סיירת מטכ״ל עד כפני כמה שנים שם שנאסר להגות אותו בעיתונות או בכל אמצעי תיקשורת אחר.היחידה המיוחדת של אמ״ן, סיירת מטכ״ל יועדה לבצע פעולות מודעיניות , מחוץ לגבולות
ישראל.
במשך שנים. עבר שמה מאוזן לאוזן, בלחישה
בלי פרסומת ובלי תופים ומצילות, בשקט בשקט הם עשו את עבודתם, ואם לא שמעתם עליה ז״א
שהיו אלה פעולותמוצלחות.
אבל כל כשלון של היחידה הדהד בעוצמה בכלי התיקשורת : כמו לדוגמה ניסיון חילוץ החיל נחשון וקסמן , נסיון חילוץ התלמידים במעלות ועוד.
ספר זה ( שנכתב בעיקבות המאמרים שכתב המחבר בעיתון מעריב), מספר את סיפור היחידה מהקמתה, אי שם. בסביבות שנות השישים ועד ימינו, לתיקיהם עוד רב הסודי על הניגלה, אבל
גם כך סיפור היחידה ניקרא בנשימה עצורה, כאשר אין ברצונינו להניח אתהספר כדי לעשות אתנחתא
או לעצור כדי לנוח לרגע.
ספר שווה.

הספר "סיירת מטכ"ל" מאת משה זונדר, מספר את סיפורה של ה"יחידה" (כפי שהיא מכונה שהפכה לחוד החנית של המודיעין הישראלי וליחידת העילית מספר אחת של צה"ל. זונדר בחר לספר את סיפורה של היחידה באמצעות סיפורם של מפקדיה , שרובם עלו בסולם הדרגות. בחירתו של המחבר נובעת בעיקר מכך שעיקר פועלה וייעודה של הסיירת מסווג כסודי ביותר ואסור בפרסום. אי-לכך מופיעות בספר לא מעט פרשיות שהקשר היחיד ביניהן לבין הסיירת הינו העובדה כי בוגריה מעורבים בהן, או לחלופין תיעוד חוזר ונשנה של מבצעים "אג"מיים" (לא מודיעיניים כי אם פשיטות קומנדו) שהותרו לפרסום, דוגמת "מבצע אביב נעורים" ומבצע אנטבה. זונדר, עיתונאי ותסריטאי במקצועו, כתב ספר מרתק, קריא מאוד, מצייר את היחידה כיחידת כוחות מיוחדים קטנה, משפחתית ומובחרת.

בספר מתאר זונדר את הקמת היחידה בשנת 1959 בידי רס"ן אברהם ארנן, איש חטיבת הראל של הפלמ"ח, אשר שימש כקצין ביחידה 154 להפעלת סוכנים של אמ"ן. זונדר מתאר כיצד הביא ארנן הגה ארנן את הקמת היחידה בהשראת "שירות האוויר המיוחד" הבריטי שהקים דיוויד סטירלינג במלחמת העולם השנייה. ארנן גייס את ראשוני חייליו מקרב אנשי יחידה 154 ומקרב יוצא ה-101 והצנחנים. את קרוב משפחתו מאיר הר-ציון, איש ה-101 והצנחנים, הביא ארנן בכדי לאמן את לוחמיו: "לזכותו של מאיר הר-ציון נזקפה הגישה המבצעית, שהפכה לסמלה המסחרי של היחידה: דבקות במשימה וקפדנות יתרה בנוגע לציר הניווט. 'תלמדו את הציר מקוץ לאבן', נהג לומר כשלימד את טכניקת הניווט שלו, שהתבססה בעיקר על שינון של הציר כולו על- ידי כל אחד מהלוחמים, ולא על שינון חלקים מהציר על- ידי כל חייל. הר-ציון לגלג על אלה ששיבחו את יכולת הניווט האגדית שלו, וטען כי אין פה שום דבר ראוי להערצה. כל מה שצריך לעשות כדי להפוך לנווט מעולה, טען הר-ציון, זה רק להשקיע בלימוד ובשינון של ציר הניווט." (עמוד 25) וממשיך ומתאר את המהפך שעברה תחת פיקודם של דב תמרי ואהוד ברק שניתן לומר ש"הוציאו את היחידה מארץ מצרים לארץ המובטחת."

בספר פרקים מרתקים ובהם הפרק אודות תקופת הפיקוד של משה "בוגי" יעלון, שהגיע ליחידה מן הצנחנים לאחר שהיה מג"ד 890 בכדי לשקמה. קצין ביחידה העיד בספר כי: "בוגי הוא גם חיית שדה. ביחידה אנשים יודעם להסתדר טוב בשדה, אבל הם לא אנשי שדה. בא לך אחד מהצנחנים, שאין לו בעיה להירטב בגשם ולישון בשטח או לעשות מסעות עם החיילים, ויש לזה אפקט. מי שקצת ותיק יותר מסתכל בזה ואומר שחבל על הזמן שמפקד יחידה מבזבז על שטויות כאלה. כשהייתי בפנים, יכולתי להיות ביקורתי מאוד כלפי זה, אבל היום אני מבין עד כמה זה חשוב כלפי אותו דרג שנמצא מתחתיך לראות אותך כאחד שאין לא בעיה להיות עם החיילים גם בדברים החשובים פחות. הוא מקרין את הפשטות וההִצטנעות, וזו לא פוזה. באמת שאין לו בעיה לחיות על מנות הקרב עד הפנסיה. הוא אהב, למשל, מד"סים. רץ כל הזמן. הוא לא חזק מאוד פיזית. אני זוכר שלפני אחד המבצעים הוא התאמן בירי כל הזמן כדי להיות טוב." (עמוד 232) כזה גם הפרק אודות פעולת ההשתלטות על מטוס סבנה החטוף בשנת 1972. זונדר כינס כמעט את כל 16 לוחמי כוח ההשתלטות של הסיירת למפגש שיחזור. בין הנוכחים במפגש אהוד ברק שפיקד על הכוח ובנימין נתניהו, אשר שימש כמפקד צוות בסיירת. ברק סיפר על האופן שבו בחר את אנשיו: "בחרתי את האנשים לפי מי שהגיע. הקו המנחה היה לבחור קצינים, כי עשינו דבר שלא היינו מלוטשים בו. מרדכי רחמים היה כבר אז מאבטח לשעבר שפעם כבר התרגז בנמל התעופה בציריך על מחבלים. מרקו היה מאבטח לשעבר, צור וגונן היו מאבטחים באותו זמן באל על. היינו שישה קצינים, ארבעה מאבטחים ושישה חיילים." (עמוד 67) בהמשך הפרק מתאר מרדכי רחמים, בוגר היחידה ומאבטח בשב"כ, כיצד הוביל את כוח הפריצה למטוס וניהל קרב יריות עם מפקד המחבלים: "התקרבתי, צמצמתי מרחק, וכשהייתי ממש קרוב אליו, הוא נכנס לשירותים. הגעתי לשירותים, פתחתי, הכנסתי את היד ורוקנתי את יתרת המחסנית. הוא צנח פנימה." (עמוד 70)

למרות שמדובר ביחידת העילית הטובה ביותר של צה"ל, שממש כפי שנכתב בגב הספר: "מבצעיה החסויים, הנערכים בעלטת חשאיות, משלבים העזה חסרת גבולות, דמיון רב, חוצפה וידע טכנולוגי מתוחכם ביותר, וכמה מפעולותיה מעמידות בצל סרטי פעולה הוליוודיים," והצלחת מפקדיה בפעולות מיוחדות, יש לזכור שאין לה כמעט דבר עם צה"ל הגדול. לא יכולתי להימנע מלהיזכר בציטוט הבא: "קצין בכיר אחר נזכר באמירה של האלוף נחמיה תמרי, שבא לפקד על סיירת מטכ"ל תוך כדי קריירה בחטיבת הצנחנים. 'בסיירת', טען תמרי. 'לא לומדים לנהל כלום. מפקד סיירת יודע לפקד מקסימום על שלושה חיילים, ואין לו מושג איך לנהל תרגיל פלוגתי'." (מתוך המאמר "מפקדי סיירת מטכ"ל כבר לא מתקדמים בצה"ל" מאת עמוס הראל, "הארץ",30.12.1999) האלוף במיל' אורי שגיא כתב בשעתו אודות היחידה כי: "כיום, כשמדברים בכלי-התקשורת על 'יחידה מובחרת', חושבים בדרך-כלל על סיירת מטכ"ל. התקשורת עשתה כל שבכוחה כדי לפאר ולהאדיר את שמה של היחידה הזאת. חלילה לי מלזלזל בה, באנשיה, במשימות שביצעה. היא היתה כפופה לי בעת היותי ראש אמ"ן. אבל כאשר נאלצתי לפרוש מתפקיד זה, אמרתי בטקס פרידה מסיירת מטכ"ל, שלטעמי, שם, בגולני, מתקיימת עוצמה אנושית בלתי-רגילה ובעצם 'לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה וחכם'. לא '11 המובחרים' - כך כינה עיתונאי אחד את מפקדי סיירת מטכ"ל לדורותיהם - הם תמצית הכוח שלנו. בעיני, היחידה המובחרת באמת, שגם נושאת על גבה את עול הביטחון השוטף, כמו גם מסתערת בראש המחנה, הינה יחידה של חיל רגלים, בין שמדובר בגולני, בין בצנחנים, גבעתי, נח"ל ואחרים. מעולם לא הבנתי מדוע מבצעים מיוחדים של יחידות מיוחדות זוכים לקטגוריה של 'מבצעי איכות', בעוד שהשאר, 'סתם', חיילי חי"ר או טנקיסטים, כמו גם אנשי הנדסה והתותחנים, הינם בדירוג אחר, בהתאם לקביעה שרירותית של התקשורת. אני גם סבור שהמבחן והאתגר שלמולו עומדים המפקדים ביחידות חי"ר הינו נוקב ותובעני מאין כמוהו, וקשה מאוד למפקד להוליך שולל את פקודיו ואפילו את מפקדיו." (מתוך ספרו "אורות בערפל", הוצאת ידיעות ספרים, 1998, עמוד 41) הספר מומלץ לקציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחיל הרגלים בכלל וביחידות המובחרות בפרט, וכן בעבור הנערים העתידים להתגייס כמו גם חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית.

ספר מעניין אבל הוא מספר יותר מדי על ההקמה של הסיירת