"יש נשק?" ישאל אתכם המאבטח בכניסה לקניון במבטא רוסי כבד.
הנחמדים מביניכם יפתחו את התיק עם חיוך ואולי אפילו יאחלו לו חג שמח או יום טוב. רוב האנשים פשוט יפתחו את התיק ויחלפו על פניו במהירות ואילו האנטיפתים יתחכמו ויזרקו לכיוונו את המשפט השנון "הנשק בתחתונים" או ירטנו לתוך השפם "אידיוט, ואם היה לי הייתי אומר?"

אז מסתבר שאותו המאבטח היה מהנדס גשרים ואישתו האוקראינית, שפקידה במשרד הפנים טוענת שאין לה ריח של יהודיה, נאלצת לדגמן בערום במקום לעבוד כמשוררת (יש לה תואר שני בספרות רוסית, מיינד יו).
לאותו המאבטח יש חבר שהוא רופא. החבר נכשל פעמיים בבחינה לקבלת הרשיון לעסוק ברפואה ומתחתן עם צברית מכוערת שלאביה יש השפעה על מתן הרשיונות. בשבילה הוא עוזב את אישתו היפה, גם היא אוקראינית, שנאלצת לעבוד במכון עיסוי. בין לבין יש 450 עמודים של פסיכולוגית עשירה, איש משטרה בעל עקרונות מוסר גבוהים במיוחד, המון הטרדות מיניות (כל אחת מהנשים בספר הותקפה מינית) וקשיי קליטה שמובילים לרצח. נראה לכם שיש כאן כמה סטריאוטיפים? אתם צודקים.

האמת היא שככל הנראה אני מחמירה קצת עם הספר. העלילה עוסקת בנושא חשוב, נושא, שלי באופן אישי יקר מאוד ללב. אין לי ספק, יותר מזה, אני בטוחה ב- 100% שמקרים כאלה קיימים ,וגם במשפחתי המורחבת מהנדס רדיו עובד כמחסנאי ורואת חשבון כעוזרת בית. הם אכן בעיניי אנשים רבים שקופים לחלוטין ומאחורי כל אדם כזה מסתתרת לפעמים טרגדיה נוראית וקורעת את הלב.
העניין הוא שבספר הזה אין משהו אחר. בתום הקריאה ניתן להבין שהעולים שהצליחו להקלט כאן עשו זאת במרמה, על גבם של האחרים ולא חלילה בזכות עבודה קשה.

לזכותו של המחבר ניתן להגיד כי הוא נגע בנושא חשוב. התיאורים של החיים באוקראינה, התיאורים מימי הפוגרומים והשואה נראים אמינים. עם זאת חבל שהסופר לא בדק את נכונות התעתיקים של המילים ברוסית. והיו עשרות מילים כאלה. כמעט בכל דף. והוא טעה בכולם. ריבונו של עולם, גש לסופר הקרוב לביתך ושאל את הקופאית איך מבטאים 'כואב לי' ברוסית. תגלה למרבה הפתעתך שלא 'מַאני בוּלנָה'.

זהו, שחררתי.

מתנצלת על הנבזות.

אגב, כל העלילה התרחשה בקריות שבחיפה. מסתבר שקריות זה כתם גדול כזה ומסריח באמצע חיפה. בפעם הבאה אני מציעה לכתוב ספר שמתרחש בקריות שבתל אביב. הי, הרי קריית אונו נמצאת במרכז, לא?