קריאה ב־מרכבות האלים של אריך פון דניקן, במיוחד לאחר מותו לא מזמן הציבה אותי בעמדה כפולה: חשתי מעין דחייה אינטלקטואלית אינסטינקטיבית לבין משיכה עיקשת לשאלות שהוא מעלה. קשה להיכנס לטקסט הזה בתום לב מוחלט, שכן שמו של פון דניקן כרוך במשך עשרות שנים בטענות על סילוף, פרשנות מגמתית ולעיתים אף הונאה. ואף על פי כן, הקריאה בו אינה מתפוגגת כלאחר יד, חשתי מעין כוח משיכה מסוים, אולי דווקא משום שהיא פועלת במרחב שבין ידע לדמיון. מה שבטוח, הוא כתב יפה.
מה שמתגלה די מהר הוא שאין זה ספר של תשובות, אלא של שאלות ושאלות אינטליגנטיות יש לומר. פון דניקן כמעט ואינו טורח לבסס טיעון שיטתי במובן המדעי או ההיסטורי המקובל. למעשה הוא פורס רצף של תהיות: כיצד נבנו מבנים מונומנטליים בעת העתיקה שהיום לא בטוח שניתן להסביר אותם או לבנות? כיצד ניתן להסביר מיתוסים דומים בתרבויות רחוקות זו מזו בתקופה שהיה על גבול הבלתי האפשרי להגיע ממקום למקום? מה מקורם של ציורים עתיקים, סמלים או סיפורים שנראים בעיני דניקן כחריגים ביחס לידע הטכנולוגי של זמנם? אלא שהשאלות אינן מוצגות כנקודת מוצא לחקירה למרות שאפשר ורצוי לחקור את הנושאים הללו.
כאן מתגלה האסטרטגיה הרטורית המרכזית של הספר: דניקן לא מבקש להוכיח, אלא לערער את הקורא. הוא לא בונה טיעונים שיטתיים אך הוא בהחלט מייצר תחושה של אי-נחת ביחס להסברים המקובלים. כך מצאתי את עצמי נע בין אפשרויות מרתקות וגירויים מחשבתיים כיפיים. השורה התחתונה מובילה שוב ושוב לאותה מסקנה סמויה: ייתכן שההיסטוריה האנושית אינה מספיק ידועה לנו עד היום עם כל הקדמה.
ובכל זאת, יהיה זה פשטני מדי לדחות את הספר רק בשל כשליו פשוט משום שאין להתייחס אליו כתוכן קונספירטיבי או נראטיבי אלא יותר כאופציה על גבול המדע הבדיוני שיכול לעורר מחשבה. יש בספר איכות מסוימת, כמעט ספרותית אפילו וזו, מחפשת סדר בעולם עתיק ומסתורי. פון דניקן נוגע, גם אם באופן בעייתי, בצורך האנושי הבסיסי להבין את מקורותיו, לגלות סדקים בנרטיב ההיסטורי הרשמי, לשאול האם מה שנדמה כמובן מאליו אכן כזה. במובן זה, כוחו של הספר הוא בכך שהוא מעורר את הדמיון, ולעיתים אף את הספק הבריא, בטח בתקופה שיצא הוא גרם ללא מעט קוראים לחקור את הדברים יותר ומתוך סקרנות בריאה.
הספר אינו מבחין בבירור בין שאלה לגיטימית לבין ספקולציה פרועה ולכן הוא עלול לטשטש עבור הקורא את הגבול בין חקירה ביקורתית לבין אמונה לא מבוססת. במקרים רבים, תופעות שניתן להסביר באמצעות ידע ארכאולוגי, אנתרופולוגי או היסטורי מוצגות כאילו הן דורשות הסבר חיצוני וחריג, ובכך נוצרת אשליה של מסתורין במקום שבו כבר קיימת סוג של הבנה.
יש כאן גם ממד כמעט אירוני: ספר המבקש לערער על סמכות הידע המדעי, אך עושה זאת תוך שימוש בכלים רטוריים שמדמים סמכות — ציטוטים, הפניות, טון בטוח ואין לי ספק שדניקן ידע שהוא יעורר פולמוס ורעש אקדמי משום שלומר שיש פסל עתיק עם סממנים של אסטרונאוט או שמבקרים מעולמות אחרים הזדווגו עם בני אדם לא מפותחים וכך הגענו להיות מפותחים זו השערה בדיונית לחלוטין ללא שום תימוכין. מובן מסוים זה חיקוי של שיח מדעי שמוותר על אחריותו ומדבר על אופציות וכאלו יש כיד הדמיון.
ובכל זאת, הקריאה במרכבות האלים אינה חסרת ערך בעיני. להפך, היא עשויה לשמש תזכורת חשובה לאופן שבו הידע נבנה, לאופן שבו טיעונים יכולים להישמע משכנעים גם כאשר הם חלשים, ולכוחן של שאלות לעצב תודעה. היא גם מדגישה עד כמה חשוב להבחין בין סקרנות לבין קבלה, בין פתיחות מחשבתית לבין ויתור על ביקורת.
בסופו של דבר, ייתכן שהערך האמיתי של הספר אינו במה שהוא מגלה על העבר, אלא במה שהוא חושף על הקורא עצמו. עד כמה אנו נוטים להימשך אל הלא-נודע? עד כמה אנו מוכנים להטיל ספק בנרטיבים מקובלים אם בכלל ומתי הספק הזה הופך לפיתוי להאמין בכל אפשרות, גם כשהיא נשענת על קרקע רעועה?
מרכבות האלים כבר לא טקסט פרדוקסלי: זה ספר שכוחו בשאלותיו, אך חולשתו בדרך שבה הוא מציע לענות עליהן (לא קראתי את ספרי ההמשך של דניקן). זו יצירה שמעוררת מחשבה, אך גם מחייבת זהירות מתמדת שלא להסחף אל הרעיונות. אני לדוגמא חזרתי לגלגמש דרך הספר הזה, ולו עבור כך היה שווה. לא יודע עד כמה הספר נקרא היום אבל אני נהניתי ממש לקרוא אותו תוך כדי חיוכים של אבסורד, תמיהה לא הייתה שם.
הציון שלי 7 מתוך 10
ספר שהוא סוג של ספר פולחן שמצליח איכשהו לשרוד בעיני. אולי היום הקורא פחות נרעש מהכתוב אבל בהחלט עלול להנות מאוד.
