איפשהו, או בעצם אי שם בפנטסיה, דרקון לבן צלצל בקול פעמוניו, ואני לרגע שמעתי אותו.

הייתי כהרגלי בחנות הספרים האהובה עליי, צומת ספרים, בקניון הגדול, פ"ת. חשבתי לנצל את המבצע של שבוע הספר, שלושה ספרים במאה ש"ח, וכשבחרתי הייתי שני הספרים הראשונים התחלתי להתלבט. בספרים שהשתתפו במבצע לא נכח משהו ספציפי שרציתי לקרוא, הרוב היו אלה שתמיד דלגתי עליהם מחוסר עניין, ואז ראיתי אותו. כריכה אדומה בעלת איורים שעד כמה שהיו פנטסטים, לא היו לטעמי - סגנון ישן ולא מרהיב כמו זה שאני יותר קשור אליו בעולם הקומיקס - ומעל לכל שמו של הספר המחולק לשולשה מילים שאם להיות כן, מסקרנות.
אז היה בספר משהו מיוחד כבר ממבט ראשון, אך דבר מה לא ידוע שמייחד בצורה זו או אחרת לא מספיק עבורי בשביל לרכוש ספר. הדחף שהביא אותי בסופו של דבר להושיט את ידי ולהוסיף לערמה היו שני זכרונות מילדותי. האחד, דוד שלי יושב איתי בסלון של סבא וסבתא, מבחין בסרט בין דפדוף בערוצים וישר קופץ עליי בהתלהבות שזהו סרט שראה בילדותו, סרט מדהים שאני חייב לראות, סרט ממש מפורסם, סרט שלא כל כך דבר לילד קטן כמוני באותה תקופה. השני, רצף סצנות מאותו הסרט, סרט שלא ממש הבנתי או באמת השקעתי בו תשומת לב, ושעוררו בי תשוקה לדעת לפחות איך באמת הכול התחיל, אם לעולם איננו נגמר.

זה כל מה שיש לי לספר בחוות דעת זה. לא ביקורות על דמויות או העלילה, או על הדרך בה הסיפור מסופר. מה שלא הבנתם עד כה תוכלו לפרש בחמישה כוכבים שנתתי.

מה אומר ואיך אתחיל? סיימתי כרגע את הספר כך שדעתי וחוויתי עדיין צלולות.

אף אחד מהדברים השלילים שאומר לא יהיה בכוונה לרמוז שהספר רע, את זה אני רוצה להבהיר כבר עכשיו.
התחלתי את הספר בנוהל קריאה חדש. עקב העובדה שבבית יש לי יותר מדי הסחות דעת ובחוץ בכלל אין מצב, פתחתי נוהל "קריאת פרק ביום" כדי להתחיל ולצמצם את ערמות הספרים שמצאו את דרכם למדפים ומגירות אצלי בחדר. ל"עורבני חקיין" יש 27 פרקים ו"אחרית הדבר" (לא בודק לאימות. כותרת פרק אני אף פעם לא טורח לזכור.), משמע 27 ימים כי בסוף הפרק האחרון אני גם ככה ממשיך ל"אחרית הדבר" ו"תודות". עם הספר הזה לא הצלחתי להחזיק את הנוהל. בקושי רב הגבלתי את זמן הקריאה שלי כך שבשבוע וחצי סיימתי את הספר כולו.

עדיין לא החלטתי איך לסכם את הסיפור עצמו... מן חשש שאם אעשה זאת אאבד את מה שאני עדיין מרגיש ומקווה שיחזיק לאורך זמן.
אני מניח שפשוט אתן לזה לישפך מעצמו מבלי לחלק בצורה מסוימת.

את הפרק הראשון התחלתי כשבראשי ספויילר שלצערי נתקלתי בו תוך כדי קריאת תקציר הספר. למזלי הספויילר הזה לא היה גדול דיו כדי להשפיע על חווית הקריאה. או! עכשיו זה צץ, דמויות ועלילה.

דמויות:
ב"עורבני חקיין", ובכלל כמעט בכל הסדרה, רוב הדמויות בנויות על אותו בסיס רגשי ונפשי. עדיין... זה לא מגביל את הקורא להכיר ולזהות כל אחד ואחת מהן. זה לא מקשה על מציאת דמות שתתאים לי שאוכל דרכה לשחר את מה שקראתי כשהספר נסגר להפסקה או לסוף, גם כשהספר עצמו מסופר דרך המילים של דמות אחת. הסיפור מפיק חיים בדמויות שלו.

עלילה:
בהחלט לא כמו שני הספרים הראשונים! הפעם זה היה שונה. מר ומדכא יותר מהספרים הקודמים. לא מצאתי פה רגע כמו ב"התלקחות" (ספויילר ספויילר ספויילר - כשפיטה מתוודה שקטניס בהריון - ספויילר ספויילר ספויילר) שהצית בי התלהבות, או רגע כמו ב"משחקי הרעב" (ספויילר ספויילר ספויילר - כשקטניס טפלה בפיטה - ספויילר ספויילר ספויילר) שגרם לי לחוש אהבה בקריאה.
עם חסרונותיו הספר הזה עדיין העביר משהו שקודמיו לא הצליחו או שבעצם בכלל לא היו צריכים. "עורבני חקיין" הוא סוף. הוא התמודדות על הכול ותוצאות הוגנות. זה ספר שאלה שקראו רק את קודמיו עלולים לסגת ממנו לו ידעו מה הוא מכיל, זה לא ספר שבסופו יהיה חשק להמשיך לחלום על מקומך בעולם שלו (אני עצרתי ברגע מסוים שממנו פשוט המשכתי ועדיין ממשיך לדמיין את איך אני הייתי רוצה שהסיפור יתפתח), אבל זה ספר שסוגר את כל מה שצריך לסגור ומספק בתשובותיו.

סוף

WOW, זה חופר!
...אבל אני אוהב את זה.

עבורי תחילת ההיכרות שלי עם סידרת "הירושה" התחילה כמובן אחרי הצפייה בסרט. אני זוכר אז שבתמימותי חשבתי שהסרט לא רע. דרקונים, מכשפים ואחלה של CGI. לא לדבר על החברים שישבו לי על הראש ותחקרו אותי לגבי מה אעשה לו אמצע אבן שתתגלה כביצת דרקון או אם בכלל ארצה בכך - אם מישהו מתעניין אז עניתי ש"לא" ודי בכנות... אמא שלי לא מרשה לי להכניס כלב או חתול לבית, איך לעזאזל אני אמור לגדל דרקון? כל ההוצאות על אוכל, מקום לגדל אותו יעלו לי בכבלים ואינטרנט - חוץ מזה שאמא שלי ירשה מאמה את השנאה ללטאות.

בכל אופן, זו הייתה ההתחלה עבורי. עכשיו, שלוש שנים לאחר הפסקה העליונה, בעודי משתעמם בשמירה נוספת בבסיס נזכרתי בפעם האחרונה שנתקלתי בצומת ספרים בכריכה היפה של הספר הראשון ומשם החלטתי ש"למה לא? אקנה את הספר".

כאן מתחילה הביקורת שלי על הספר עצמו.
כמו שהתחלתי אני חוזר ואומר, זה חופר! 500+ עמודים רק בגלל אין סוף תיאורים. אל תבינו אותי לא נכון, התיאורים כאן נכתבים בשפה מעניינת שבקלות ציירתי איתה את עולמו של פאוליני, אבל זה אף פעם לא מפסיק! כל שנייה, כל מטר, כל רגע בסיפור גובל בתיאורים שנונים ומשונים לא רעים לקריאה אך גם לא נותנים מרחב אוויר.
לדעתי זה מגיע פה לרמה שאפשר פשוט להחליף את כל שיעורי הלשון בשעת קריאה של סידרת הירושה. ילדים יהנו וישכילו כך ללא ספק ומורים לא יצטרכו לעשות הרבה חוץ מלומר איזה עמוד לפתוח.
אז כן, זה הצד השלילי שבעצם מכיל בתוכתו גם קצת טוב וכבר תלוי בטעם של הקורא.
במעבר חד לדברים הטובים בסיפור הייתי רוצה לדבר על הדמויות. כיוון שסיימתי די מזמן את השלישי בסידרה (לוקח את הזמן עם האחרון) אני לא הכי בטוח לגבי איפה הופיעה כל דמות ודמות בסיפור לכן אדבר על כולן באופן כללי.
אן יש משהו שיכול להתחרות במספר התיאורים זה מספר הדמויות. הסיפור מתחיל עם התרכזות בכמות דמויות שאני יכול לספר על יד אחת, אולם בצורה כל כך זריזה מתווספות דמויות נוספות, כה רבות ועדיין כל אחת מלאה באישיות משלה ומקום בלתי ניתן להחלפה בסיפור. אם עברו יותר משלוש שנים מאז שקראתי את הספר הראשון ועדיין לאותו חלק בסיפור אני זוכר בכמעט צלילות את האנשים, היצורים, האינטרסים, הסיבות האישיות ואופי ההתנהגות של כל אחד ואחת אני חושב שאת מבחן הזמן הספר הזה עובר.
הבא בתור יהיה העולם העצום של אלאגייזיה וזה המקיף אותה. הפירוט הרב והדמיון של פאוליני יצרו עולם שלי לפחות הרגיש כמו חלק מסיפור מיטולוגי, כזה שכבר קראתי על ובעצם לא היה קיים לפני. פאוליני משך ועשה לשלו בצורה נפלאה סיפורים ואגדות מעולמנו וכאלה שנצפו כבר בין דפיהם של סופרים אחרים. אלה שקוראים בין השורות ימצאו כן הרבה יותר מסיפורו של אראגון.

פה אני מסיים. לספר חופר מגיעה כנראה חוות דעת חופרת אבל לי נמאס. ככה שאעשה את זה שוב קצרה.
אם אתם חובבי פנטזיה (גם אם לא) אל תשלו את עצמכם שתוכלו להמשיך להישאר כאלה מבלי לקרוא את הראשון, לפחות, בסידרת הירושה.

סיפור מגושם אך מרתק.

היופי שבסיפור הזה נובע מהפרטים שנלקחו מהמציאות. מקומות, דמויות - אנושיות או לא - ומעשיות שנבנו מחדש על הבסיס אשר מוכר לנו.
בלקיחת הזמן שאחרי הקריאה עמלתי על שמות של דמויות מן הסיפור בחיפוש נלהב אחר מקורם במציאות. למדתי והשכלתי מקריאה פשוטה על אנשים שכיום אינם מקבלים את הקרדיט הראוי להם, אם בכלל...
מה גם מקורו של חלק בלתי נפרד מן הסיפור נובע מן היהדות, דבר היצור חיבור עמוק יותר לבני הדת. (בגדול זה לא מודגש אבל שעוברים על הפרטים שלקח הסופר מן המציאות מוצאים קשר חזק יותר).

למי שרואה את זה כבונוס, ז'אנר האקשן הוא אולי הכי בולט בסיפור ובכלל בכל הסידרה. לפעמים זה מרגיש כמו צפייה בפרק של דרגון בול זי או קריאת קומיקס גיבורי על.

החסרון היחיד (והסיבה שהסיפור מגושם עם לא מעט חורים) הוא חוסר העקביות של הסופר. תיאורים מרשימים על דמויות ראשיות נזרקים על ימין ועל שמאל כשלאחר מכן נטען ומוצג דווקא אחרת. אמירות גדולות, איומים, הנדירות שבדברים מושמעת בעוצמה רק כדי להישכח. בקיצור, רגעי ה"עוצמה" שבסיפור נכתבים לרוב רק בשביל להפוך את אותו רגע למשהו מסעיר עבור הקורא ולא יותר מכך.

...נתתי ציון של ארבעה כוכבים ואני עדיין עומד מאחורי זה, אך עם זאת תנו לי להמליץ לא להיתקע על אותן חסרונות שבסיפור. אחרת תגמרו עם דעה מפוצלת שלא יכולה להעריך או ליהנות מסידרה שבגדול לא כדי להפסיד.

מטעה ולטובה!

סיפור של כרך אחד המשלב את כל גדולי רבי המכר לנוער, רק חוסך את העלילה הנמתחת כמו מסטיק שאיבד את הטעם - מכאן זה גם מטעה ומסיבה טובה. הסיפור רב קונפליקטים, רב מהלכים בדמויות, בסיפור שלהן ובכל העולם שאנו נשאבים אליו ללא רסן.
אני לא יודע כמה עמלתי בחיפושים אחר הכרך הבא של הסיפור, להיות מוכן שברגע שהדף האחרון מפנה לי את גבו אהיה מוכן כבר עם ההמשך, כשבעצם הוא לא קיים (טכנית. יש כרך נוסף שעוקב אחר דמות אשר משנית בסיפור הזה ובגיל יותר מתקדם שלה).
אם אוכל לחשוב על דבר אחד שלא חבבתי זה אולי איך שההרפתקה נגמרה - ספוילר של אפרט על - ובעצם בכלל שהיא נגמרה ולא נתנה לי עוד, עוד ועוד!
כרך אחד ( למעשה יש כרך שיצא לפני אבל הוא בדומה לכרך שיצא אחרי, גם מספר על דמות שאין באמת צורך ואף עדיף לא לדעת עליה לפני שקוראים את הסיפור הזה), חמישה כוכבים, תקראו!

סיפור מסעיר!

לדעתי החסרון היחיד שיש בסיפור הזה נובע מסגנון הדיבור של הדמויות, הסלנג וקו המחשבה שמביא אותם לפעול בדרכיהם השונות. אך זה בעצם הבדל הזמנים בין תקופתינו לתקופתו של ז'ול וורן, כך שבבוא העת ותומצא מכונת הזמן אוכל להשתלב טוב בסביבה.

ההנאה הכי גדולה שקבלתי בסיפור "שנתיים על אי בודד" חלה כשקלטתי ששנתיים לא עברו רק לדמויות אלה גם לי. אם זה מתחושת הזמן של תיאור חילופי העונות, ההתפתחות הנפשית ומנטלית של הדמויות לסתם המתנה עבור מאפה בארוחת הערב.
הדבר הבא שנהנתי ממנו היו התיאורים למראות ולפעולות, כל אלה יצרו לי תמונות וסרטים בדמיון כאלו שקבלו צורות שאני רציתי ובקלות כה רבה.
המציאות שבסיפור הייתה לדבר השלישי שמשך אותי להמשיך ולקרוא ללא מעצורים. אז כן, הצרכים של הדמויות נענו בקלות כמעט מוגזמת, והידע שהוביל אותם לשרוד גם היה די מפליא לילדים (שוב, יכול להיות אותה תקופה והפעם גם חינוך שונה בתנאים שונים), אבל ההגיון שהתלווה לכל פעולה, שלימד אותי, הקורא... אם לא את מה שקראתם אז לפחות את עצמכם תמצאו, לאחר סגירת הספר, מדמיינים על אי בודד וזה מרגיש פשוט נפלא + זו גם גרסה הרבה יותר טובה ל"אבודים" =]

ברוך שפטרנו.

אני שונא להתחיל ככה ביקורת. שונא בכלל לדבר בלשון הרע. אני שונא עוד יותר לדבר בחוסר כנות.

זה לא הספר, זה אני. זה אני שראה את הסיפור מתגבש לצורות, זה אני שמצא קול וצליל למילים, זה אני שנשחף ותהה "מה אז".
מצטער, אבל שום קרדיט לא מגיע לסיפור הזה.

למען האמת, מן ההתחלה ידעתי למה אני נכנס, אבל אין מה לעשות. אם אני מתחיל אני חייב לסיים - באיחוד על מנת להעריך סיפורים המתפרסים ליותר מכרך אחד.
הסיפור הזה כבד. לא מבחינה רגשית, אלה מהדרך בה הוא מסופר, ההתפתחויות ש"די כבר" נאמר עליהן מעל ומעבר והדמויות שכבר לא כיף לקרוא על.
הרגע היחיד בו הרגשתי יד מושטת אל מחוץ לחול הטובעני שבקריאה הזאת, היה בין עמודים 600-639, החיסרון בנחמה הזאת היה לגלות מן ההמשך ועד סוף הסיפור, שהיד הזאת לא הייתה מספיק חזקה בשביל למשוך אותי החוצה, אלה רק להאריך את העינוי.

אם אתם מן אותם רבי סגולה שמצאו הנאה בכרכים הראשונים אז לכו על זה. אם קראתם את הכרכים הראשונים ולא מצאתם בהם משהו מיוחד אז פשוט תוותרו - או שתקראו עד עמוד 639.

במילה אחת, מפתיע!

ביקורת זו כנה אך ורק לספר הראשון.
לא חשבתי שככה הסיפור יתחיל ויגמר, באותו מקום.
דמותו של ארטמיס פאול היא יצירת האנטי גיבור האולטימטיבי לילדים ובני נוער! ילד צעיר בעל עורמה, שאיפות ומחשבה נרחבת. לא עוד אחד שתכנן חיים פשוטים, קבל כוחות על, התבכיין כשנהיה קשה ולא עמד במה שאנו הקוראים ציפינו ממנו. הוא לא "ילד טוב" אבל זה בהחלט לא עושה לנו רע.

אכן, זה מקרה שהדמות הראשית מושכת יותר מן העלילה.
סיפורינו חל בעולם שלנו, כמה שנים אחורה ליום בו יצאה הספר לאור, אני מניח, כך שקל להתחבר אליו.
זו לא עוד "פנטזיה" והאמת שדי במהרה כל הקשור לז'אנר מרגיש די "כאילו, ברור שפיות קיימות" (I do believe in fairies, I do, I do...). הז'אנר שלמעשה אני אוהב פחות ובמקרה הזה בלט הרבה יותר, וטוב שכך! הוא "מדע בדיוני". בין כל רגעי ה"נו, די כבר. זה משעמם" (לרוע המזל לספר הזה יש כמה אבל הם חולפים די מהר) תמיד צץ משהו חדש פרי דימיונו של הסופר או דבר מה שנקלח מסיפורי פולקלור אירים.

בקיצור, אהבת כל סיפור אחר עם דמות מרכזית בת 12, תאהבו גם את זה.

כמו הראשון גם את זה קראתי רק לאחר שסיימתי לצפות בעיבוד הטלויזיוני שנעשה לו.

קניתי את הספר באנגלית מסיבה אחת פשוטה, אמא שלי לא הולידה פרייר. הספרים בתרגום לעברית מחולקים לשני כרכים מהספר השני והלאה, ובנוסף כל אחד מהם נמכר ב80 ש"ח בעוד שהכרך הבודד באנגלית, שפת המקור הנפלאה, נמכר ב60 ש"ח.

הסידרה אפילו לא קרובה!
העלילה בהמשכו של "משחקי הכס", פותחת לנו התפתחויות נרחבות לדברים שנראו לנו פעוטים בספר הקודם. מתאפשר לנו לקרוא דרך נקודת מבטם של דמויות חדשות וכאלה שכבר הכרנו מהצד, בדרכים מסוימות המון קונפליקטים נסגרים אולם רבים אחרים מתחילים כמו פצעים שלא הגלידו והמתינו להופעת האור שבקצה המנהרה רק כדי לעמעם אותו; הפנטזיה לוקחת צעד מרהיב קדימה ומעלה ציפיות ואף תהיות בין וותיקי הז'אנר.

הסיפור הוא מעניין, מעניין בכל אספקט שלו. הבעיה היחידה היא שכמו בספר הראשון גם כאן אין תשוקה ל"עוד", אין בעיה לומר "אז נמצא זמן בעתיד לקרוא את ההמשך. גם ככה בין ספר לספר יש הפרשי יצאה של שנים".
אם אתם חובבי ימי הביניים, אם עדיין שרוי בדימיונכם הספר הראשון, לכו על זה וקראו את השני.