי, לתקן החלטה ישנה, ולאפשר לאהבה להופיע מחדש.
ה”השפעה” שבכותרת אינה רק חברתית; היא פנימית. זהו סיפור על האופן שבו קולות חיצוניים הופכים לקול פנימי שמכוון אותנו ולעיתים מטעה אותנו. אן אליוט היא אולי הגיבורה הנועזת ביותר של אוסטן, דווקא משום שהאומץ שלה אינו רועש. הוא מתרחש בשקט, בהתמדה, בנכונות להרגיש שוב גם אחרי אכזבה.
ובתוך העולם הזה, המלא ניואנסים של מעמד, ציפיות ונימוסים, משובצים גם רגעים של אירוניה חדה כמו דמותו של האב המגוחך, שכל עיסוקו בהופעה ובמעמד חושף עד כמה הוא ריק מתוכן רגשי אמיתי. דרך דמויות כאלה, אוסטן לא רק מבקרת את החברה, אלא גם חושפת את האבסורד שבה.
עבורי, הקריאה ב“השפעה” אינה רק חוויה ספרותית היא חוויה אישית. כי כמו אן, גם אני מצאתי את עצמי בתוך קשר שלא התיישב עם ציפיות חיצוניות, בתוך מרחב שבו צריך לבחור בין מה שנראה “נכון” לבין מה שמרגיש נכון.
אולי זו הסיבה שזהו הספר האהוב עליי ביותר: לא כי הוא מציג אהבה אידיאלית, אלא כי הוא מכיר בפגיעות שלה, בזמן שהיא דורשת, ובאומץ השקט שהיא מבקשת.

לפני חודשיים•
★★★★★
•DR.Nofar Sarori
המלט: נסיך דנמרק [אור-עם]

המלט: נסיך דנמרק [אור-עם]

ויליאם (וויליאם) שייקספיר (שקספיר)

אני לא אוהבת את טיילור סוויפט וגם מעולם לא הבנתי מה הסיפור של שייקספיר. השוואה מעניינת, לא?
ובכל זאת, בחודשים האחרונים, תוך כדי נסיעות בין מדינות, מצאתי את עצמי שומעת שוב ושוב את השיר  "The Fate of Ophelia" בו סוויפט מתייחסת לאופליה מהמלט נסיך דנמרק. משהו בעיבוד המודרני לדמות של אופליה אישה צעירה הנסחפת בין אהבה, כוח ופוליטיקה גברית עורר בי סקרנות מחודשת לחזור אל המקור הספרותי שממנו היא צמחה.
כך מצאתי את עצמי פותחת לראשונה מיוזמתי ולא בגלל בחינת בגרות יצירה של שייקספיר, המלט נסיך דנמרק, אחד המחזות המפורסמים והמורכבים ביותר בתולדות הספרות המערבית.כבר בקריאה הראשונה מתברר כי כוחו של המחזה אינו טמון רק בעלילתו הדרמטית סיפור נקמתו של הנסיך המלט על רצח אביו אלא בעיקר בעומק הפסיכולוגי של דמויותיו.
המלט הוא דמות יוצאת דופן בספרות: אינטלקטואל מהורהר, ספקן, כמעט פילוסוף, שנקרע בין הרצון לפעול לבין השיתוק המחשבתי שלו.
המונולוגים שלו, ובעיקר “להיות או לא להיות”, אינם רק ביטוי של ייאוש אישי אלא דיון קיומי רחב על משמעות החיים, המוות והמצפון האנושי.
העולם שבו פועל המלט הוא עולם של ריקבון מוסרי. רצח, בגידה, תככים פוליטיים ונאמנויות כפולות יוצרים אווירה חונקת שבה האמת כמעט ואינה ניתנת לגילוי. 
מי שמעניינת אולי בגלל השיר של סוויפט ואולי כי התככים דיי הפכו צפויים בקריאה היא אופליה . לעיתים קרובות היא נתפסת כדמות שולית יחסית, אך למעשה היא אחת הטרגדיות האנושיות החריפות במחזה. אופליה לכודה בין שלושה כוחות: אהבתה להמלט, הציות לאביה  והמשחק הפוליטי של החצר המלכותית. בניגוד להמלט, שמקבל מרחב לחשוב, להרהר ולדבר, אופליה כמעט ואינה זוכה לקול עצמאי.
כאשר עולמה מתפורר  מות אביה ודחייתו של המלט היא מתפרקת נפשית וטובעת במים, באחת הסצנות הפואטיות והמצמררות ביותר שכתב שייקספיר.
דווקא דרך אופליה מתחדדת אחת השאלות המרכזיות של המחזה: מי משלם את המחיר של מאבקי כוח וטרגדיות פוליטיות. בעוד הגברים במחזה מתמודדים עם נקמה, כבוד ושלטון, אופליה משלמת בחייה על משחק שאינו באמת שלה.מבחינה ספרותית, המלט הוא יצירה שממשיכה להדהד גם מאות שנים לאחר שנכתבה.
ייתכן שזו הסיבה שדמויות כמו המלט ואופליה ממשיכות להופיע מחדש בתרבות הפופולרית בשירים, סרטים וסדרות. הקריאה המחודשת במחזה הראתה לי עד כמה הדמויות האלה אינן שייכות רק לתיאטרון האליזבתני, אלא ממשיכות לשקף את החרדות, השאלות והפגיעות של בני אדם גם במאה ה־21. בסופו של דבר, המלט אינו רק סיפור נקמה מלכותי. זהו מחזה על תודעה אנושית: על הספק, על הכאב, ועל השאלה הנצחית כיצד ניתן לפעול בעולם שבו האמת תמיד חמקמקה. ואולי דווקא משום כך, גם קריאה שמתחילה מסקרנות קטנה בעקבות שיר מודרני יכולה להפוך למסע ספרותי עמוק אל אחת היצירות הגדולות שנכתבו אי פעם.

לפני חודשיים•
★★★★★
•DR.Nofar Sarori
אהבתה של סלטנאת

אהבתה של סלטנאת

שרה אהרוני

יש ספרים שאנו מגיעים אליהם במקרה, ויש כאלה שאנו מגיעים אליהם דרך הזיכרון.
אל אהבתה של סולטנאת של שרה אהרוני הגעתי דרך זיכרון משפחתי.עד הרגעים האחרונים של חייו, סבי פרויז ז״ל דיבר על הבית שבו גדל בטהראן.
הוא סיפר על הרחובות הרחבים והיפים, על הריח של הגנים אחרי הגשם ועל אחותו למחצה שנשארה שם. בתוך הסיפורים תמיד היה גם געגוע עמוק: רצון לחזור יום אחד, לראות שוב את המקום שבו נולד, את העיר שאהב.
סבא פרויז עלה לארץ יחד עם סבתי שושנה ז"ל, סבתא שושנה מהרגע שנתחתה בישראל הייתה ישראלית לכל דבר ,ליברלית ושמה את אירן מאחור אבל סבא לא הפסיק להתגעגע וחזר לשם ממש לפני שהתחילה המהפכה אבל הספיק לבקר ונמלט שסילקו את השאה ,הזיכרון נשאר איתו חי עד יומו האחרון שדיבר שהיה מרותק למיטה על איראן.
עם הגעגועים לסבי וסבתי ועם הכאב של מלחמה על מקום שאנשים אהבו וקראו לו בית ניגשתי לקרוא את אהבתה של סולטנאת.
כבר מן העמודים הראשונים ברור כי שרה אהרוני אינה מספרת רק סיפור אהבה. היא כותבת על עולם שלם שנעלם כמעט בן-לילה: חיי היהודים באיראן, החברה הרב-תרבותית של טהראן, והמרקם האנושי העדין שנשבר בעקבות מהפכות פוליטיות ודתיות.
במרכז הרומן עומדת דמותה של סולטנאת בחורה חזקה, מורכבת ונוגעת ללב. אהבתה אינה רק רומנטית לגבר הבוגר שכבש את ליבה יש לה גם היא למולדת, למשפחה ולזהות. דרך סיפורה מתגלה מתח תמידי בין מסורת לחירות, בין נאמנות למשפחה לבין הרצון לבחור גורל אישי. האמא בסיפור דיי מטורללת לא אשקר , צבוע לא עושה לילדים שלו מה שהיא עשתה, לשדך בכוח ולרצות ברעת הבת שלה שלא תתחתן עם גבר עשיר ותהי טובה ממנה אבל זה לא פוגם בקסם כי אחת מנקודות החוזק של אהרוני היא היכולת לשחזר עולם תרבותי עשיר בפרטים: הרחובות של טהראן, טקסי המשפחה, הדיאלוגים והנופים האנושיים. הקריאה לעיתים מרגישה כמעט כמו מסע בזמן.
עבור קוראים שיש להם שורשים איראניים או זיכרונות משפחתיים דומים  החוויה יכולה להיות כמעט אינטימית. ואולי בגלל זה, כשסיימתי את הספר, חשבתי שוב על סבי פרויז ועל העיר שמעולם לא הפסיק לאהוב.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•DR.Nofar Sarori
עידן התמימות [מהדורת 2013]

עידן התמימות [מהדורת 2013]

אדית וורטון

ביומיים האחרונים מצאתי עצמי מרגישה לא טוב בגלל התופעות לוואי של הקרנות אז ניצלתי את השכיבה במיטה לקרוא סוף סוף את הספר "עידן התמימות" של אדית וורטון, תמיד רציתי לקרוא אותו
לצערי עכשיו הייתה ההזדמנות.
הספר הוא סיפור אהבה מאופק המתרחש בחברה הגבוהה של ניו יורק בשנות ה־70 של המאה ה־19, אך למעשה מדובר ביצירה חדה, אירונית ולעיתים אכזרית, החושפת את מנגנוני הכוח הסמויים של חברה השומרת בקנאות על חזות מוסרית. וורטון, בת למשפחת עילית בעצמה, כותבת מבפנים אך מבטָה הוא מפוכח עד כאב.
וקצת ספויילרים: במרכז העלילה ניצב ניולנד ארצ'ר, צעיר משכיל ומנומס המאורס למיי ולנד היפה והתמימה. חייו מתערערים עם הופעתה של הרוזנת אלן אולנסקה אישה מסתורית (שהזכירה לי לפחות בהתחלה את עצמי) ששבה מאירופה לאחר נישואים כושלים.
דרכה נפתח סדק בעולם הסגור והצפוי של החברה הניו-יורקית. ארצ'ר נקרע בין נאמנותו לסדר החברתי לבין תשוקתו לחיים אותנטיים ,אך וורטון אינה כותבת רומן רומנטי במובן הפשוט. היא מפרקת את מושגי ה"חירות" וה"אהבה" ומציגה עד כמה גם הגיבור ה"מורד" כביכול כבול לפחד, לנוחות, ולפוליטיקה של המוניטין. הטרגדיה של הספר איננה רק אהבה שלא מומשה אלא חוסר היכולת של אדם להשתחרר מתבניות התרבות שיצרו אותו.אחד ההישגים הגדולים של הרומן הוא תיאור החברה עצמה כישות כמעט חיה: מערכת של כללים בלתי כתובים, רמיזות, ארוחות ערב וטקסים, שבכוחם להכריע גורלות.
וורטון משרטטת עולם שבו נימוס הוא נשק, שתיקה היא איום, וה"חפות" היא מסכה.
הכותרת "עידן התמימות" נטענת באירוניה: אין כאן תמימות, אלא הדחקה קולקטיבית. החברה מתהדרת בטוהר מוסרי, אך מתנהלת באמצעות מניפולציות רכות ועונשים שקטים. מיי ולנד, שנתפסת כדמות פסיבית, מתגלה בהדרגה כדמות בעלת תבונה חברתית חדה לדעתי האפקטיבית מכולם.
על אף שהרומן עוסק בחברה של המאה ה־19, הוא מהדהד שאלות עכשוויות: עד כמה אנו חופשיים באמת? אילו מחירים אנו משלמים כדי להשתייך? והאם אומץ אישי מסוגל לגבור על מוסכמות מושרשות?
לסיכום ,ספר מרתק. שווה קריאה.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•DR.Nofar Sarori
אהבה כואבת - שירי

אהבה כואבת - שירי

רם אורן

חודש שעבר נסעתי ללטביה ולאסטוניה כדי לפקח על בחינות. נסיעה מקצועית, עניינית, כזו שאמורה להישאר בגבולות האקדמיה. אבל דווקא שם, בקור הבלטי, התפתח סיפור שהיה יכול להיכתב כרומן רומנטי טעון.
פגשתי את מרקו איטלקי מצליח בתחומו, כריזמטי, מחזר עיקש. הוא רדף אחרי מריגה ועד טאלין, העריץ, החמיא, לא ויתר. בעיניו הייתי מסתורית, קשוחה , אירופית, כמעט ספרדייה  כך לפחות הניח. הרגע שבו סיפרתי לו שאני ישראלית היה רגע של הלם. האיש שהותיר זר ורדים אדומים מאחורי דלת חדרי במלון כי לטענותיו אני לא אמורה לחגוג יום הולדת 33 בלי להיות נערצת , האיש שחיזר בהתלהבות כמעט קולנועית קנה כרטיס אוטובוס בדקה ה90 ונסע איתי לטאלין בהפתעה, הוא גם זה שכינה את הישראלים “אכזריים” ואף השווה אותנו לנאצים בשל יחסנו לפלסטינים.
הפער היה כמעט אבסורדי: בין הורדים האדומים לבין המילים הקשות. בין תשוקה לבין שיפוט מוחלט. בין אישה ממשית לבין סמל פוליטי.
החוויה הזו ליוותה אותי כששבתי לקרוא את ״אהבה כואבת שירי״ של רם אורן ,לפתע הבנתי עד כמה הרומן הזה אינו עוסק רק באהבה רומנטית, אלא בהתנגשות בין רגש לזהות, בין כמיהה אנושית לבין מטען אידאולוגי ורגשי כבד.אורן בונה את דמותה של שירי כאישה הנמצאת במתח מתמיד בין הרצון להיאחז באהבה לבין ההכרה שהיא עלולה להיפגע ממנה. בדומה לסיטואציה שחוויתי, גם כאן האהבה אינה מתקיימת בוואקום. היא טעונה בכוחות חיצוניים : דעות קדומות, תפיסות עולם, כוח ושליטה.
כוחו של אורן טמון ביכולתו לייצר עלילה סוחפת, כמעט קולנועית, שמושכת את הקורא קדימה בפרקים קצרים ודינמיים.
הוא יודע לגעת בנימים הרגשיים העדינים ביותר ולתאר כמיהה, בלבול ופגיעוּת באופן נגיש וברור. עם זאת, לעיתים נדמה כי הדרמה גוברת על המורכבות הפסיכולוגית; הרגשות עזים מאוד, לעיתים עד כדי מלודרמה.אך אולי זו בדיוק הנקודה: אהבה כואבת אינה בהכרח מתוחכמת. היא לעיתים חדה, ישירה, צורבת.
היא מתקיימת במקום שבו ההיגיון מתנגש עם המשיכה.
הסיפור עם מרקו המחיש לי עד כמה אהבה יכולה להיות פרדוקסלית. אדם יכול לרדוף אחרייך בין מדינות, להניח זר ורדים מאחורי דלתך ובאותה נשימה להחזיק בעמדה שמערערת את עצם זהותך. זהו הכאב שאורן מבקש לשרטט: לא רק כאב של פרידה, אלא כאב של פער. ״אהבה כואבת שירי״ הוא רומן קריא מאוד, דרמטי וסוחף, המאיר את האזור האפור שבו תשוקה ואידאולוגיה נפגשות. ייתכן שאינו מציע עומק פילוסופי רב, אך הוא מצליח לגעת בנקודה האנושית החשופה ביותר: הרצון להיות נאהבת כפי שאת לא כפי שמישהו מדמיין אותך ובסופו של דבר, אולי זו השאלה שמרחפת גם מעל הספר וגם מעל אותו זר ורדים באסטוניה:
האם אהבה יכולה לשרוד כאשר הזהות עצמה עומדת למשפט?

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•DR.Nofar Sarori

ביקורות נוספות על "ליקוי חמה "

ליקוי חמה

ליקוי חמה

סטפני מאייר

הי, אני בלה. בכללי אני חסרת תחביבים וחסרת אופי ואני משעממת את עצמי רוב הזמן. עיקר העיסוקים שלי הוא בהייה באוויר ולצחוק על אבא שלי שלא יודע לבשל, תוך הפרת כמה שיותר דברים שהוא ביקש ממני לא לעשות.
רציתי לספר לכם על משהו שקרה לאחרונה בבית הספר שלי.
נכנסה לפה איזו משפחה מוזרה, קאלן. הם כולם לבנים כמו קיר וזה ממש קריפי. אני חושבת שהם ערפדים.
קיצר, אז הקטן שלהם, אדוארד, היה לו איזה קטע עם שתי בנות מהכיתה שלי. אחת היא אני - עלי הוא ממש נדלק והוא מנסה לשכנע אותי לצאת איתו. אני מתלבטת. אני תמיד חולמת על אהבה ממבט ראשון וכזה, אבל הוא קצת מפחיד אותי. והעור שלו במרקם של אבן. איכס. מצד שני, הוא ממש חתיך וקשה לי לנשום כשאני לידו.
נראה לי שיש לי אסטמה.
קיצר, אדוארד טוען שיש לי ריח מסריח של בת אנוש. לא מבינה מה הקטע שלו, אבל הבת השנייה מהכיתה? זו שהזכרתי? מסתבר שלה יש ריח ממש טוב ולא מזמן היא נעלמה באיזו הפסקה, ואדוארד חזר עם עיניים אדומות, ואני די בטוחה שהיו לו טיפות דם על השפתיים. איכס בריבוע.
אז מזל שזאת לא אני עם הריח. כי אז הוא בטח היה ממש מסכן - תקוע בקונפליט עצוב: לאכול אותי או לצאת איתי. תשמעו, הבחור מסכן. לא קל להיות ערפד.
מצד שני יש איזה בחור שני, ג'ייקוב. הוא אינדיאני ממש חתיך, והוא רמז שהוא מחבב אותי, אבל בקטנה. אני חוששת שהוא מתעניין במישהי אחרת. זה מבאס. בא לי לשבור לו את הלב.
אתם לא חושבים שזה יכל להיות ממש רומנטי אם שניהם היו מאוהבים בי בטירוף וגם אדוארד היה רוצה לשתות לי את הדם וגם ג'ייקוב היה מגלה שהוא יצור אגדי ששונא את אדוארד? המתח, הרומנטיות... אני מתעלפת פה. אני אוהבת להתעלף. שיואו, איזה באסה שאני רק תיכוניסטית רגילה ומשעממת.


תשמעו. אני חושבת שאני מדרגת באופן קצת שונה משאר האתר. למה? כי אני נהנית לקרוא. הכל. ממש הכל. רוב הספרים כיפים לקריאה גם אם הם זבל, וספר שהוא כיף לקריאה יקבל אצלי שלושה ארבעה כוכבים, כי מגיע לו.
ספר מופת יקבל אצלי חמישה. לדעתי אין לי ספרים עם שניים.
ניקוד של אחד מקבלים אצלי רק ספרים של סיגלית דיל.
רגע - הפסקת בדיקה - ניקדתי אחד שלה עם שני כוכבים. למה??
בכל אופן. אני זוועתית עם דירוגים. אחר כך אני מסתכלת עליהם ולא מצליחה להבין למה עשיתי מה שעשיתי.
~סוף הקדמה לא ברורה על דירוגים~

נשימה עמוקה, אודה בזה מהר ואז אולי זה פחות יכאב:
אני מחבבת את סדרת דמדומים.
הנה, אמרתי את זה. פיו.
ועכשיו להסבר: אני לא אוהבת את הדמויות. אני שונאת את היחסים ביניהן. אני מתעבת את אדוארד, ואת בלה. את ג'ייקוב אני חצי סובלת. השאר גם לא מציאה.
מה אני כן אוהבת: את האווירה. את הנוף, את העולם. אני באמת אוהבת את העולם שבו הסיפור מתרחש. ההיסטוריה של הערפדים ואנשי הזאב מרתקת בעיני, וזה גם מה שאזכור מהספר, חוץ מ"אדוארד הו, בלה הו, בוא נריב קצת ברכושניות ונתנהג בצורה הכי רחוקה ממערכת יחסים נורמלית שניתן להעלות על הדעת". (סיכום של ארבע מאות עמודים מהספר. המאה האחרים הם הקטע המעניין)
גם אוהבת: תפניות מעניינות. זה שספויילר בלה באמת אוהבת את ג'ייקוב? וואלה. הבריחות של בלה? מגניב. הערפדה האחרונה מהכנופייה של הצעירים? קול. הסיפור של רוזלי? קול ממש. הטרדה מינית משני הצדדדים? מקסים. אופס, זו כבר לא ממש תפנית. בשגרה.
מה עוד אני אוהבת: את השיחות. כן כן, אני חושבת שלסטפני מאייר יש כישרון לתפוס קטעי שיחות בין אנשים ולתמלל אותן בצורה חמקמקה לרגעים שהם יותר ממשפטים שנאמרו. למתח שבין הגלוי לנסתר, בין מה שנאמר למה שלא, לאוף אנחנו רק בני אדם (או ערפדים, קטנוני מצדכם) וקשה קשה לתרגם אותנו למילים שהשני יבין.
משהו בשיחות בין הדמויות לפעמים נראה כמו קצר תקשורתי, ודווקא הקצר מזכיר לי שיחות שלי, ואת הפער בתוכן, ואת חוסר ההבנה והתסכול מזה שאי אפשר פשוט לשדר הכל למוח של השני וחסל.

ככה שיוצא שדמדומים נוגע לי בנקודת זכרון שנעים לי להרגיש שאני לא היחידה שמתוסכלת ממנה.

לא הצלחתי להסביר את זה בכלל. בעע, שכחו מזה.

מה היה פה:
סדרה שאני קוראת כי זה כיף וכדי להתחלחל מהדמויות ולהנות מהאווירה וכי אני טראשית אז למה לא.
ארבעה כוכבים כי אני באמת טראשית.
ספר אחד שבו הרבה שיחות מאוד מתישות אבל כמה אגדות אנשי זאב ששוות את זה.
בלה אחת שהגיע הזמן שתמצא משהו לעשות עם החיים שלה.
ביקורת מאוד חסרת כיוון ופואנטה שבעיקר באה לומר: אני חייבת להודות שכיף לי לקרוא דמדומים אבל אל תהרגו אותי, בעצם יש לי סיבות מאוד אינטלגנטיות לעשות את זה וחס וחלילה שאהרוס את תדמיתי באתר, לכן אכתוב ביקורת שמראה כמה זה ספר זבל, אבל אודה שנשמתי המעודנת מוצאת בו נקודות תואמות לרגשותיה הענוגים. אודה בזה למרות שעדיף לשתוק, למען האמת ההיסטורית וייסורי המצפון העצמיים שלא מאפשרים לי להסתיר עובדה נוראית כזו על עצמי מחלל סימניה.

חוצמזה, בסולם ספרי הזבל יש את הספרים שכיף לקרוא ואת אלו שאפילו זה לא. דמדומים שייך לראשונים ולכן בואו נודה כולם שמזל שיש ספרים כאלו בעולם כדי שיהיה את מה לקטול ועל מה להתלונן. תודה לסטפאני מאייר על שירות חשוב לציבור.

דיינו.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•האופה בתלתלים
ליקוי חמה

ליקוי חמה

סטפני מאייר

את מולד הירח בחיים לא הייתי מסיימת תוך יום. אם הייתי יודעת שאקליפס כל כך לא מרוח בהשוואה אליו, הייתי קוראת באנגלית.
משהו פה היה עמוק יותר. משהו פה – נגע בי, סוף כל סוף. והסדרה הזאת מעולם לא הצליחה לגעת בי לפני כן, אולי רק ג'ייקוב במולד הירח, אבל הספר עצמו לא חדר אליי באופן משמעותי.
ועכשיו... מוזר. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על הספר הזה. על בלה וג'ייקוב בעיקר. אני עדיין לא אוהבת את בלה, וג'ייקוב הצליח לעלות גם לי קצת על העצבים (אבל אני סולחת לו מקרב לב). אדוארד לעולם לא יהיה קרוב אפילו להשיג את האהדה שלי – אין שום דבר מושך בדמות שלו, בעיניי.
קשה לי להגדיר את הרגשות שלי כלפי הספר הזה. על מולד הירח הייתה לי דעה נחרצת, כי הוא היה ספר כל כך פשוט, שטחי ופתטי, אבל כאן... הדעה שלי תתגבש תוך כדי כתיבה, אני מניחה. ותוך כדי ויכוח איתכם, הסכמה איתכם, אם יהיה לי מזל ויהיה דיון מעניין.
אז יאללה, סדר בבלאגן שבראש:

בלה: אוקיי, לגביה אני אכולת תובנות.
היא דמות. וזה כבר צעד גדול לעומת מולד הירח. היא כבר לא שטחית כמו בעבר. אני לא יודעת למה היה צריך לחכות שני ספרים כדי שמשהו בה יתחיל לעניין, אבל כן. יש בה סתירות מורכבות, כמו כל בן אדם.
יש הרבה סיבות שאני לא מתחברת אליה, כי יש בה עדיין משהו קצת לא טבעי. אבל נתחיל בתכונות הפשוטות: היא אנוכית. אבל מצד שני, היא מוקיעה אנוכיות. הנה משהו שיפה בבלה, אף על פי שהיא יכולה להיות מאוד מטומטמת בנושאים אחרים, ולא מודעת לעצמה בנושאים חמים כמו רגשות, יחסי ידידות – היא מודעת בחריפות לעובדה שהיא אנוכית, ומאוד ביקורתית כלפי עצמה בקשר לזה. כשאדם מודע לחיסרון שלו הוא מנסה לנטרל אותו, ולפעמים היא אפילו מצליחה – לפעמים היא רק מביאה נזק כשהיא מנסה לנהוג בניגוד לטבעה ורגשותיה, כי יש אמצע בין אנוכיות למזוכיזם.
אבל בלה, בלה... בלה ואדוארד. האהבה ביניהם היא על-טבעית. האהבה שלהם היא התכונה הכי בולטת שלהם – זה מה שעושה את הדמויות האלה לשנואות מאוד או אהודות מאוד, כי אנשים שיחפשו מעבר לא יצליחו למצוא כמעט דבר פרט ל"הווווו אדוארד אתה טעם חיי", "הוווווו בלה את משוש קיומי" – ולכן יצחקו על הספר הזה, והסרט (אוי, כמה שצחקתי במולד הירח!), ולא יהיה רומן יותר פתטי מזה בעיניהן. וכן, יש בזה משהו פתטי, גם בעיניי. ואני מניחה שאחת הסיבות היא ש,בחיי,
כמה שהם משעממים. לא עסוקים בשום דבר חוץ מבן הזוג השני. אדוארד משעמם. אולי בגלל חוסר האישיות האנושית שלו, הוא דמות נוזלית יפת-נפש כזאת, חסרת עמוד שדרה. העובדה שהוא בחיר ליבה של בלה - טוב, זה עושה אותך קצת לא מעניינת, סיס. אין שום פלפל, אופי ב"גורל עולמך". הכל צפוי אצלם כל כך... הכל מרוח. רק לעיתים רחוקות האנושיות של בלה מתעוררת לחיים כנגד השיעמום החונק של אדוארד – "תילחם עליי!!!" זה קטע שהיא קנתה אותי
ויש בנות, אני מניחה שבעיקר אלו שמאכלסות את הפורום הזה, שיהיו מוקסמות מהקשר הזה. אבל זה הרובד הפתטי של האהבה שלה אליו.
הרובד החולני.... כן, אני חושבת שהאהבה הזאת חולנית. באשמת חוסר האנושיות שלו, באשמת המשיכה המוזרה, שבחיים לא אוכל להזדהות איתה, שלה אל אדם מושלם. לא קונה את זה.
אני יודעת שרובכם ככולכם תחלקו עליי. אבל אדוארד וג'ייקוב – שניהם צדקו. בלה ואדוארד הם כמו סם זה בשביל זה. כשאדם מכור לסם, מעניין אותו רק הסם. הוא חי ומתקיים על הסם. הוא לא יכול להפיק הנאה ואושר משום דבר אחר חוץ מהסם, וישנה אשליה קלה שהוא נהנה מהחיים, גם מדברים אחרים בחיים, רק כשהוא משתמש בסם.
עזבו את העניין שככה בלה ואדוארד למעשה מוגדרים – זה על ידי זה. זו הגזמה מטורפת אחת. בלה לא יכולה לאהוב שום דבר אחר חוץ מאשר אדוארד. לא את הוריה, לא את חייה, תחביבים – ספרים שהיו חבריה הטובים ביותר, אנג'לה ובן. רק ג'ייקוב הצליח להפיח בה קצת רוח חיים, בגלל אישיות מקסימה וקסומה, שמאירה את כל הספר הזה ועושה לי חיוך רחב על הפנים – ועל כך הוא זכה באהבתה. כי אי אפשר שלא להתאהב בו.
ואדוארד... בכלל. הוא לא אנושי, אז אפשר להבין את זה, אבל זו גם בדיוק הסיבה שאני לא מחברת לדמות שלו – הוא לא אנושי. הוא סוג של שלמות מנצנצת. הוא תלה את חייו, קיומו בבלה, ואדיש באופן מחליא לשאר העולם – עזבו את החיים, אפשר להבין שכבר לא מעניינים אותו כל כך, על היותו לא-אנושי וחי הרבה הרבה יותר זמן ממה שבריא (כל השטויות האלה על חיי נצח!). אבל המשפחה שלו אמורה להיות נאהבת על ידו. ונראה שמהרגע שבלה הופיעה בחייו, מצידו כל המשפחה תלך לעזאזל.
כן, גם אליס וג'ספר נוהגים ככה. זה כנראה מה שמאפיין ערפדים. אבל אדוארד ובלה זה אחרת, כי הקשר ביניהם אמור להיות לפחות חצי אנושי. זה מעוות.
חשבתי גם, יש משהו מעוות בבלה, על כך שהיא התאהבה עמוקות בשניים בו זמנית? אני חושבת שלא אשפוט אותה על זה. זה קורה.
אבל אלוהים אדירים, אני הייתי בוחרת בג'ייקוב! הוא מפל חם של חיים, אושר צרוף, חופשי ומשוחרר כמו השמש בשמיים, לא סיפוק ההרואין של החיים לתוך הורידים מאחורי סורג ובריח, כמו אדוארד. והיא יודעת את זה, ובוחרת בהרואין, כי היא פשוט לא יכולה בלעדיו.
מוזר היה לי להרגיש הזדהות דווקא כאן. כשהיא שוברת לג'ייקוב ולעצמה את הלב. אולי אי אפשר להרגיש ניכור גמור כלפי דמות שזה כבר ספר שלישי שאני רואה את העולם שלה דרך המחשבות שלה.
איזבלה סוון, הצלחת סוף סוף לעשות לי משהו.

אוו, בסוף הכנסתי קצת על ג'ייקוב ואדוארד בתוך הדעה על בלה. נו טוב, עדיין יותר מסודר מאשר קודם.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•אאורה
ליקוי חמה

ליקוי חמה

סטפני מאייר

שיא השפל של הסדרה.
קצת עצוב לי שהתחלתי לקרוא את הסדרה בתור מישהו שאוהב אותה, והספר הזה פשוט הרס.
האמת? הספר הראשון לא רע בכלל, ואולי אפילו טוב מאוד. יש בו חסרונות, והמון קיטצ', אבל הוא מאוד מהנה וכתוב טוב.
אבל מה קרה פה? כשהסדרה מתקרבת לשיאה? המשיכו לקרוא (או שאנשך אתכם)
---
אעבור על הדמויות-
בלה- לא מתקדמת לשום מקום. אותו סמרטוט מוכר וחיוור, שרק יודע להיתלות על אנשים, ולעבור ממערכת יחסים (דפוקה) למערכת יחסית (דפוקה אפילו יותר).

אדוארד- מאחורי המושלמות שלו מסתתר בנאדם רכושני, חומרני, ועוד דברים שכבר אמרתי. מצחיק שעד שיש לו פגמים, הסופרת לא
מתייחסת אליהם. איפה הקטע שבו בלה עומדת על שלה? איפה ה"גירל פאוור"? כנראה ברח ל"משחקי הרעב"...

ג'ייקוב- חמוד, אבל באיזשהו מקום מעיק, לא נותן מנוחה. רק מאיץ ומאיץ, לא נותן לבלה לנשום.

אבא של בלה- עציץ.

אליס- חמודה

כל שאר הדמויות- עציצים.

ועכשיו נגיע לעלילה.
בלה קרועה מבפנים בין ידידה הטוב, שהיה כמו אח בשבילה, לבין המאהב המושלם- אדוארד.
היא מגלה כמה שטויות על הזאבים (שנועדו בשביל למלא דפים, וכמה שטיקים פנטסטיים מגניבים), ובורחת מערפדית ג'ינג'ית שממלאת את משבצת "הרעה" בצורה נוראית. אין בה שום רגש, שום דבר מרתק, רק בקטע של "אני ערפדית ג'ינג'ית צמאת נקמה שתבוא ותהרוג אותך! ראעאררר" אין לה כל כך סיפור רקע, מניעים, היא פשוט בובה על חוטים של הסופרת שנועדה לעשות קצת אקשן.
ובעצם זה כל מה שיש לספר (המאוד ארוך) הזה להציע.

ועכשיו אפרט את דעתי האישית. הספר לא לגמרי רע, אני מאוד אוהב את הכתיבה של סטפני מאייר, וגם אם הגיבורה היא כמו בלה (וזה אומר הרבה) היא מתארת אותה בצורה הכי מובהקת וטובה. אני מאוד אוהב את התיאורים שלה (חוץ מהאינסוף דרכים לתאר את השלמות הלא נתפסת של אדוארד), ובאישזהו מקום הספר היווה פה ושם זמן נחמד וכיפי. זאת הסיבה לשני הכוכבים שנתתי לו.
מה לא היה בסדר?
המון סצנות מעיקות. לדוגמא- הסצנה ליד המחנה בשלג, שבה ג'ייקוב עושה לבלה אוליטמטום בו הוא אומר "זה או שאת בוחרת בי, או שאני הולך לקרב ומת" והכל נעשה ברוח תחרותית (עם אדוארד כמובן). עד כמה אפשר להיות פאתטי? עד כמה אפשר לכפות על בחורה מערכת יחסים, עד שהיא כבר רוצה בה, מותשת ומבולבלת?
ואני לא מאשים רק אותו, גם בלה מטומטמת שהיא נתנה לו להתנהג ככה.
ג'ייקוב בכללי מעיק לאורך כל הספר, וזה חבל כי בספר הקודם חיבבתי אותו.

ועכשיו נעבור לאדוארד. אדוארד אדוארד... באמת חשבתם שהוא מושלם?
טעיתם טעות מרה...
מדובר בבחור די נחמד, אך רכושני, אובססיבי ומאוד חומרני. אחת הסצנות היותר גרועות בספר היו כשהוא "חטף" את בלה (והסתומה לקחה את זה כאטרקציה). מה הוא חושב? שאם הוא רוצה להרחיק אותה מהידיד/חבר שלה, הוא יסגור אותה בחדר, יקנה לה מיטה מזהב והכל יסתדר? כאילו, מה עבר על הסופרת שהיא חשבה על הרעיון האידיוטי הזה?
סטפני, מותק, קצת איבדת את זה.

אז לסיכום, לספר יש יתרונות מועטים, אבל הרבה יותר חסרונות.
לחובבי הז'אנר- תקראו את הספר הראשון, הוא די שווה קריאה.
בשום באופן אל תבזבזו זמן יקר על הספר הארוך, המייגע וחסר הפואנטה הזה.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•RayOfLight
ליקוי חמה

ליקוי חמה

סטפני מאייר

אחרי האכזבה של הספר הראשון והזוועה של השני, לשלישי אני אפילו לא מתקרבת!

השלמות המנצנצת של אדוארד והסגידה חוצת הגבולות של בלה לאדוארד ואותה השלמות - עד כדי פגיעה עצמית - שחוזרים על עצמם עד שאי אפשר לראות את הסוף, כבר עלו לי על כל העצבים האפשריים.
הצגת הקלמזיות וחוסר הקוארדינציה של בלה עברה את גבול הטעם הטוב.
- והדבר היחיד ש"מסקרן" אותי לגבי מה שיקרה בספר הזה, זה כמה עוד צלקות היא תוסיף - בין אם זה היה בכוונה או לא...

בנוסף לכל זה, אם לחשוב לעומק, את כל סאגת ה"דמדומים" היה אפשר בקלות לצמצם לספר אחד...
ואם כבר, אז אני מעדיפה לחכות לסרטים, אולי הם לא הכי נאמנים לספר, אבל לפחות כל הפרוט והחזרות המיותרים נשמטים עוד בכתיבת התסריט...

לפני 16 שנים•Dark Spell
ליקוי חמה

ליקוי חמה

סטפני מאייר

הו בלה, אם רק היית מואילה בטובך למות בסוף הספר.. אבל לא. אנחנו צריכים לסבול אותך גם בספר הבא. ג'ייקוב המסכן, הוא התאהב בבן-אדם טיפש ואובססיבי.

לפני 16 שנים•chesirecat
ליקוי חמה

ליקוי חמה

סטפני מאייר

יש ספוילרים , אני מזהירה .


כל כך מאכזב .
אני פשוט מאוכזבת , מאוכזבת ומאוכזבת שוב פעם .
קודם כל בלה פשוט מכשפה .
במלוא המילה .
איך היא יכולה להיות כזה לג'יקוב ? הוא כזה מדהים וחמוד ?
הוא מגן עליה , נפצע למענה , נלחם עד הטיפה האחרונה והיא משאירה לו פתק אומלל וזה אפילו לא פתק שהיא בעצמה כתבה אלא אדוארד ?
הצורה שבה היא תלויה באדוארד ממש מגעילה אותי .
יש אהבה , ויש להיות חולה .
היא בת 18 לכל הרוחות .
18 .
כמעט בכיתי עם ג'יקוב , וכן אני בTEAM JAKOB מי שלא הבין עד עכשיו .
אדוארד מגעיל אותי , מבחינתי הוא מפלצת ממש .
ובלה ? בלה מפגרת ממש אם היא רוצה לוותר על החיים שלה בשבילו .
אני פשוט לא יכולה להבין את זה .
אני יודעת , ג'יקוב היה די אלים בקטע של הנשיקה . אבל זה כי הוא אוהב אותה כל כך , הוא כל כך חיכה לזה .
ואני כל כך אוהבת את ג'יקוב , הוא אנושי וממש מצחיק .
במילה אחת ?
בלי ג'יקוב לא הייתה שורדת את הספר הזה .
הוא עוד הציל אותו .
הקרב , היה ממש מאכזב . מכוון שבלה לא הייתה שם כדי לתאר אותו אפילו .
ציפיתי שהיא תיפגע , בראסמי שרציתי שהיא תמות או משהו כזה .
ככה ג'יקוב יהיה שלי ואדוארד יתאבד . D:
מוחעחעחעחע .
בכל מקרה , הספר לא ממש מומלץ אפילו שסיימתי אותו תוך יומיים וחצי .
יום טווב לכולם .
דניאל .

לפני 16 שנים•
★★★★★
• ~דניאל~
ליקוי חמה

ליקוי חמה

סטפני מאייר

הספר השלישי די דבילי הספר הראשון היה מקסים השני דפוק והשלישי עוד יותר כאילו, נמאס י מבלה הבנו שאת אובססית לאדוארד עכשיו את גם אובססית לגייקוב כאילו מה נסגר אם סטפני הייתה עושה ספר חמישי הייתי מצעיה שהיו הורגים את בלה ותודה לאל!!!

לפני 16 שנים•
★★★★★
•אליס קאלן
ליקוי חמה

ליקוי חמה

סטפני מאייר

האנשים פה פשוט ממשיכים להפתיע..
למרות שפה אולי זה מובן.
אני חושבת ש'ליקוי חמה' וסדרת דמדומים בכללי יכולים להיות מפורשים בשתי דרכים. זתומרת, אתם יכולים להבין אותם, לקלוט אותם, בשתי דרכים שנות:
1. סיפור קיטשי, אולי קצת נדוש, ואפילו נמרח יותר מידי לאורך ארבעה ספרים.. אפשר לראות את זה ככה.
אבל מאז שקראתי את 'גוף מארח' של סטפני מאייר, הבנתי שיש עומק בספרים שלה, ושלא כל אחד רואה את זה.
בלה מעצבנת, אנוכית, ומוזרה. באמת שאני לא יודעת איך לתאר אותה. אבל לא משנה כמה פעמים אני אקרא מה היא חושבת - אני אמשיך עד שאגיע לסוף, ולא אפסיק באמצע.
אני לא חושבת שהדבר היחידי שסטפני ניסתה להעביר לנו הוא סתם רומן טיפשי על ערפדים..
יש לה שם כל מיני.. משפטים כאלה עם ביקורת על התנהגות חברתית, על סטיגמות.. ראיתי את אותם הדברים גם ב'גוף מארח'.
וזו הדרך השניה שאפשר לראות את הספר:
לפתוח את הספר מתוך כוונה באמת לקבל משהו, ולא סתם לקרוא איזו דרמת ערפדים עם גיבורה בעלת נטיות אובדניות.. כי זה באמת כל מה שתקבלו.
הסדרה הזאת הייתה הסדרה הראשונה שקראתי על רומנטיקה, ואולי זה משפיע על הדרך שאני רואה את הספרים. אולי.
ואולי לא.
אני חושבת שכדאי שתשפטו בעצמכם, ואני בטוחה שלא כל אחד יאהב את הסדרה הזו..
זו סדרה שצריך להתחבר אליה, להבין אותה באמת..
ולא. אני לא מעריצת 'דמדומים' מטורפת, למקרה שתהיתם.. P:
התחברתי לספרים האלה לא בגלל אדוארד או ג'ייקוב או כל מישהו אחר. אני פשוט אוהבת את איך שסטפני כתבה אותו - בדרך שתגרום לכם לרצות ולהמשיך לקרוא, לא משנה כמה בלה מעצבנת, או כמה אדוארד מרגיז..

לפני 12 שנים•
★★★★★
•מישי
ליקוי חמה

ליקוי חמה

סטפני מאייר

אתם מכירים את הספרים האלה שפשוט מחזיקים אותך ער עד הבוקר?
הספרים האלה שלמרות שהדמויות שם עיצבנו אותך כל כך בספרים הקודמים פתאום נראים חביבים ונחמדים?
זה בדיוק הספר הזה.
סוף סוף זה מתקדם לאנשהוץ
סכנה- יכולים להיפלט ספוילרים
אז, ויקטוריה מתקרבת כל רגע.
בלה סוף סוף מנהלת שיחה עם ג'ייקוב, וסוף וף לומדים משהו על עולם אנשי הזאב. אדוארד מחיל להיות יותר נחמד, וקצת פחות שומר על עצמו. בלה סוף סוף מצליחה לסובב את גלגלי השיניים החלודים שבראש שלה. האמת, כל הדמויות מתחילות לחשוב סוף סוף.
אין לי ממש כוח לפרט, כי לפני שנייה כתבתי ביקורת ארוכה, רק אגיד שזה ספר מעולה, ושהדמויות מתחילות סוף סוף להיות חכמות.
והנה- הסיום האהוב עלי.
ביי.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אור
2.0
2.0
דירוג
4.0
לפני 16 שנים

“כשהתחלתי לקרוא לא היו לי ציפיות מיוחדות(משני הספרים האחרים לא התלהבתי במיוחד)וחשבתי שהספר לא יהיה מש”

16/61
ביקורות על ליקוי חמה
הבאה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 13 שנים

“ליקוי חמה הוא אחד הספרים האהובים עלי בסדרה. ספר סוחף, מותח, מפתיע כל פעם מחדש... איך התרגשתי כשאדו”