שולמית אברמסון כותבת יפה, מרגש, נוגע ובכל זאת הספר הזה כל כך ארוך ומפספס.
התקופה מעניינת, הסיפור טוב, אך בשלב מסויים פשוט קראתי את המשפט הראשון בכל פסקה ודלגתי לפסקה הבאה.
איפה העורכים שצריכים לקרוא ולצמצם להכרחי.

ילדה בת חמש שלא מדברת. או שכן מדברת, אבל רק בלחש ורק עם סבא שלה. יש דברים כאלה, היום היו מאבחנים וקוראים לזה אילמות סלקטיבית ומחפשים טיפול אצל קלינאית תקשורת או פסיכולוגית, אבל פעם פשוט אמרו שהיא מוזרה, נתנו לה מחברת לכתוב בה מילים, וזהו. כן, היא יודעת לכתוב, הילדה בת החמש. גם אני ידעתי לכתוב בגיל חמש אלא שאצלי זה לא החליף את הדיבור אלא היה תוספת.

סבא שלה סולומון, שעלה מרודוס. הוא רוצה ים, אבל אשתו רוצה ירושלים והוא נכנע. יש דברים כאלה. הוא רק מטייל בשוק, קונה כל מיני תבלינים שמזכירים לו את החנות שעזב, ומשמר פירות וירקות בתוך צנצנות, ובשאר הזמן מטפל בנכדה שלו ומסביר לה את המילים הקשות שהיא כתבה במחברת. ואז הוא מת והיא ממשיכה לכתוב.

סבתא אסתריקה שקצת שותקת, לא אוהבת את המקום שחזרה אליו, ובסוף הופכת נכה. הבת שלה לונה קצת מוזרה ומאוד לא שייכת, נטע זר בעולם. עובדת, מתפקדת, מתאהבת בבוס וגם היא קצת שותקת. החתן. הבוס. אשתו של הבוס. כל מיני דמות שהן כביכול רגילות מאוד, אנשים שנמצאים, או לפחות נמצאו, בכל מקום. אבל כולם מוזרים. מעוותים. וגם מזכירים יותר מדי את הגיבורים של השועל של יום שני. כלומר זה ספר אחר ועלילה אחרת, והמקום, אמנם בירושלים, אבל בשכונה אחרת, אבל הכל נראה דומה.

לכאורה הייתי צריכה לחבב את הסיפור, ובאמת ניסיתי. האנשים גרים בשכונת תל ארזה המרוחקת, די קרוב לבית שהיה ביתם של סבי וסבתי. ושלומית אברמסון כותבת רהוט וזורם. אבל לא חיבבתי. רק כשקראתי את "נחלת עולם" שמתאר עולם הזוי ולא מציאותי בעליל עם זרימת זמן שונה, הבנתי שאברמסון כותבת כל הזמן את אותו סיפור ושגם הריאליזם שלה הוא לא באמת. הוא תחפושת לדמויות שזרימת התודעה שלהן שונה, ילדות בנות חמש שמסתכלות על העולם בעיניים בוגרות, אנשים שעושים דברים מתוך סיבות, אבל הסיבות עצמן מוזרות מאוד. אז אפשר לומר שלא התחברתי.

"מחברת המילים הקשות" מה השם הזה אומר לכם? אילו ציפיות הוא מעורר אצליכם?

הספר מתאר משפחה בירושלים של אחרי קום המדינה דרך עיניה של ילדה שותקת (ואוספת מילים קשות שסבה יבאר לה אותן ומבלי שתהיה חלופה הולמת היא ממשיכה בזאת גם כשהוא הולך לעולמו בפתאומיות) כמו גם דרך עיניהם המתבגרות של אמה ואביה.
הספר הזה הוא הספר השני של שלומית אברמסון והחיסרון העיקרי שלו הוא שקראתי אותו אחרי הספר השלישי שלה (המהודק, המגובש והבשל יותר לטעמי... טיימינג, טיימינג...).

בספר הזה, להבדיל מספרה השלישי, (המתאר אף הוא ברגישות רבה את ירושלים שאחרי קום המדינה) הסופרת מצליחה פחות ל"שלוט" ולכוון את קוראיה וככזאת מצאתי את עצמי מתברברת מעט, (בעיקר לקראת הסוף ועם דמות האב).
כשהסוף הגיע, מצאתי את עצמי בולעת את הרוק ותוהה לעצמי, "זהו זה? "
ועם זאת, שם באותו הרגע בדיוק הייתה ההתפכחות. שם היה ה"כאן ועכשיו" שבו סוף סוף כולם נפגשו ואולי מנקודה זו הצליחו להמשיך ביחד, כמשפחה...

ועם כל נקודות החולשה של הספר, עדיין הסופרת כותבת בחושניות רבה. היא מפליאה גם בספר זה לגבש דמויות ולהחיות את התקופה של אותם ימים בירושלים. הסופרת מעוררת באמצעות הזיכרון הלאומי שלנו הכרוך בזיכרון הפרטי של כל אחד מאיתנו (ילדות, סיפורים, תמונות ישנות, טעמים של פעם שעדיין נמצאים שם בין הנקבוביות בזיכרון הלא מודע, חוויות אישיות אוניברסאליות ללא זמן ומקום...) תמונה חיה ותלת ממדית שאני לפחות נסחפתי לתוכה בקלילות וללא שום מאמץ – רואה את המקומות, מזדהה עם הדמויות, מריחה את הריחות, הטעמים, חווה את החוויות.

אהבתי את הספר.
אהבתי גם את בחירת השם לספר.
הוא מדגים מצוין את היכולת לראות את הדברים, אותם הדברים בדיוק, (גם) בצורה אחרת...
פתאום הזוית משתנה, מתרחבת.

עכשיו אני מחכה לעוד ספר של אותה סופרת.
ועד שזה יקרה, לא אתבטל. יש לי ערמה של ספרים ליד המיטה וגם המלצה חמה על בירה ועל עלילותיו של ג'ק רייצר מבית מדרשו של לי צ'יילד ;-)
לילה טוב

סבא סולומון נתן לנכדתו הקטנה והשותקת נעמי, מחברת לכתוב בה מילים קשות שהיא לא מבינה. הוא הסביר לה את המילים שכתבה, בפרשנות שמתאימה לילדה קטנה, בפשטות אך באופן מציאותי. לאחר שנפטר, נעמי הקטנה ממשיכה לכתוב המון מילים במחברת המילים הקשות, אבל כבר אין מי שיפרש אותן עבורה. היא ממשיכה לשתוק כלפי העולם, אך מנהלת עם עצמה שיחות ארוכות ונוקבות על מה שהיא רואה מסביבה, בעיקר על משפחתה הקרובה- אמא, אבא וסבתא.
כל פרק בספר מסופר מנקודת מבט של דמות אחרת בסיפור, בכתיבה מרתקת וקולחת. יש הרבה מילים קשות וסיפורים לא קלים בספר הזה וגם מוטיב השתיקה שזור בו כחוט השני. סיפור חיים יפה בירושלים "של פעם", ללמדך שכל המשפחות אומללות בדרכן. ממליצה מאוד.

מאכזב, כל כך ציפיתי לספר השני של שלומית אברמסון לאחר ההצלחת מעשה תמר שכל כך אהבתי, ספר ארוך ומייגע היה לי קשה להחזיק מעמד, אבל לא ויתרתי, לפחות הסוף היה טוב, ספר מדכא אפילו.

ספר י-פ-ה !!!
פשוט מרגש, יפה עם ביטויים שמחזירים אותך לילדות (2" כדורי אפצ" למשל..)גמעתי אותו בשקיקה צחקתי והתמוגגתי מהסופרת הנפלאה הזו!
מומלץ ביותר!

גם לי הייתה פעם מחברת מילים קשות, אלא שבשונה מהספר הזה, שבו הילדה רושמת מילים קשות שהיא שומעת, אני העתקתי מילים קשות מספרים שקראתי, ואז, בדרך כלל לפני השינה, ביקשתי מהורי שיפרשו לי אותן. עניין המחברת שלי נמשך כחצי שנה. התחלתי להזניח אותה מתוך עצלות, כי לרוב קראתי בשכיבה על המיטה ובשביל לכתוב צריך לקום - ולא התחשק לי, כך שבסופו של דבר המחברת נזנחה ואני החלטתי שלא נורא אם לא אבין כמה מילים.
מחברת המילים הקשות אכן מאחדת את הספר הזה, אבל הבעיה היא שהספר "קופץ" יותר מדי מפרשיה לפרשיה. ספר שמתחיל עם תיאור הילדה והמחברת ועם סבא נחמד שמכין ריבות יכול בהחלט להמשיך ולתאר רק את חיי המשפחה, כולל הבעיות בין האישה והבעל, ולא צריך לדלג לאשתו הנודניקית של הבוס. אולי הסופרת חיפשה תירוץ מהסוג של למה הבוס רוצה לשכב עם הפקידה, אבל זה די עלוב. מי שמכיר את החיים יודע שבוסים לא צריכים תירוצים ממרצים כדי לשכב עם מי שחשקה נפשם.
גם התיאור של הסבתא, אחרי שהיא הופכת לנכה ומשוכנת בבית, קצת מוזר. זה מתחיל בתיאור של הבעל שצריך להחליף לה תחתונים עם פיפי כל בוקר (ולמי שרגיש מהעניין בכלל לא כדאי להתקרב לספר) וממשיך ב.... זהו, שאין ממש המשך. הסבתא נשארת לבד בבית כל היום. לא יכולה לזוז ובטח שלא לקום, אז מה קורה עם אוכל או צרכים אחרים שאני פוחדת שתתחילו להריח כאן, ולכן לא כותבת עליהם. בקיצור מוזר וחסר אמינות.
הספר מורכב מקטעים יפים ומהנים לצד קטעים לא נחוצים ומייגעים, קטעים שהשאירו אותי עם טעם רע. וחבל.

ספור שמתקדם לאט תוך בניית הדמויות ומזווית ראייתן, בשלב מסויים תופס תאוצה ולא ניתן להרפות מהספר.
מרגש, נוגע ללב, עדין, כתיבה מעניינת.
בהחלט מומלץ (מעשה תמר - טוב יותר לטעמי)

ספר מקסים, מרגש ואותנטי. אהבתי אהבתי אהבתי!על פני השטח אין בספר הרבה- מסופר על חייה של משפחה שעלתה ארצה ועל הקשיים של שלושת הדורות במשפחה, אך בעצם יש בספר תיאורים מרגשים וסיפור מקסים. ממליצה בחום.!!!