מסתבר שמאחורי כל פילוסוף או נאצי נמצא או פילוסוף או נאצי (או אולי לא על כולם אלא רק על חלק).

כאשר בחור שרירותי בעל אידיאולוגיה גזענית מגלה את שפינוזה,
הפילוסוף שבתוכו קם לתחייה ולא מניח לו לרגע,
במאבק הבלתי פוסק בין ההשקפות הגזעניות לנפש הפילוסופית שלו,
לנסות להבין את משמעות החיים ולשלב אותה עם השקפות מולדות שמושפעות מתרבות כזו או אחרת.

אנחנו זוכים לפסוע בשני נתיבים, בעבר הקרוב ובעבר הרחוק יותר,
ותוך כדי כך להרהר בדבר המוסריות של המין האנושי ובניסיון לשלב אותה עם הפער התרבותי בין אדם אחד לרעהו (או למושא הערצתו).

בנתיב אחד יש לנו אדם בעל השקפות גזעניות שלא מפחד להביע אותן ולא מפחד לפעול למען מה שהוא חושב שראוי,
אך נאבק בתוך מאבקו שלו, עם האידיאלים שעליהם הוא גדל והאידיאלים שמהם הוא מושפע.
הבחור שלנו אוהב את דנטה ואת גטה, מעריץ את השטן, את פאוסט ואת השטן של פאוסט,
אך נרתע כאשר הסיפורים שכל כך מרשימים אותו מתנגשים עם האידיאולוגיות הגזעניות שלו,
כאשר הוא מגלה בדרכו שלו, את הנתיב השני שבו אנחנו פוסעים: חייו של הפילוסוף היהודי שפינוזה,
איך הוא יכול לקחת את ההשראה שלו ולשלב אותה עם החברות במפלגה הנאצית והמאבק לצד היטלר למען הגזע הארי שלדעתו אין ספק שהוא אמת לאמיתה?

בנתיב השני יש לנו את שפינוזה, את חייו הקשים והמורכבים,
את ההתמודדות שלו עם צרות היום-יום,
עם האנטי-דתיות והאתאיזם שלו, אשר מתנגש עם ההשקפות הפאנטיות של משפחתו וקהילתו היהודית.
כאשר הקהילה היהודית מכריזה עליו חרם, שפינוזה מחליט להתרחק מהשגרה כפי שהוא מכיר אותה,
ולצאת למסע אל עבר שגרה אחרת: חיפוש האמת הטהורה והמשמעות האמיתית של החיים.
יש לו הרבה אויבים אך גם מעט חברים שיעזרו לו במסע הזה.

שני הנתיבים מובילים בסופו של דבר להצגתו של קונספט האנושות בצורה מסוימת, וניסיון ההבנה של הצורה הזאת.

מסתבר שמאחורי כל פילוסוף או נאצי נמצא או פילוסוף או נאצי,
ומסתבר שהדבר שמאחד את כולנו בתור בני אדם זה האנושיות שלנו,
אך בנוגע לעתיד אשר אנו יודעים מה הוא צופן,
בנוגע לשואה שעומדת להציג את האנושיות בצורה אחרת,
האם זה נכון? האם זוהי צורה שראויה בכלל להיקרא "אנושות"?
על זה הספר לא עונה, מכיוון שאף אחד מהנתיבים לא הוביל את גיבורינו לתשובה הזאת אשר ספק אם היא בכלל קיימת.

גיבורי הספר: הקדוש המעונה מול ונוס בפרווה.
שילוב של מזוכיזם מיני מלא תשוקה, עם כמיהה מסוימת לאידיאל כלשהו.
"השטן מתגלה בדמות בחורה" או "מה היה קורה אם לילית הייתה קיימת במציאות".

ישנם כמה דרכים להסתכל על הספר הזה:
מבחינה אובייקטיבית, מדובר פה בשני אנשים יוצאי דופן, כל אחד מהם בדרך אחרת, אשר במובן מסוים משלימים אחד את השנייה.
הבחור מזוכיסט ללא ספק, אך נאמן מאד לרגשות שלו, ולא מאבד את האופי בשום שלב, לא משנה כמה חרא הוא אוכל מבחורה ומהחיים.
הבחורה מצד אחד מרושעת, אך מצד שני יש בה משהו קסום, אידיאל נשגב של מלכה אלוהית (או לפחות ככה הבחור רואה אותה).
היא עושה לו את המוות במהלך הספר, אך עובר הרבה מאד זמן עד הקש שובר את גב הגמל והבחור מחליט ש"עד כאן".
ואף על פי שהיא מתאפיינת באדישות סדיסטית מסוימת, יש בה מזוכיזם חבוי משלה שמתגלה באחת הצורות הקיצוניות ביותר שאפשר לעלות על הדעת, לקראת סוף הספר.

זה נראה שהספר ממשיך השקפה מסוימת שהתבטאה כבר בעבר בספרות לא מעט,
השקפה ממשיכת דרכו של מאזוך וספרו "ונוס בפרווה",
השקפה מיזוגנית במקצת אך קיצונית ביותר,
אשר מנסה לטעון את מה שמאזוך טען במילים שלו:
"בחורה יכולה להיות השפחה של הגבר או המלכה שלו, אך אף פעם לא שווה לו".
הצהרה די מיזוגנית שמתבטאת בצורה קיצונית בספר, בכך שהבחורה אשר מתעללת כל כך בבחור שנהנה מזה, נהנית בעצמה כשבחור אחר מתעלל בה.
וזה בעצם הקש ששבר את גב הגמל, שוב כמו בספר של מאזוך:
"ממנו אני לא מוכן לסבול שום דבר" - הרגע אשר הופך את המלנכוליה הקיומית של הגיבור הראשי לזעם בלתי נשלט, ובצדק:
מה שהתחיל בתור רשעות מתוקה הפך לאכזריות מוגזמת, כאשר גיבורת הספר החליטה להקריב את האדם היחיד שאוהב אותה באמת למען בנאדם שראה בה כלבה ותו לא.
אפשר להבין כמה מזועזע היה גיבור הספר כאשר האלה שלה הוא סגד ושאותה הוא העריץ, הקטינה את עצמה ואת הקסם האישי שלה למען מפלצת.

למרות הכול, זעמו של איוב שלנו שוב נשכך, כאשר ונוס שלו הופכת לקורבן מסכן, וכאשר הוא זה שצריך להיות החזק בשביל לרפא את הפצעים שבצורה עקיפה היא גרמה לעצמה.
זה נראה שהגיבור לא לומד למרות הכול, אפשר להגיד שזוהי תלותיות מוגזמת ואובססיה קיצונית, אפשר לראות את זה גם בתור "אהבה אמיתית", תלוי מאיזה כיוון רוצים להסתכל על זה.

לקראת סוף הספר, כאשר הבחורה מזדקנת, נחלשת ונפצעת, ומאבדת את כל עוצמתה ונשיותה שהגיבור כל כך אהב, אנו מגלים שהיא בפנים חלשה מאד, קורבן של נסיבות החיים, וחולת נפש בדיוק כמו הגיבור הראשי של הספר - בעל סנדרום איוב.
הספר מסתיים כאשר ונוס גוססת בידיו של איוב,
ועם להט אחרון של תשוקה, מבטיחה לו שתמשיך לרדוף אחריו ולהתעלל בו גם בעולם הבא.

להתראות ילד טוב!
להתראות ילדה רעה!

הספר מלא בדמויות והוא עובר בין נקודה לנקודה על ציר הזמן בצורה שרירותית, לכן צריך קצת להתאמץ בשביל לעקוב אחריו, אבל אני חייב לציין שזה שווה כל מאמץ.
יש כל כך הרבה דרכים שאפשר לבטא בהם את הספר הזה:
אהבות נכזבות, פנטזיות אבודות, תקוות עמוקות,
אבל אולי הדבר שהכי מייצג את הספר הזה הוא הריאליות שלו.

לכל הדמויות בספר היו חלומות ושאיפות, וכולם היו מלאי תקווה שיצליחו להגשים את המטרות שלהם.
מה שמזעזע ומדהים בספר הזה זה שאף אחד מהם לא הצליח!
כולם היו מלאי תקווה ותכננו שנים את העתיד שלהם, ובסוף החיים כמו החיים הם לא כמו שדמיינו.
מדובר בסופר שכל חייו הצליח לכתוב פרק אחד, בחורה כישרונית שחלמה להיות תסריטאית עד שהבינה שזה לא יקרה, בחור שחלם להיות כוכב רוק ובמקום זה איבד את המשפחה שלו, והדבר הכי חשוב - גיבור הספר שחלם שיצא משהו מהכפר שהוריו הורישו לו, ובסוף? הכפר נעלם כאילו לא היה.

בתוך כל זה, העלילה הראשית של הספר מתמקדת בבנאדם פסימי אך מלא שאיפות, ש"התאהב" או לפחות חשב ככה, בבחורה שבכלל לא הכיר, ודמיין חיים משותפים שלא התקיימו מעולם.
בסוף הספר, הוא מוצא את הבחורה הזאת, והפגישה הזאת (כמו פגישתם הראשונה) מלאה בסוריאליסטיות וחולמניות, משפט בסוף הספר שמאד הרשים אותי זה שהגיבור לא בטוח אם היא באמת הייתה קיימת, אם הכפר שלו היה קיים, אם כל האנשים האלה שלא הצליחו בחיים שלהם אי פעם התקיימו, אבל במעמקי תודעתו הוא יושב איתה בתוך אותה מאורה ישנה ושניהם מתאדים אל עבר העולם הבא.

לסיכום,
ספר מדהים ועצוב, אבל כל כך כי ריאלי ומציאותי,
וגם אם אף אחד מהאנשים שבספר לא היה קיים,
הזיכרונות שלנו מהם כשהם היו קיימים בדמיוננו יישארו.

אהבתי מאד את ההשקפה הריאליסטית והצינית של הסופר על החיים:
כל כך מציאותי, כל כך חולמני, כל כך עצוב וכל כך מדהים.
אחד הספרים היותר טובים שקראתי, ממליץ בחום!

קין היה הרוצח הראשון בתנ"ך, אך ז'וזה סאראמאגו רוצה להראות לנו עוד משהו, הוא רוצה להראות לנו שקין היה גם הקדוש המעונה הראשון בתנ"ך. כשחושבים על קדוש מעונה, אחד הדברים הראשונים שעולים בראש זה איוב, ואכן קין פוגש גם אותו במסעו בין דפיו של התנ"ך.
אני מתכוון לחשוף ספויילרים ולכן רצוי שתקראו את הביקורת רק אחרי שגמרתם לקרוא את הספר,
המטרה שלי היא להציג את הדעה שלי על המסר שהסופר רוצה להעביר לנו הקוראים בספר הזה:

אחרי שאדם וחווה גורשו מגן עדן (מקום שהספר הזה לא בהכרח מציין רק לטובה), נולדו להם קין ואבל (והשלישי שפחות חשוב לעניינו כרגע). היחס בין האחים הוא חם ואוהב וזה נראה ששום דבר לא יצליח להפריד ביניהם, שום דבר חוץ מאלוהים. אלוהים, אל קנאי בעצמו, מעניש את קין על הקנאה שלו, העונש שאני מדבר עליו הוא דווקא הרצח של הבל ולא מה שקרה אחר כך, כי מה שקרה אחר כך זה אולי הדבר היחיד שגרם לחיים של קין להיות שווים משהו.

קין מקנה באחיו, רוצח אותו, אבל אלוהים מחליט לערוך ניסוי, לפחות אני רואה את זה כניסוי, הוא אומר לקין שיהיה "נע ונד בארץ", מושג שבספר הזה מקבל משמעות נוספת של "נע ונד בזמן".
כשאני מסתכל על הסיפור, זה נראה לי שאלוהים מחליט שקין יהיה קול ההיגיון שלו ולכן יוצר בעצם את "אות קין", שתציל את קין ממוות אך גם תטיל עליו תפקיד לא קל, כפי שנראה בהמשך.

קין מגיע ל"ארץ נוד" ופוגש שם זקן, הספר לא מציין מיהו הזקן אבל לי זה נראה שהזקן הזה הוא אלוהים במובן מסוים, אולי צד אחר של האל הרע שמופיע ברחבי הספר, צד יוצא דופן אך שווה בעוצמתו לצד הרגיל של אלוהים.
אחרי חילופי דברים שנשמעים כמו רמזים נסתרים שהסופר רוצה להציג לנו, הוא פוגש את "לילית".
לילית ידועה בתור אישתו הראשונה של אדם, אך משום מה בספר הזה היא דווקא אישתו של נוח, והיא מגלמת את הצד הרע במין הנשי, היא מספקת לקין את רגעי האושר היחידים שיהיו לו, אבל לא בצורה שאלוהים כל כך אוהב, ולכן מאוחר יותר אלוהים מחליט שהיא מייצגת רוע, אף על פי שדווקא היא זאת שמעניקה לקין טיפה של טוב, או אולי קין בעצמו הוא רע, או אולי רע על פי השקפתו של אלוהים זה פשוט כל מי שבעל חשיבה שונה משלו.

מגיע זמנו של קין להתחיל במסע ואחרי פרידה מלילית ששולחת עם קין את החמור הטוב ביותר בארץ, קין נאלץ לנסוע בזמן ולצפות באירועים שונים בתנ"ך שמראים צדדים אפלים של אלוהים.
קין נוכח בעקידת יצחק, בהרס סדום ועמורה, בכיבוש כנען, בניסוי איוב, ולבסוף גם במבול שנועד להשמיד את האנושות.

קין רואה את הדברים הרעים שאלוהים יעשה בעתיד ומזדעזע,
אני רוצה להאמין שהוא היה זה שאמר לאברהם "אל תשלח ידך בנער",
כי משהו בסוריאליזם שבה מוצגת דמותו בספר, גורם לי לחשוב שהוא מייצג צד אחר של אלוהים (אולי הוא והזקן זה אותו אחד).

לבסוף, קין נאלץ להיות נוכח במבול, ושם גם אלוהים פוגש אותו לראשונה אחרי הרבה מאד זמן.
קין, שהחליט לקחת את הרעיון של להשמיד את האנושות צעד אחד קדימה, עומד מול אלוהים ומעמיד אותו במקומו, מחאה זאת היא אולי הדבר הכי קרוב למצפון של אלוהים.

סופו של הסיפור לא ברור, וזה נראה כאילו קין ואלוהים ימשיכו להתווכח לעד (או אולי אלוהים והמצפון שלו?).
החמור שנמצא עם קין לאורך כל הספר אולי רומז על כך שקין הוא בעצם התגלמות המשיח, ושהמשיח בעצמו הוא התגלמות של הרגע בו הצד הטוב של אלוהים מתגבר על הצד הרע שלו, ואולי כל עצם הקיום הוא בעצם מאבק של אלוהים עם עצמו.
אולי זוהי דרך שונה להסתכל על ההגדרה של המושג "אלוהים" - מעבר בין טוב ורע שמתבטא באיזון שביקום.

אני מסתכל על הספר הזה בדיוק בצורה הזאת,
ברוח שפינוזית, הסופר מנסה להעביר את המסר
שאלוהים הוא לא משהו ש-"קיים" או "לא קיים",
אלוהים = Z. אלוהים זה אנחנו וההחלטות שאנחנו עושים בחיים.

יש שיגידו שאני מתעמק יותר מדי ויוצא לגמרי מהכוונה המקורית של הספר,
אבל בשביל זה ספרים נועדו, לא?
ככה אני רוצה להסתכל על הספר הזה, וזה אולי מה שהופך אותו למושלם בעיניי.

ואלרי סולאנס רצתה יותר מכל להיות סופרת, דבר שלא הצליחה בו מסיבות כאלה או אחרות.
כאשר קוראים את המניפסט, אפשר גם לשאר למה.
אני לא מתיימר לדעת הכול עליה ומה בדיוק גרם לה לחשוב את הדברים שהיא חשבה, אבל הדבר שתפס את תשומת ליבי כשקראתי את הספר, זה שיש פה בחורה שעברה המון סבל והתעללות בחיים שלה (מאביה וכנראה שלא רק ממנו), והכעס שהצטבר אצלה עם הזמן גרם לה לכתוב את הספר הזה.

הספר מתיימר להציג איזושהי השקפה פילוסופית לגבי ההבדלים בין גברים לנשים ובעיקר מהות המין הגברי, ואלרי משתמשת בשפה גבוהה ובטכניקות מסוימות בשביל "להוכיח" כביכול את הטענות שלה, אבל השאלה הנשאלת זה האם באמת הספר וההשקפה הפילוסופית הזאת הינם אובייקטיבים לחלוטין? סביר להניח ואף ברור, שלא כך הדבר.

על פי איך שלי זה נראה, היא משחזרת לכל אורך הספר את טראומות הילדות שלה, את הילדה החלשה שהיא הייתה מול האבא הגדול והמפחיד שלה, אך היא מסתכלת על זה (יש סיכוי שבכוונה) כתורה אובייקטיבית על ההתנהלות בין גברים לנשים, כאילו כל הגברים בעולם מתיימרים להיות ה-Big Daddy המתעלל שהיה לה וכאילו כל הנשים בעולם מקטינות את עצמן בתור הילדה החלשה כאשר הן ניצבות מול המין הגברי.
הדבר לא נכון, וזה נראה שואלרי לא הייתה אובייקטיבית בעת כתיבת המניפסט, היא עברה המון דברים והגיעה למסקנה (שוב, כנראה בכוונה) שהחיים שלה מייצגים את החיים של כל בני האדם או לפחות של רובם.
השנאה והכאב שהשאירו צלקות ילדות בתוכה, התפרצו בצורה של מניפסט, בצורה של השקפה שמתיימרת להיות אובייקטיבית ולפענח את כל מערכות היחסים בין נשים לגברים.
כשאתה קורא את המניפסט, אתה מרגיש שהיא מדברת על עצמה אבל עושה זאת בהסוואה של איזה משהו אובייקטיבי.

כשמסתכלים על זה בצורה הזאת,
מבינים שהמניפסט לא כזה מוזר כפי שהוא נראה,
הקיצוניות שבו קיימת אך ורק בגלל הקיצוניות שכנראה הייתה בחיים של ואלרי סולאנס,
כאילו המניפסט הוא מעין מסע נקמה של ואלרי נגד אביה ונגד מה שהיא הכירה בתור "המין הגברי".

בסופו של דבר,
ואלרי הייתה בחורה מעניינת בהחלט,
וכן, היא הייתה בנאדם מסכן שככל הנראה עברה המון דברים שלא הגיעו לה,
אבל כשניגשים לקרוא את הספר, צריך להבין את הרקע שעל פיו הוא נכתב,
וכך אולי אפשר להתייחס בהבנה אל ואלרי, למרות כל השנאה שהיא מדממת לדפים של הספר.
כמו רוב אלה שהיה להם קשר אל אנדי וורהול, גם ואלרי סולאנס היא בנאדם מעניין ומורכב, ששווה לנסות להבין ולו רק בשביל לשים לב כמה מהר מאד ילד יכול לאבד השקפה אובייקטיבית על המציאות בגלל דברים שההורים שלו עשו לו.

אז ככה, הספר הוא די מסובך מבחינה רעיונית.
מצד אחד, לא מדובר פה ב"50 גוונים של אפור - גרסת הסוטים" או משהו בסגנון וזהו אינו ספר ארוטי,
יש בספר קטעים ארוטיים, אבל עיקר התוכן שלו עוסק במעין "פסיכולוגיה מגדרית",
או יותר נכון, בצורה שבה המחבר מסתכל על היחסים בין גברים לנשים.
אמנם מאזוך טוען שהספר הזה שייך לנושא ה"אהבה", אבל ממה ראיתי בספר אין כמעט אהבה בכלל,
מדובר פה על יצרים, ועל הצורה שבהם הם עלולים להרוס לבנאדם את החיים (כמו שקרה לגיבור הראשי בספר).

במבט כללי,
מדובר על גבר שקשור מאד לבפנים שלו, אינטלקטואל חובב ספרות,
בעל בעיה קשה להתמודדות: הוא לא מצליח להבין את טבעו של המין הנשי.
הוא מרגיש שהוא נמצא במקום שאין לו מושג איך לנתח נשים, והחוסר יכולת הזאת יוצרת אצלו רתיעה חזקה מהן.
עם השנים, הרתיעה מתורגמת אצלו לפחד, אבל הפחד מאתגר אותו, הפחד גורם לו להרגיש שהוא מותח את הגבולות, שהוא מתעלה מעל עצמו,
ולכן הוא רואה משהו קסום בפחד הזה, משהו שמתורגם למזוכיזם מיני.
אני בכוונה אומר מזוכיזם מיני, כי אם נסתכל על הסיפור בדיעבד, אנחנו נבין שהוא לא באמת אוהב שפוגעים בו,
הוא פשוט נמשך לפחד הזה, לקסם הזה, לטבע הפראי של האישה, הצורך למתוח את הגבולות יוצר אצלו את החשק המיני הזה.
לאורך הספר, אנחנו נבין את זה כל זה מהדברים שהוא עצמו מספר וחווה.
הקונפליקט האמיתי מגיע כאשר הוא מבין בעצמו שלא מדובר פה באהבה אלא ביצרים, ההבנה גורמת לו לשנות גישה.

הספר כתוב טוב, ומתאר את התחושות של המחבר בצורה טובה וחיה,
מאזוך גורם לנו להתעניין בהתלבטויות שלו, במחשבות שלו, בפנטזיות שלו ובצורה שהן באות לידי ביטוי.
הקטע בסוף הספר שבו הצייר האומלל מצייר את ונדה היפה, הוא אולי הצורה הכי בהירה שבה אנחנו רואים את היצרים של המחבר.
מדובר בקטע שמצליח לזעזע ולהדהים בו זמנית, וזה אולי נקודת השיא שבספר על פי דעתי.

לסיכום,
זה לא ספר ארוטי, זה ספר פסיכולוגי, זה ספר עמוק ומדהים בכנות ובישירות שלו.
אם אתם מחפשים פה ספר ארוטי לשעת לילה מאוחרת, אתם עתידים להתאכזב.
אבל אם מעניין אתכם להעיף מבט אל תוך נפשם של אנשים יוצאי דופן שאנחנו לא נתקלים בהם ביום יום, זהו בהחלט הספר בשבילכם.