ככל ספריו של ניבן , מרתק. מד"ב טהור ונקי. ספר אפוקליפסה, מפגש ראשון עם חיים מעולם אחר שבאו לכבוש עם תרבות שפפה ומנהגים שונים ומשונים מה שמביא ליצירת קצר בתקשורת בין בני האדם והחייזרים וחוסר יכולת לדבר אחד עם השני ואפילו בסיטואציה הומריסטית להיכנע. אפילו משמעות הכניעה מקבלת מימד משלה כאשר בני אדם נכנעים אך תציד שומרים על הזכות לקבל את החופש שלהם מחדש אילו החייזרים נכנעים לנצח כאשר יריבם דורך עליהם תרתי משמע כאשר הם שוכבים על גבם מרצונם או לא.
בקיצור על אף שנין כתב זאת עם קולגה ג'רי פורנל זהו ניבן טהור ומדהים ככל ספריו שיסחוף אתכם עד לעמוד האחרון בעצב רב כי גמרתם לקרא את הספר.
חובת קריאה וחובה בכל בפריית אספן מד"ב שמכבד את עצמו

כבד, חסר כול ריגוש או שמץ של דרמה, מה שעניין את הסופר זה להכביר במילים ולהתמקד בטכנולוגייה העתידנית ובכול נפתולי התאוריות המדעיות, נכתב כאילו דיווח עיתונאי קר ומנוכר, כול כך הרבה דמויות לזכור כבר מההתחלה, נוצר מין נתק מהדמויות וכנראה שזה הסגנון, אני לחלוטין לא הזדהתי עם אף אחת מהן, שזה מאוד נדיר, העלילה מסופרת בצורה עובדתית ומנותקת, וחבל כי בעיני יש ערך לגרעין ולמסגרת של רעיון הספר, בעיני שייך לגרעין הקשה של בדיוני ולא ידידותי לחלוטין, וקראתי ספרות בדיונית מהגרעין הקשה שחלק מהספרים בהחלט הזויים וקשים למעקב אבל נהנתי כי היה פיצוי, אם בדרך המסופרת ואם בדמויות ובסיפוריהן האישיים, או בנופים שעולים על כול דמיון מרהיבים ונותנים מעוף.
מפגש ראשון בין בני אדם וחוצנים אמור להיות מרגש ודרמתי שזה בעצם סיפור המסגרת של הספר, אך כאן הוא משעמם במקרה הטוב, תעשו לעצמכם טובה אל תתקרבו אל הספר.

חשבתי שזה רק אני, מכיוון שהסופר בהחלט היה פורה וכתב המון ספרים אז ניסיתי גם את הספר הקיסם בעינו של אלוהים ולצערי גם שם הסגנון חוזר על, ולכן הפסקתי ממש בהתחלה, ממש לא רוצה לסבול, גם ככה יש לי רשימת קריאה מאוד גדולה.