• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
מיכאל שלי

מיכאל שלי

מאת עמוס עוז

הביקורת של לילי

תמונה של לילי
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
מיכאל שלי

מיכאל שלי

מאת עמוס עוז

הביקורת של לילי

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של לילי
הוצאה לאור:כתר
0
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
אליאב
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 8 שנים

“חנה גונן הירושלמית נוטה ליפול במדרגות האוניברסיטה העברית לזרועותיו של מיכאל, גבר מבריק אך רכרוכי שיה”

23/59
ביקורות על מיכאל שלי
הבאה
סבטלנה כהן
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•1 דקות קריאה

"אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות."

אפיסת כוחות לאהוב משמעה מוות??

את מיכאל שלי, אני קוראת תמיד כשאני עצובה,
משום מה אני מרגישה הזדהות עם חנה. הכאב והעולם הפנימי החי שלה מוביל אותי לחשוב שסערות רגשיות הינם פתח לעולם של בדידות בגלל הפער בין החלום למציאות.

אולי זה בגלל הזרות שהרגישה חנה ביחסים עם מיכאל? ביחסים עם הסביבה?
לעולם המציאות אצל חנה תהא אפורה, חומרית ואף רכושנית, היא מאריכה בסיפורים על רכישות , על כספים וחיי יום יום משעממים.
לעולם מיכאל שלה לא יוכל לסייע לה להשלים את הפער שבין האפור לבין מעמקי דמיונה העשיר וההרפתקני, הפיוטי וההזוי.

כשלון הקשר הרומנטי בינהם, הריחוק, והפורמליות, מונעים למעשה ממיכאל הרציונלי והתכליתי להבין את העולם הרוחני והרגשי של אשתו. חוסר התקשורת ומצבי הרוח שלה הינם מובילים אף לניכור בין בני הזוג,
חנה מחפשת משמעות לחיים, מיכאל פשוט חי "רוב האנשים אינם חיים בשביל. הם חיים נקודה"

האם מיכאל באמת שייך לחנה?

ספר מרגש, מוחשי וסוחף.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של מירית
מירית
תמונה של ג'יהאן
ג'יהאן
תמונה של גלית
גלית
תמונה של cujo
cujo
א
אסתר
תמונה של אפרתי
אפרתי
תמונה של נתי ק.
נתי ק.
תמונה של רונדו
רונדו
9קוראים|גיל ממוצע53|78%נשים

על המבקרת

תמונה של לילי

לילי

חברה מזה 15 שנים
11 ביקורות•55 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת•היסטוריה יהודית
תמונה של לילי
לילי
חברה באתר מזה 15 שנים
ביקורות11
לייקים שקיבלה55
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית5ספרות מתורגמת3היסטוריה יהודית1

דיון על הביקורת

3 תגובות
אפרתי
אפרתי•לפני 13 שנים

הספר כל כך התיישן עד שהאבק האפור רובץ על כל משפט בספר.

הדמויות כל כך "שנות החמישימיות", חד מימדיות ולא מלאות. הסגנון מיושן. בעיני, אחד הגרועים של עמוס עוז. או מוטב לומר, בלתי בשל ונטול ניצוץ. סתמי.
רונדו
רונדו•לפני 13 שנים

ספר נחמד, אבל לא הצליח לעמוד במבחן הזמן

קואלה
קואלה•לפני 13 שנים

תמיד ידעתי שזה מהספרים שצריך לקרוא

ועכשיו אני לא יכולה שלא. מצויין
3 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של לילי

דמי מפתח

דמי מפתח

יהלי סובול

לפעמים יש תחושה שלא מיצית את מערכת היחסים עם הדמות בתום קריאת הספר
כך הרגשתי, הקריאה בספר השאירה טעם של עוד בכל מה שקשור למפגש עם הדמות.
אני חושבת שבאיזשהו אופן יש איתן שיפמן בכל אחד מאיתנו, התכונות בנו שאנחנו אוהבים לשנוא.
ספר נחמד מאוד, יש עלילה שמצליחה למשוך עד שאופס.... מסתיימת הקריאה
לא אגיד שהשאיר בי חותם,
לא אומר שיש תכלית אמיתית ומשמעות ,
לא אעיד שהסיפור סחף ולקח אותי למקומות ועולמות מרתקים.
אבל כן נהנתי להעביר איתו ערב גשום וביתי.
וכן הופתעתי לטובה

לפני 11 שנים•
★★★★★
•לילי
עד שיום אחד

עד שיום אחד

שמי זרחין

ספר מקסים, ברקע שלל חוויות נוסטלגיות של ארץ ישראל ה"תמימה".
שלומי וחיליק הם ילדים תמימים אשר גדלו בצל של שקרים, בצל של נקמות אישיות ואומללות של המבוגרים הסובבים אותם. אמם , רוחמה , אביהם, רוברט השכנים והמורים נתונים תחת עוצמות של רגשות עזים, בדר"כ שליליים , שני הילדים צריכים למצוא את דרכם לגדול לבד או אחד עם השני, הבידוד שלהם מהעולם הזה הופך אותם לחברים בנפש.
הקריאה הצליחה להעורר בי מחשבות על נושא ההשלכות האמיתיות של האימפולסביות, על זה שלשקר אין רגלים. העובדה שכולם מענישים את כולם ונוקמים אם במודע או שלא, מצליחה לחדור גם לעולם הילדים, למושיק, לאלה, לחיליק, אבל לא לשלומי, אשר נותן ומתמסר בתמימות יש לומר באופן מלא וכנה, אז למה הוא חי בניכור ובדידות?
ישנם מוטיבים רבים המתארים את חוסר דחיית הסיפוקים שבחיינו, אם זה חוסר השליטה בתשוקה, במיניות חסרת עכבות, באכילה כפייתית, בעצב לא נגמר... אך יחד עם זאת, התיאורים האותנטיים של שמי , הצליחו להראות לי את היופי שבהתנהגות המכוערת הזו של בני האדם.
הסיפורים שמגולל המחבר תוך כדי העלילה (בכשרון רב יש לומר) מעניינים, קלילים מצחיקים ומפתיעים.
יש לציין שקצת מרגישים שהסופר הוא במאי , כיוון, שלא נתן לנו את האשפרות לדמיין את הדמויות , הוא בנה עבורנו את התמונה באופן מושלם, לטוב ולרע.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•לילי
נשים נשואות לא מדברות על אהבה

נשים נשואות לא מדברות על אהבה

מלאני גידיאון

מסע לגילוי עצמי וחשבון נפש של אישה בגיל המעבר,
אין בו חידוש, אין בו תובנות, אין בו עלילה, מה הפואנטה?
העידן הוא עידן הרשת החברתית, אליס מנסה לחפור בתוך משמעות נישואיה תוך התכתבות עם גבר זר?
ספר קליל וסתמי, ממש לא מבינה על מה כל המהומה!

לפני 13 שנים•
★★★★★
•לילי
מר ורטיגו

מר ורטיגו

פול אוסטר

אני לא יודעת מה בדיוק מושך אותי בספרים של פול אוסטר, אולי המציאות המשולבת בצורה מושלמת עם הדמיון הפנימי שלו.
בכל אופן מאוד אהבתי את הספר. מסופר בו על מר ורטיגו, ילד פלא בשם וולט, חריף וחד בצורה לא רגילה אשר עובר חוויות וקיצוניות ומיוחדות מפרק לפרק, תוך כדי הגשמת חלומות, וניפוץ מיתוסים.
דרך סיפור החיים של נער הפלא שלומד לעוף , אנחנו למדים על גאולה כלשהיא של האדם, הגאולה קשורה בעבודה קשה ואימונים תוך ויתור על חיי הגשמיות והיצרים.
וולט מאבד בשלב מסוים את הכוח לעוף שניתן לו ואת האנשים שחשובים לו ועובר מסע אישי תוך כדי עליות ומורדות, עד להבנה שגם לאחר אובדן החיים ממשיכים ויכולים להיות אפילו טובים......

לפני 14 שנים•
★★★★★
•לילי
שורשים ושיעורים בזמן

שורשים ושיעורים בזמן

ד"ר בריאן ל. וייס

ספר מעניין ומרתק. מדובר בו על פסיכיאטר "מסורתי בגישתו" המבצע טיפול בהיפנוזה במטופלת כאשר היא נזכרת בתקופות חיים קודמות ובאמצעות הרגרסיה מצבה הפסיכולוגי משתפר.
הספר גרם לי להרהר במשמעות החיים של האדם, במצבנו הפיזי והרוחני שבין המוות ללידה. האם אנחנו אכן פה כדי ללמוד ולהשתפר?
אמנם אין הוא הוכיח באופן מדעי את קיומה של תופעה זו (כפי שלא הוכחה למעשה עד היום.
אך עדיין נחמד לנהל דיאלוג מטאפיזי בשאלה שכן, הדברים מתנגשים עם מה שלמדנו לגבי רעיון השכר והעונש בעולם הבא.

מומלץ!

לפני 14 שנים•
★★★★★
•לילי
בסימן ונוס

בסימן ונוס

אורי אדלמן

בחירה טובה לאלה המחפשים ספר מתח קליל.
לא נפלתי מהכיסא, אך יחד עם זאת היה לי נחמד לקרוא ולהעביר איתו את הסופ"ש

לפני 14 שנים•
★★★★★
•לילי
משאלה אחת ימינה

משאלה אחת ימינה

אשכול נבו

איזה כיף.
ספר כתוב להפליא.. סיפור מקסים המגולל את קורותיהם של ארבעה חברים במהלך 4 שנים, הסיפור מדגיש את האחווה / חוסר אחוות גברים במהלך התקופה תוך שימוש באוצר מילים עשיר. הכותב הוא יובל , סוג של "Outsider" בחבורה, התחברתי ליובל בקריאה עד כדי הזד
הות מוחלטת ברגשותיו וכך העזתי וצפיתי מראש את התנהגותו ואת מחשבותי.
סגנון כתיבה שיוצר אינטימיות מופלאה עם הקורא ואשר משאיר טעם של עוד....

לפני 14 שנים•
★★★★★
•לילי
שבע אימהות

שבע אימהות

יוכי ברנדס

ספר נחמד ולא יותר מזה!
הקריאה החזירה אותי לשיעורי תנ"ך בבית הספר...
הספר אמנם הקנה לי ידע רב בדבר הדמויות המסופרות, אך בגלל שנכתב בצורה עיניינית ואינפורמטיבית, היה לי קשה להתחבר לסיפור....

לפני 14 שנים•
★★★★★
•לילי
הבן הטוב

הבן הטוב

שי גולדן

סיפור חיים מרתק של הסופר שי גולדן על האימוץ שלו ושל אחיו בידי זוג חשוך ילדים מבית יתומים.
הסיפור מסופר מנקודת מבט של מבוגר, אך מדגיש את התחושות של הילד, אשר מצפה ומחכה תוך כדי עצב עמוק ורגשי אשם לאמו שתחזור לאסוף אותו אל חיקה לאורך כל נקודות הזמו של ילדותו,
הסוד הגדול של שי שהוא בעצם היותו מאומץ, ליווה אותו במהלך כל הילדות שכן בכל סיטואציה אפשרית הוא ניסה להציג סוג של נורמאליות בדמותה של משפחה גרעינית רגילה,
הבן הטוב הוא בעצם שי שניסה בעקביות לעמוד בצפיות המשפחה והסביבה לאחר שהשלים עם המציאות!
אהבתי מאוד את הכתיבה, פשוט מקסים!

לפני 14 שנים•
★★★★★
•לילי

ביקורות נוספות על "מיכאל שלי"

מיכאל שלי

מיכאל שלי

עמוס עוז

הכנסתי את הספר הזה לרשימת "הגדולים שלא קראתי", כי כך יצא. בניגוד לרבים בארץ, לא חוייבתי ללמוד אותו לבגרות. בחינוך הדתי העדיפו את אנטיגונה הקבורה עמוק בעבר על פני חנה היושבת מתחת לפני הקרקע בעבר הרחוק ואצבעותיה מגרדות ומאיימות לפרוץ. ומאז לא יצא לי לקרוא את הספר הזה עד לאחרונה. עת מצאתי אותו, בלוי ונטול כריכה, בגירסה הצמוקה של "ספריה לעם" של עם עובד, ועל הכריכה הפנימית כתוב בעט כחול "מילר" ומתחת לזה מודפסות ההוצאות. הכרך שברשותי הוא הדפסה שישית משנת 1972. שש הדפסות בשש שנים, של ספר שעל פי המסופר הסופר לא רצה לפרסמו, וגם ההוצאה לא נלהבה לעשות זאת, והפירסום הגיע כסוג של טעות. ובכן, משום מה הקוראים הציעו פתרון אחר מהסופר ומההוצאה וגם מהמבקרים.

בוקר חורפי אחד בשנת 1950 אוחז מיכאל גונן בחנה גרינברג הנוטה לנפול ומונע ממנה להתמוטט על מדרגות בנין טרה סנטה של האוניברסיטה העברית בירושלים. זו הפגישה הראשונה שלהם, הוא סטודנט לתואר הראשון בגיאולוגיה, פרי האמביציה של אב אלמן וארבע דודות התולות בו את כל תקוות המשפחה. היא גננת, בת לאב שנפטר זה מכבר ואם שמתגוררת בקיבוץ רחוק בגליל, ולומדת ספרות כסטודנטית שלא מן המניין באוניברסיטה, משוררת שמעולם לא כתבה שיר. חנה מתאהבת ביציבות של מיכאל, ומאז למשך העשור הבא של נישואיהם היא מנסה, כמו גיאולוגית, לחפור את שכבות האישיות שלו ולמצוא שם משהו אחר, שכנראה אינו קיים.

המשפחות לא מאוד נלהבות מהשידוך, וגם בעלת הבית הדתית ("אדוקה") של חנה מרגישה צורך להזהיר אותה: "אילו היא היתה אימי, מוכרחה היא להגיד ואפילו אכעס עליה, לא היתה מרשה לי להתחתן עם אדם שפגשתיו במקרה ברחוב. והרי עלולה הייתי גם לפגוש במקרה באדם אחר, או לא לפגוש איש! לאן מוליכה הדרך הזאת? לאסונות. מתחתנים אצלכם כמו במשחק של פורים". חנה לא מטה אוזן לנבואה הזאת, והיא ומיכאל מתחתנים. מעתה חנה גונן מנהלת חיי שגרה של עקרת בית בירושלים של שנות החמישים, בשכונת מקור ברוך וליד חורשת שנלר, יחד עם בן יחיד שנולד להם למורת רוחה של משפחתו של מיכאל, כשנה לאחר נישואיהם. הם מרחיבים את הבית, חולמים על מכונת כביסה חשמלית ועל קו טלפון, מתחברים עם השכנים המעטים. מיכאל פוסע בשביל ישר ויציב אל עבודת הדוקטורט המבוססת והמשעממת שלו, בעוד חנה נעה בנדנדות של עצב תהומי ושמחה לא נשלטת. יש שם סוד, אצל חנה, סוד הכרוך בתאומים חליל ועזיז, בשמלת צמר כחולה ולא תואמת, ובגננת הגברת אזולאי. הסוד נמתח לאורך הספר, מיכאל יודע עליו, אבל הקורא נותר עם המסתורין. וחיי הנישואים שלהם יבשים, משמימים, משעממים וחסרי הנאה. מיכאל וחנה הם אנשים זקנים בשנות העשרים והשלושים לחייהם.

את חיי היומיום של משפחה ירושלמית המורכבת מהורה אקדמאי, אם חובבת ספרות ושירה וילד שמתעניין בתחומים זרים לבני גילו, אפשר לקרוא גם בספר האוטוביוגרפי של עוז "סיפור על אהבה וחושך". עם זאת, אלה שמנסים למצוא בדמותם של חנה ומיכאל גונן את דמותם של פניה ויהודה אריה קלוזנר, יכול להיות שמנסים להתאים דברים יתר על המידה. ברור שמשהו ישנו, והוא כרוך בזעקה של חנה לקראת סוף הסיפור: "היתה בינינו אי הבנה, מיכאל. הנורא איננו בכך שאתה בנו של אביך. הנורא הוא בכך שאביך מתחיל לדבר פתאום מתוך גרונך. וסבא-זלמן שלך. ואבי. ואמי. ואחרינו יהיה יאיר. כולנו. כאילו אדם אחרי אדם אחרי אדם כולנו טיוטות פסולות. מעתיקים לנקי ופוסלים ומקמטים ומשליכים לפח ושוב מעתיקים בשינוי זעיר. איזו איוולת, מיכאל, איזה שיממון. איזו בדיחה תפלה".

אני מבינה את אלה שהשתעממו מהספר. העלילה אמנם קיימת, אבל היא מחוצה לו, וזה קצת קשה לקרוא מאתיים עמודים משעממים של אישה שרוב הזמן עוצרת בעד רגשותיה. מה גם שכותב גבר שכותב בגוף ראשון של אישה משדר חוסר אמינות מובנה. אבל יש בו גם מן הנחת, לקרוא על זוג מהסוג שהיום לא היה שורד שנה של נישואים. התיאורים והמודעות העצמית נעימים לקריאה ובגלל שהספר דק, הוא מסתיים לפני שממש מתחיל להלאות. כמו כן, 44 אלף עותקים בשש השנים הראשונות לאחר ההדפסה, כנראה שלא כולם טועים.

לפני שנה•נצחיה
מיכאל שלי

מיכאל שלי

עמוס עוז

כשהיייתי בתחילת שנות העשרים שלי, באחד הקייצים השקטים שבהם עבדתי כמדריך בספרייה שכונתית, נתקלתי לראשונה ברומן "מיכאל שלי". היה זה אחרי שעות שבהן היייתי עוזר לקוראים למצוא ספרים ולסדר מדפים - זמן שבו יכולתי לצלול בעצמי לעולמות אחרות. דווקא אז, כשיצאתי להפסקה קצרה בגן סמוך, הבנתי עד כמה העולמות הפנימיים של אחרים יכולים להיות סוערים גם כשבחוץ שקט.

עמוס עוז מביא בספרו תיאור אינטימי של ירושלים בשנות החמישים דרך עיניה של חנה גונן, אישה צעירה שמתאהבת ומסתבכת ברגשותיה. הקריאה במונולוג הפנימי שלה הזכירה לי את תחושת ההליכה ברחובות האבן של העיר – יופי ורוגע שמסתירים לבטים וסערות נפש. בעבודתי כמתנדב בספרייה פגשתי אנשים שחיפשו תשובות בספרים; חנה מחפשת את עצמה דרך הכתיבה שלה על מיכאל, ובכך מצליחה לעורר הזדהות אפילו אצל מי שמעולם לא חווה את החוויות שהיא מתארת.

הספר מעורר מחשבה על זוגיות, בדידות ומקומה של עיר בחיי הגיבורים. הוא אינו קל לקריאה רגשית, אך הוא מתגמל את מי שנכנס אליו בסבלנות. כקורא וכמישהו שחי בעברו בירושלים, הרגשתי שהוא מצליח לאחוז משהו מהנשמה של המקום ושל האנשים שחיים בו. "מיכאל שלי" הוא יצירה קלאסית שאני ממליץ עליה לכל אוהב ספרות עברית שמעוניין להתעמת עם שאלות של אהבה ושייכות.

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•אבק ספרים
מיכאל שלי

מיכאל שלי

עמוס עוז

כמעט גמלתי בליבי החלטה לוותר על ביקורת, אבל הבנתי שאם עמוס עוז הצליח לכתוב דמות אשה אמינה בגוף ראשון, אוכל לבקר את אחת הקלאסיקות הנחשבות של משובחי סופרינו.

ולא סתם אשה הוא מגלם, אלא את חנה גונן. איך אתאר את חנה… דמיינו את ירושלים של שנות השישים, אילו היתה אשה. מלאה סכסוכים וסתירות פנימיים, אפלה, מופנמת, קרה, מרובת פנים, אשה שנכלאה לעולם השגרה המאוסה וחוסר המימוש העצמי. ואכן כך מתאר עוז את הירושלים ההיא, שלא קיימת עוד.
מתוך הנעורים המכילים הזיות רומנטיות על כוחה של אהבה, פרצה אותה אשת-שיש קשה וקרה. משוררת שאינה כותבת עוד. נושאת אל בעלה מבט מרוחק, שכולו ניכור וזרות. האמה בובארי הישראלית, בלי הניאוף.
חנה מפנה עורף לרוך ולעדנה, מזלזלת באינטימיות הזוגית ובמשפחתיות הבורגנית בלי להעלות בדעתה אלטרנטיבה. לעתים פוגעת בדיוק בלב המטרה בלי לחשוב על התוצאות. דעיכת החיוניות ואבדן היכולת לאהוב הם כל יישותה, ולעתים נדמה שהיא אינה יודעת זאת.

ומיכאל שלה? אהבתי אותו, את איפוקו ואהבתו לחנה. אם כי ניתן לדעת למה לצפות כשמתחתנים עם פרופסור לגיאולוגיה שחכמת ספרים מפצה על אישיותו נטולת האינטליגנציה הרגשית. רצונה של חנה להוציא ממנו רגש או הלצה אבד, כנראה היכן שחיבתה כלפיו נמצאת. בעולם שאיננו עוד. בלקוניות שובת הלב שלו, העניק מיכאל תשובות שלעתים ניתנו בחיוך בלבד. זה הקסים אותה עד לשלב ש“לא רציתי בחיוכו, ולכן גם לא שאלתי.”

מבחינתי, סיפור כבד ומדכא. סיפור דעיכה. מציאותם של חנה ומיכאל רחוקה משלי. הסיבה שבורגנות אינה חלק מחיי, היא כי אינני מסוגלת לסבול אותה. כתוצאה מקריאת הספר, התפתח לי אותו גוש מועקה בגרון, זה שאני חשה בו בכל פעם שאני גרה באותו המקום מעל רבעון ומתחילה לפתח תסמיני שגרה. ולכן, הספר לא היה מהנה עבורי, אם כי כתיבתו העשירה של עוז היא ללא עוררין.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•מוריה בצלאל
מיכאל שלי

מיכאל שלי

עמוס עוז

לפי אתר סימניה אין בשנים האחרונות שקראו את הספר, וזה ברור לי. הספר כתוב בעברית מיושנת הרבה מילים כבר אינן בשימוש וביטויים שהיו שגורים על כל לשון אינם מוכרים היום. גם התאורים של ירושלים הם מאד סיפרותיים כמו נשלפו מעולם אחר. הזוג חנה ומיכאל שני אנשים בודדים חיים בירושלים ומצאו זה את זו על מדרגות האוניברסיטה. חנה כנראה חלמה על גבר שרירי וגדול ממדים חזק ופיזי והתחתנה עם אלקטואל דק גיזרה ועדין. היא עצמה אישה חולנית שחיה בעולמות הדמיון הרחוק, בו היא נסיכה רבת כח.הזוגיות בינהם שבירה כאשר האינטרקציה מאד דלה.
הרומן מאד עשיר ומהוה אבן דרך בספרות העברית הישראלית שרק התחילה להבנות בשנים בו נכתב.
אין בו התפתחות מיוחדת או ארועים מסעירים אלה סיפור המשקף את האוכלוסיה הירושלמית המגוונת לאחר מלחמת השחרור.

לפני שנתיים•
★★★★★
•אסתר
מיכאל שלי

מיכאל שלי

עמוס עוז

"הגברת חנה גרינבאום גונן, ראשי תיבות ח"ג, מי ייתן ויהיו כל ימי חיי הגברת כיום חג"
את הספר הזה קראתי במסגרת הלימודים, רציתי להבין מדוע זה הספר שהפך את עמוס עוז, לעמוס עוז.
האם הבנתי? אתמול כשסיימתי אותו- לא לגמרי. אבל היום אני מתהלכת וציטוטים מהספר עולים בראשי, ואני מפליגה בדמיונותי אל הספר הזה כמו שחנה הפליגה בדמיונותיה לילדותה ועברה.
הצלחתי להזדהות עם חנה פעמים רבות, ולא אהבתי את זה שאני מזדהה איתה. במבט שטחי חשבתי שעמוס עוז כתב דמות אישה בצורה לא מספיק מדוייקת, אבל לפעמים הוא כאילו הצליח לחדור למחשבותיי.
דעתי מאוד חלוקה, כי אהבתי את הספר הזה ושנאתי אותו בו זמנית. אהבתי את מיכאל ושנאתי את מיכאל, אהבתי את התאומים חליל ועזיז ושנאתי את התאומים חליל ועזיז. שנאתי את חנה, אבל לא תמיד. בתחילת הרומן אהבתי אותה מאוד וכפי שנכתב בביקורת של צילה כאן למטה "עם ההקדמות בעלילה חלה התכווצות באהבתי אל חנה, ועליה באהבתי אל מיכאל ויאיר זלמן בנם. הזוגיות ביניהם גרמה לי להתפקח מאהבתי אל חנה ולהתאהב במיכאל"

הספר נכתב עוד לפניי שההורים שלי נולדו, ולכן היה לי קשה להתחבר לרוח התקופה, ולירושליים של פעם (שאני לא מחבבת גם היום). אם הספר היה נכתב בימינו, אני סבורה שחנה הייתה מקבלת טיפול תרופתי. היא לכודה בכלא דמיונה שלא נותן לה מרגוע ולכן היא לא מצילחה להיות נוכחת בחייה.
היא נמצאת פיזית עם מיכאל, אבל בנפשה היא הרחק הרחק משם.
חונה כותבת מפני שאנשים שאהבה כבר מתו, ואני כותבת את הביקורת הזו כדי לנסות להבין בעצמי את דעתי על הספר הזה ולא מצליחה.
ספר בלי התחלה אמצע או סוף, פשוט מקטע חיים. בלי נקודת מפנה, בלי סיבוך ובלי התרה, פשוט חיים של אישה אחת.
אישה אחת, גבר אחד, ילד אחד, כמה שכנים, כמה בני משפחה, כמה חברים ותאומים, ודמיונות. הרבה מאוד דמיונות.
את הדמיונות פחות אהבתי, והרגיש לי שהספר עמוס בהם יתר על המידה, הם היו מעייפים. אם היה פחות מהם בכמות, או באורך, היה מוצא חן בעיני יותר.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•Are you ready kids?
מיכאל שלי

מיכאל שלי

עמוס עוז

למרות הפלובריות שנחשדה כחיקוי, זהו ספר עדין, כל-כך מזכיר את ירושלים של פעם, דיוק ועוד מסופר שהיה אז בראשית דרכו. כבוד

לפני שנה•
★★★★★
•שנירשאמי
מיכאל שלי

מיכאל שלי

עמוס עוז

איך אומרים חתול בירושלמית?

את מיכאל שלי, ספרו הראשון והמיתולוגי של עמוס עוז, קראתי בנעורי ואהבתי, למרות קדרותו וחלומותיו הלא מפוענחים המטרדים באי הנוחות שהם יוצרים.

אהבתי מאוד את האופן בו מיכאל, מתואר דרך עיניה של אישה צעירה, כאדם שיש בו רצון להצטיינות אקדמית, אך הוא מודע לבינוניות שלו, המתנהל בצורה מסורבלת, מאופקת וביישנית מול אהובתו, הצעירה, המופנמת בפני עצמה והסוערת בפנימיותה, וכמובן שאהבתי את חתולי הרחוב של ירושלים המגיחים לאורך כל הרומן ומהווים מטפורה לאופים ומהווי גיבורי הרומן.

עברו להם השנים, ונזכרתי בספר, כשהחותנת שלי ילידת ירושלים, בקשה לקרוא בו. נברתי מאחורי ערמות ספרים, ומצאתי אותו, נשכח באחת הפינות, מהמהדורות הראשונות משנת 68, על כריכתו מתנוססת דמות חתול שחור בסגנון מינימליסטי המביע את עוצמת אישיותו, הבלתי מפוענחת.

כעת אני חוזר אליו בסקרנות, ובצפייה למצוא בו רבדי עניין נוספים, יכולת שניסיון חיים ובחירות חיי מעניקים לי.

עוז בספריו, על אהבה וחושך, והבשורה על פי יהודה, שניים מאחרוני ספריו, גבש את מעמדו, כאחד מסופריה החשובים של ירושלים, בעיקר של שנות החמישים, זמן מה אחרי מלחמת העצמאות, כשירושלים הייתה מחולקת, עלובה וקודרת. דווקא בעגמומיות, המביאה לביטוי את יסודותיו הביוגרפיים של עוז, יש יופי ואופי מיוחדים, ותיאורים נפלאים לתקופה שנווטים להשכיח, כימי הביניים של ירושלים, בין תש"ח בה היא חולקה, לבין - 67, השנה בה חזרנו לכיכר השוק הריקה.

במסגרת לימודי ירושלים, הצעתי לנושא עבודת חקר על השכונה הגרמנית בירושלים, להשוות בין תיאורי השכונה בספרות, לבין המציאות. נגשתי למרצה ושוחחתי אתו, על ספרו של חיים באר, חזרה מעמק הרפאים, ועל מיכאל שלי המתאר את שנלר - הכינוי למושבה הגרמנית. שוחחנו גם על טרה סנטה ומדרגותיה, המיקום הזמני של אוניברסיטת ירושלים בשנות החמישים, שם פסעה חנה, נערה צעירה, ולפתע היא מעדה, ומי בא לעזרתה, מיכאל. דרך הסצנה, מוחשית, חכמה ורגישה, מתחיל רומן מהוסס בין השניים. המרצה שלי ואני חייכנו יחד שהחלפנו רשמים על תמונת המדרגות הבלתי נשכחת, וכך אושרה עבודתי, תודה לך עוז על העזרה.

תיאורי ירושלים של עוז במיכאל שלי הם יפיפיים, נוגים ונוגעים, ומהווים את אחד ממרכיבי הקסם של הרומן, המענקים לו, אווירה קסומה ומהפנטת. אני מבקש לשתף אתכם, בשלוש מהתמונות היפות:

"ביום חורף בתשע בבוקר מעדתי במדרגות, צעיר אחז במרפקי. ידו הייתה חמה ומתאפקת." (5), כמה בנליות ורומנטיות במשפט אחד המספר על המדרגות, וכמובן ברקע החורף הירושלמי.

"עברנו על פני המחנה הצבאי שנלר. לפני שנים רבות היה כאן בית יתומים סורי. שם שהזכיר לי מועקה ישנה מאוד שלא יכולתי להיזכר בסיבתה." (23). אי אפשר שלא לחשוב על יתמותו של עוז מאמו, ועל דכדוך וקדרות אישיותו שיתוארו וישתקפו דרך הנוף הירושלמי.

התחלתי בחתולה, ואני מבקש לסיים בה " אחר כך הגיחו החתולים זקורי זנבות מתוך החצרות. הם היו רכים מתעגלים חמקנים." (57) יופי וסימבוליות שלא זקוקים לפירוש.

מיכאל שלי כתוב בעברית נפלאה המשחזרת תקופה ברגישות ובצניעות, הגורמת לעצבות גדולה.

מיכאל שלי, נחתם במאי -67, עוד חודש תפרוץ מלחמת ששת הימים, פניה של ירושלים ישתנו לחלוטין, הנוף החדש יחולל מהפך באופייה של מדינת ישראל ותושביה. עוז גרם לי להביט במראה רחוקה ולהרהר במלנכוליות גדולה, במה שהיינו פעם ובמה שלא נהייה עוד לעולם.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חתולה (בדגש מלעילי) - שם כללי לחתול בלי ציון המין. החתולה יכולה להיות ממין זכר ("חתולה בן") או ממין נקבה ("חתולה בת"). ראוי להזכיר את "כיכר החתולות" שבמרכז העיר.
(השפה העברית – המילון הירושלמי)

לפני 7 שנים•
★★★★★
•רץ
מיכאל שלי

מיכאל שלי

עמוס עוז

בין מחנה צבאי לקניון מפריד כביש. את הכביש חוצה אי-תנועה. בשעת בוקר מוקדמת עומד בקצהו, מבלי להפריע, נגן-רחוב. בגדיו בלויים. הוא פותח קופסה מוארכת ומוציא ממנה סקסופון; מקופסה אחרת הוא מוציא רמקול ישן. כעבור מספר רגעים הרמקול משמיע מנגינות מוכרות. הנגן מצטרף בנשיפה עדינה. קופסת הכלי נותרת פתוחה על המדרכה.
מדי בוקר דורכת כף רגלי באי-התנועה הזה. אין חוקיות להופעתו של הנגן. ברוב ימות השבוע הוא אינו שם. גם כאשר הוא נמצא, רבים מהעוברים והשבים מתעלמים ממנו. ייתכן שהם פשוט חוששים להביט. אני איני מתעלם. לעתים אני נהנה בשקט מהנגינה היפה. לעתים אני גם מניח ללא אומר מטבע, או אז נפסקת לרגע הנשיפה ואני נענה בתודה. אך תמיד ישנה אי-נעימות.
"מיכאל שלי" מספק חוויה דומה. במרכזו ניצבת דמות המשלבת שמחה ועצב. חייה כה חשופים עד שתחושת אשמה של מציצנות חולפת בך. אי-נעימות. ברור לך שאתה עד למראה לא-בריא. אינך רוצה להביט. אך משהו במאבק ההישרדות מוכר. גם אתה שותף לו. ואף על פי כן, ההתבוננות הקרובה מעוררת אי-נוחות. אולי אף פחד, שמא ידבקו קשיי החיים גם בך. אך הם כבר שם, בלבוש מעט אחר. וזהו כוחו של הספר: לשקף בראי מעווֵת של פארק שעשועים את המוּכר, אך בה בעת לשמר את ההזדהות עם הנשקף אליך. ממש כמו נגן-הרחוב.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•גיא
מיכאל שלי

מיכאל שלי

עמוס עוז

אחת מהתמות המרכזיות בכתיבתה של ווירג'ינה וולף היא הכתיבה הביסקסואלית, דו-מינית – היכולת של גבר לכתוב מנקודת ראות נשית וההפך. על פי וולף ("חדר משלך") כתיבה איכותית באמת, כתיבה ששורדת את מרחק הדורות ושבבסיסה אומנות, היא הכתיבה שמוצאה ממוח אנדרוגיני, משולב-מינים, נשי וגברי באותה המידה, שאינו נכנע לסטריאוטיפ מגדרי. לכן ספרים שנכתבים על ידי סופר ומנקודת מבט של דמות נשית הם ספרים שפותחים צוהר מרתק גם לאופן בו אנחנו מבינים את השוני בין המינים, והיכולת שלנו להזדהות עם מישהו אחר.

הגעתי לספר "מיכאל שלי" בציפייה מעורבת בתחושת כורח. הוא נחשב לאחת מהקלאסיקות הישראליות החשובות שנכתבו, ואף זכה להיכנס לרשימת הספרים החשובים של המאה ה20 (רשימה בינלאומית). הציפייה שלי הייתה מתוך רצון לקרוא לראשונה את עמוס עוז (לאחר פתיחה לא מוצלחת עם "סיפור על אהבה וחושך"), ובמקביל הרגשה של שיעורי בית כי הוא נחשב "ספר חובה". אבל כשניגשתי לקריאה עצמה, הרגשתי בעיקר חוסר נוחות.

חנה היא דמות שלא קל לאהוב, לא רק בגלל דכאונה, גחמותיה או האכזריות הכבושה שלה (שלעיתים גם מתפרצת), אלא אצלי לפחות מתוך ההרגשה שהיא דמות לא שלמה. היא איננה יצור אנושי עם פגמים, כמו דמויות פגומות שבמרכז נובלות גדולות, אלא דמות פגומה מעצם כתיבתה, מעצם דחיסתה למרחב "הנשי" ו"האימהי". התנהגותה משוללת הרציונאל לא נובעת מדחפים פנימיים עזים, אלא מתוך חוסר התאמתה, כדמות, לתפאורה ולעלילה שכותב עמוס עוז. במקום להיות אישה, רעיה ואם, שהווייתה נפגמה בגלל כמיהה צורבת להיות משוחררת, נטולת עכבות ומגדר (עוד בילדותה רצתה להיות בן, אך תמיד היא רוצה להיות נחשקת על ידי גברים, דבר שמתבטא בהזיות ובחלומותיה), היא הפכה להיות אך ורק הפגם עצמו. דמות שהעבר שלה מצומצם לשתיים-שלוש חוויות ילדות, שהן גם המטאפורות לכל חייה הבוגרים, ושאופן דיבורה החוזר על עצמו (אם בהכפלת מילים, "דומים ודומים הימים", אם בחזרתה על משפטי מפתח) אינו אובססיה אנושית כי אם טכניקת כתיבה בלבד. הניסיון להדגיש איבד את מושא ההדגשה שלו.

ובכל זאת, אם מתמקדים במסר שחנה כדמות מעבירה לקורא, מדובר במסר עמוק על אף כתיבתה הלא מספקת. מדובר על נושאים מרתקים להתמודדות איתם כקורא וככותב – ההשפעה של העולם הפנימי על המציאות, לפעמים עד כדי כליון המציאות עצמה. בסוף הספר (מהדורת "עם הספר – פרוזה ישראלית" של ידיעות אחרונות) מובאים דברי עמוס עוז על תהליך הכתיבה, במיוחד על חנה. הוא מספר על מכתבים שקיבל מקוראות, חלקן משבחות אותו על דיוקו בכתיבה "נשית", וחלקן מזועזעות מעצם הניסיון שלו לכתוב כך, משמע הוא פספס ובגדול. בעיני מה שניכר בכתיבה הוא ההתאמצות שלו לכתוב כאישה, וזה בדיוק הדבר שגרם לי לחוסר נוחות. במקרים מסויימים הוא נותן הבחנות כה חדות עד שבאמת הופתעתי שקלע ככה, איזה זיק של הבנה אמיתית של "מהי נשיות", אבל לרוב הוא כופה קול נשי על החוויות שהוא מתאר, מה שגורם לי להאמין שהוא כתב מתוך נקודת מבט של "כך אישה הייתה רואה את זה", במקום לחוות את הסיטואציה באופן אמין, נשי או גברי, אין זה משנה. מתוך ההתחפשות שלו לאישה הוא איבד את האותנטיות של הרגש ואת כוחו של הרגע.

בכל הנוגע לכתיבתו את מיכאל, יאיר ושאר דמויות שהכרחיות לסיפור, שם מתבטא מלוא כשרונו של עוז. לקראת סוף הספר הכישרון הזה מחלחל גם לכתיבתה של חנה, שהופכת מרוכזת יותר, מודעת יותר. בשאר הספר חנה כמעט דהויה מול שאר הדמויות, רגש אמורפי, מצויירת בקווים כלליים מידי. שילוב משונה של בטחון עז במחשבה שאתה יודע כיצד לכתוב כמו אישה, ומנגד זהירות בלתי טבעית שנמנעת מהתעמתות עם הנושא של הספר כולו, שהוא לאו דווקא נשיות אלא המקומות הכי נמוכים וחשוכים שלנו. כי כשחנה נכתבת מהצד, בטון כתיבה קצת שונה, בהיר וברור יותר, מה שאני חושדת שהוא קולו הטבעי של עמוס עוז כסופר, היא מתגלה כאישה חריפה, מסקרנת, אכולת כאב ותשוקה, אישה שהיא בת-בן, עם אהבה עצומה ופחד.

ספר שהיה מעט מייגע, עמוס תיאורים שעוטפים את הקונפליקט מבלי לגעת בו, לא בצורה מספקת בכל אופן. אבל כספרו הראשון של עמוס עוז, של כל סופר, הוא הישג מרשים.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•פָּלִימְפְּסֶסְט
דירוג
1.0
לפני 14 שנים

“לא אקטואלי. מיושן ולא מעניין בעליל.”