הספר המופלא הזה אינו זקוק לחוות דעתי למען האמת.
הוא מוכר ומוכר את עצמו גם כך.
אבל מכיוון שלאחר קריאתו המהירה יש לציין ומרתקת
עוד יותר, נשארתי כל כך רוויה ברשמיי מהספר,הן
מהעלילה והן מהוירטואוזיות של גבריאל מרקס,
שלא כל כך התחשק לי להתחיל לקרוא ספר אחר.
רציתי להפנים ולהישאר עם הרושם, ההרגשה והחויות
מהספר.
בסיפור המקסים ולא אגזים אם אומר: "זאת פשוט יצירת
אומן" נוצקו להם ביחד עלילה מעניינת דמויות
לא מציאותיות וטכניקה מצויינת של סופר שיודע
לשבות את לבבות קוראיו בקורי העכביש שהוא טווה
סביבם.
בלב הסיפור מתוארת אהבה מטורפת, נצחית וטוטלית
שלא היתה כמוה ואולי גם לא תהיה, של פלורנטינו
אריסה לפרמינה דאסה. מהתקופה שראה אותה לראשונה
כשהיא נערה רכה בשנים והוא גדול ממנה רק במספר
שנים. אהבה שבאה לידי ביטוי במכתבים בלבד.
מבטים מרחוק (תקופה שמרנית מאוד באיים הקריביים
של סוף המאה ה-19 )
התערבותו של אבי הנערה והפרדה כפויה ביניהם.
ואז מחצית מאה של חיים בנפרד. כשפלורנטינו לא
מפסיק להגות, לחשוב ולחלום על אהובת ליבו ולקוות
שביום מין הימים היא תהיה שלו.
חייהם של שני האוהבים לשעבר מתוארים בכל כך הרבה
חושניות וצבעוניות, ממש תענוג.
אפשר לדמיין את התמונות מול העיניים. הסופר מצייר לנו במילותיו את חיי היום יום של תושבי אותו אי קריבי בשכבות חברתיות שונות.
את המוסר, את הצביעות בחברה, את החיים הכפולים
והלא משעממים שניהלו גם גברים וגם נשים. העיקר שהכל
היה בחשאי.ולא לאור יום.
גבריאל עושה שימוש רב בהומור ואירוניה בקטעים מסויימים
של הספר. לפעמים בקטעים העצובים ביותר של מוות, מחלה,
למשל, תיאור הסיבות למותו של בעלה של פרמינה דאסה.
אדם מבוגר בן למעלה למ-80 וחולה. היה לו תוכי גדול
שהוא לימד אותו לדבר שפות וגם התווכח ורב איתו
בצרפתית או לטינית. (תוכי חכם)
יום אחד החליט התוכי לברוח למקום גבוה יותר.
ובעליו החליט לתופסו ויהי מה.
תוך כדי מבצע התפיסה כשהוא מטפס על סולם ומתקדם שלב אחר
שלב הוא כבר אוחז בתוכי אבל ...אסון! הסולם זז.
התוכי בורח והרופא אורבינו הזקן נופל על גבו. לאחר
שמספיק להתוודות על אהבתו לאשתו(פרמינה)- הוא מת.
העלילה עצובה אבל הסיפור נכתב עם הרבה הומור.
זאת רק דוגמא קטנה לחוש הומור המקברי של גבריאל מרקס.
כדי שלא אמשיך לקלקל חויות קריאה למעוניינים לקרוא את הספר הנ"ל ובמקרה נתקלו בחוות דעת שלי אפסיק לברבר.
אומר רק: "כל הקורא יצא נשכר , אין מה להסס ולהתלבט
רק להינות מספר משובח זה".

טוב, חזרתי קצת לקלאסיקות אחרי אי-אילו ספרים קלילים ולא מזיקים, בדיוק מה שהייתי צריך בתקופה של לחץ רציני בעבודה (אמא הפצירה בי לומר "אתגר", אבל לא יכולתי להתאפק). ואיזו חזרה זו הייתה, הללי, לאחד מספריו הבודדים של גרסיה מארקס שטרם קראתי אבל חיכה לי בסבלנות כל השנים הארוכות האלה, שאתפנה אליו, אשקיע בו כראוי ולא אצטער לשנייה. כי מי שאהב את "מאה שנות בדידות" ובטח את "כרוניקה של מוות ידוע מראש", כמוני, אין סרט בעולם שלא יאהב את "אהבה בימי כולרה" : אותו עושר תיאורי, אותה פתלתלות עלילתית, אותו דיוק בפרטים, כמעט דיווח חדשותי, שאינך יכול שלא לקרוא שוב ושוב את התקציר בגב הספר כדי להשתכנע שלא מדובר פה במשהו אוטוביוגראפי, אלא בבדייה אמיתית (...).

גרסיה מארקס בן מיליון לדעתי. אני זוכר עוד את סבתי קוראת מספריו על כסא נדנדה שהחזיקו הורי בסלון הפטיו בראשית האייטיז. רבים טועים לחשוב שהאיש ספרדי למרות שהוא קולומביאני שחי בכלל במקסיקו. לעומת כמה הזויים שקיבלו במרוצת השנים את פרס נובל לספרות על יסוד כל מיני חישובים של פוליטיקה נורווגית, הרי שלגרסיה מארקס הגיע (יש דבר כזה ?) קודם כל כי הוא רב-אמן בתחומו : אתה קורא אותו ומוצא את עצמך מעורב רגשית. ממלמל לעצמך "איזה יופי" בתדירות מבהילה. בפעמים הראשונות שאמי סחבה אותי לגלריית האימפרסיוניסטים במוזיאון "אורסיי" או למוזיאון רודן, מצאתי את עצמי צוחק בעצבנות במפגש עם חובבי אמנות שבכו ממש, פשוטו כמשמעו, בעמדם אל מול יצירה ידועת שם. אחרי שבגרתי מעט והשכלתי סביר, האמינו לי שאינני צוחק עוד. גרסיה מארקס מצייר בכתיבה. או מפסל בכתיבה. מה שתבחרו.

מספר פעמים בעבר התייחסתי בסקירותיי באתר לחוסר ההיגיון, שלא לומר החוצפה, שעולה מסיטואציה שבה קורא הדיוט, אני לצורך העניין, מביע את עמדתו המנומקת ביחס ליצירה ספרותית שמזמן זכתה לתואר "קלאסית" וברור מעל לכל ספק סביר, שאין פה פייר פליי : אני אינני בקיא מספיק במבע הספרותי ומובן לי לחלוטין שרבדים עבים בסיפור נסתרים לגמרי מעיניי; והוא, גארסיה מארקס, מה אכפת לו מאיזה טושטוש אחד מבירת הנגב, שמשחק אותה "מבקר ספרותי" דה-לה שמעטא ?!... מזל שאהבתי, בקיצור.

נ.ב. אגב פרסים : לפני מספר שנים, ערכה הוצאת "עם עובד" משאל מקיף בין קוראיה, כדי לגלות מהם 6 הספרים האהובים ביותר שהוציאה לאור מעולם ועל הדרך - להוציאם מחדש במהדורה חגיגית הכוללת כריכה רכה להחריד ודפים באיכות ירודה. יצא ככה שגרסיה-מארקס הוא הסופר היחיד שהכניס שניים שלו לרשימה הנחשקת. יש עתיד.

האם אפשר להתגעגע לעיר שלא היית בה מעולם? ויתרה מזו, לעיר שאינה קיימת כלל, אלא בין דפיו של ספר? בכל פעם שאני קורא את "אהבה בימי כולרה" אני נתקף געגועים עזים לעיר הזו, עלומת השם, שאולי מבוססת (ואולי לא) על העיר הקולומביאנית קרטחנה, עיר שבה "ארבע מאות שנה לא קרה כלום חוץ מהזדקנוּת איטית בין עלי דפנה נבולים וביצות מרקיבות", עיר קריבית וטרופית שבה החום טורף את החושים וסערות הקיץ מציפות את הרחובות, עיר של פליטים ומהגרים וצאצאי עבדים וגנרלים ואצילים אירופיים שירדו מגדולתם - ובעצם העיר כולה אינה אלא יורדת כל העת מגדולתה, וכל כולה פאר הולך ומתבלה, הולך ומתפורר ומרקיב. אולי בגלל שאנחנו גרים כאן בארץ שבה כל הזמן קורים דברים, שבה כל מהדורת חדשות מביאה התפתחויות חשובות או מדאיגות, יש קסם מיוחד בתחושה הזו של עיר שקפאה בזמן וכלום לא קורה בה (כמובן, קורה בה הרבה, והאירועים מרתקים ומסעירים; אבל הדימוי חשוב יותר מהמציאות).
סיפור האהבה המלנכולי והיפהפה הנפרש לאיטו בין פרמינה דאסה לפלורנטינו אריסה (אשר אינו דורך, אגב, על במת הסיפור עד עמוד 57), ולא פחות מכך, סיפור האהבה השונה מאוד בין פרמינה דאסה לבעלה חובנאל אורבּינו, הוא רק מסווה או מסכה: הגיבורה האמיתית של הסיפור היא העיר המתבוססת בנוזליה, העיר שמארקס מתאר לנו בפרטי פרטים לא רק את צבעיה ומראותיה וקולותיה, אלא גם את שלל הריחות השונים שלה: ריח גשם וריח זיעה וריח צואה וריח גוף וריח מזון וריח פרחים טרופיים וריח בשמים צרפתיים מהמאה התשע-עשרה. בכך הוא מזכיר את ויקרם סת ואת בראהמפור שלו, או את דנציג המיתית של גינטר גראס.
מארקס הוא אמן הסיפור, והוא יודע לספר גם סיפור פשוט (פשוט רק לכאורה, כמובן) באופן כזה שכל תפנית בעלילה היא מפתיעה ורעננה, וגם חריגות מקו העלילה (כמו סיפורים של דמויות משנה) שובות את הלב בעושר הפרטים שלהן, שאינו מכביד על הקריאה אלא רק מגביר את העונג.
במשך שנים חשבתי ש"מאה שנות בדידות" הוא יצירת המופת של מארקס, ו"אהבה בימי כולרה" הוא ניסיון לא מוצלח לשחזר את ההצלחה של הקודם. אבל היום, אחרי שקראתי את שני הספרים כמה פעמים, אני כבר לא משוכנע שזה כך. בהחלט יכול להיות שהרומן הגדול של מארקס הוא דווקא הספר הזה.
וחייבים, אבל פשוט חייבים, לומר מילה טובה על התרגום הנפלא של מלצר ופורת, שעושה בית ספר וגם אוניברסיטה לשלל המתרגמים החובבנים שמושלים היום בכיפה. ככה צריך לתרגם, רבותי, ככה צריך לכתוב בעברית. מתרגם צריך לכתוב עוד יותר יפה מאשר סופר, ואמציה פורת הוא מיחידי הסגולה שיכולים לעמוד באתגר. התרגום שלו נקרא כמו ספר מקור, כאילו כתב אותו מארקס בעברית, ואין מחמאה גדולה מזו למתרגם.

כבר שבוע וקצת שאני חיה חיים כפולים. באחד יש לי שעות קבועות, מונוטוניות של מדים, צבא, קריאת מאמרים, קשרים חברתיים כאלה ואחרים, רגעי-חסד קטנים, שיחות טלפון, אחים קטנים ושינה. בשני יש לי את פרמינה דאסה ופלורנטינו אריסה וד"ר חובנאל אורבינו, ועוד עשרות דמויות-משנה באות והולכות, ומכתבי אהבה ועצי שקדים ועורבים מבושמים, תרכוסי נחושת ומקמנות סופרים, לסוטות וציפוריות-לילה. לא פעם נראה העולם השני אמיתי יותר.
לפני חצי שעה סיימתי לקרוא את "אהבה בימי כולרה" והלב שלי עדיין פועם מיופי ומשמחה ומצער הפרידה. אין לי מושג מה אקרא עכשיו, כשהעולם הממשי פתאום מתגבש בחזרה, כשאפשר לראות את השדה השרוף ואת אוויר הקיץ ועולם שיש בו טלוויזיות ומחשבים ולווינים.

וגם דברים נשארים: פחד המוות, וצער הזקנה, ואהבת-פנטזייה שגדולה יותר מכל מציאות, איך שאפשר לאהוב כל-כך, עמוק כל-כך, אדם שלא קיים בכלל (ואולי דווקא בגלל זה), אדם שהוא בעצם רק חלק ממך.

ושוב ההרגשה הזו, שאין מה לעשות עם מצבור היופי והאמת הזה, אפשר לכתוב עליו, אפשר לדבר עליו, אפשר לשבח אותו ולצטט אותו עד שיתפוררו המילים ויהפכו לקלישאות ואולי יקלו קצת על היופי. חיכיתי לספר כזה כל-כך הרבה זמן, ועכשיו הוא נגמר ואני יכולה לחזור לחיים קצת שונה וקצת חכמה יותר.
איזה יופי. איזה יופי טהור.

קראתי את הספר לפני שני. לא יכולתי לעזוב אותו,לילה שלם . הכתיבה של גבריאל גרסיה הקסימה אותי.
בכלל אני אוהבת מאוד את הסגנון שלו והחומרים בהם כפי שהוא דן.ממליצה בחום.

"אהבה בימי כולרה" הוא אחד הספרים האהובים בישראל, ובצדק. אפילו נכלל בששת הנבחרים של עם עובד, יחד עם קלאסיקות "ישראליות" כגון "התפסן בשדה השיפון" ו-"מאה שנים של בדידות". אחרי כל כך הרבה שנים של אהדה לאומית, אפשר להגיד שגרסיה מרקס נמנה עם מיטב סופרינו: גרוסמן, עוז, שלו... עכשיו רק נשאר שיקבל את פרס ישראל.
צחוק בצד – באמת ספר נהדר. קלאסיקה שלא נשחקת עם הזמן, מכיוון שהאהבה היא על-זמנית, וכולרה, על גלגוליה השונים (מישהו אמר קורונה?), היא גזרה של הטבע. סיפור העלילה גם הוא אוניברסלי בהווייתו, לא תלוי במקום או בזמן, ולמעשה היה יכול להתרחש אפילו בפתח תקווה. למי שלא מכיר: פלורנטינו אריסה מתאהב עד כלות נשמתו בפרמינה דאסה, שמתפכחת מהר למדי ובוחרת בנוחות על פני האהבה. היא נישאת ליקיר העיר, המאמי הלאומי אם תרצו, דוקטור חובנאל אורבינו. יחסיהם של הזוג הנשוי נעים על הספקטרום שבין אהבה מלאכותית לבין שנאה הדדית, אך בסופו של דבר היציבות הכפויה שמקנה מוסד הנישואין מאפשר להם לתחזק מראה חיצוני של אושר.
פלורנטינו אריסה, מצידו, לא מתכוון לוותר כל כך בקלות. למעשה, הוא לא מתכוון לוותר בכלל. הוא ממתין בסבלנות למות חובנאל אורבינו במשך חצי מאה, שוטף מרחוק את עיניו בדמותה של אהובתו הנצחית, שהולכת ומזדקנת לנגד עיניו. אהבתו כמעט מקוממת את הקורא בחוסר הצדקתה – אין לה סיבות או נימוקים, ובכל זאת היא בוערת חזק וברור.
הספר נפתח במותו של חובנאל אורבינו בגיל שמונים ושתיים, חוזר בזמן חמישים שנה אחורה, ומתחיל להדביק את הפער. בשאט נפש, בנשימות ארוכות וברגישות רבה. את הסוף לא אהרוס לכם, אכתוב רק שהוא שווה את ההמתנה.
מומלץ לצעירים ולמבוגרים כאחד.

סופית, אני נאלצת להרים ידיים בהכנעה ולהודות שמר גבריאל גרסיה מרקס ואני פשוט לא מתאימים זה לזו. הוא יתגבר על זה בקלות, אני בטוחה. אבל אותי זה דווקא מצער מאוד.
אחרי הכל, האיש כותב מדהים. כל משפט שלו הוא מלאכת מחשבת, יצירת אמנות. הספר הזה, בדומה ל'מאה שנים של בדידות', כתוב כל כך יפה שזה באמת ובתמים מתסכל אותי שגם הפעם, למרות שהשתדלתי, לא הצלחתי ליהנות ממנו בלב שלם, שאני לא יכולה להצטרף למקהלת המשבחים ולומר בפשטות: מקסים.

אני מתארת לעצמי שלו היה מדובר ביצירה לא נודעת של סופר אלמוני והייתי מגיעה ללא ציפיות מוקדמות, הייתי מצליחה להתמקד יותר במעלותיו של הספר ופחות בחסרונותיו. זה לא שאני לא מודעת לאיכויותיו, אבל לא הרגשתי את הקסם הזה שכולם מדברים עליו. קצת צחקתי (אפילו בקול רם...) אבל לא התרגשתי, לא הזדהיתי עם אף דמות, ולא התחברתי לסיפור.

כנראה שאין לי את מי להאשים אלא את עצמי. אני מניחה שאני לא מספיק רומנטית בשביל להתרגש מסיפור אהבה חד-צדדי, טוטאלי וחסר פשרות שנמשך חיים שלמים, מבלי שהמאוהב החליף מילה וחצי עם נשוא אהבתו... כנראה שהאופי הפרקטי שלי, השכלתני, היה בעוכריי. בעיני, בני אדם הם יצורים מורכבים, בעלי שאיפות מורכבות, לבטים, ספקות. קשה לי להתלהב מסיפור על מישהי שבמבט אחד מתאהבת עד כלות נשמתה ובמבט נוסף מאבדת כל צל-צילו של רגש חיבה... זה ספר שצבוע במעט מאוד צבעים, ולי חסרים גווני הביניים. יש לנו פה אדישות לעומת אהבה, אבל רגשות כמו קנאה, עלבון, טינה, מרירות, אשמה וחמלה שוכנים בלבנו בצוותא, וכשאני קוראת ספר על מערכות יחסים אני מצפה למצוא אותם שם, מתעוררים זה בעקבות זה... אני לא יכולה להעביר 200 עמודים בקריאה על אדם שמלבד אהבה אין בליבו מאומה, ולהישאר מרותקת ומוקסמת. בשלב כלשהו, על אף הכתיבה היפה, אני מתחילה להשתעמם...

יגיד מי שיגיד, ובצדק, שזה לא ספר כזה. זה לא רומן פסיכולוגי, ואין לשפוט אותו על מה שאינו מתיימר להיות. צריך לשחרר קצת את המוח וליהנות מהכתיבה, מהרעיונות, מהאופטימיות. אבל אני לא הצלחתי. בעיני פלורנטינו אריסה הוא דמות אל-אנושית, לא סבירה, חד-מימדית עם שאיפה אחת ורגש אחד ורצון אחד, ואין דברים כאלה. וכן, אני יודעת שאני נודניקית...

האמת שבניגוד לסיפור האהבה המרכזי בספר, את תאור היחסים וחיי הנישואים של דר' חובנאל אורבינו ופרמינה דאסה המזדקנים אהבתי מאוד. כשרק התחלתי לקרוא, בסביבות עמוד 30, מצאתי את עצמי לרגע חושבת שהספר נוגע בשלמות. הריב על הסבון באמבטיה הוא בעיני קטע נפלא, מצחיק, אמיתי ונוגע ללב... לו רק שאר הספר היה כזה!

מה אפשר לומר על גבריאל גרסיה מרקס אם לא סופר
גדול צבעוני ססגוני שכתיבתו מרתקת וסיפוריו
הזויים עם זאת יפים להפליא
פלורנטינו אוהב את פרמינה מרגע שנחו עליה
עיניו לראשונה ועד שהיה איש זקן לא יכול
היה לשכוח אותה.
את ליבה קנה במכתבי האהבה שכתב לה, אך
אביה התנגד לנישואיהם הרחיקה ממנו ולבסוף
השיא אותה לרופא שלדעתו היה שידוך ראוי
והולם יותר לביתו היפה מפלורנטינו הפשוט.
השנים שחלפו גרמו לפרמינה לראות בדמותו
של פלורנטינו משהו לא מציאותי כמו רוח
שחלפה על פניה אהבה את בעלה למרות שנישואיהם
לא היו סוגים תמיד בשושנים.
למעלה מחמישים שנה עבר מהיום שנישאה, אך
אהבתו אליה לא נשכחה הוא תמיד השתדל להיות
קרוב לאזור בה גרה ולעיתים רחוקות נתקל
בה במקומות שהקהילה היתה מסתובבת שם.
בחלוף השנים עלה מעמדו וירש ירושה נכבדת
ידע מאות נשים אך החלל שבליבו לא התמלא.
ביום שפרמינה התאלמנה, שוב החל לכתוב
לה מכתבי אהבה ולבסוף התרצתה לו, הוא
שוב זכה בליבה והם מצאו אושר זה בחברתה
של זו בימיהם האחרונים רק איתה החלל
שהיה בליבו התמלא סוף סוף הגיע לאושר
שכמה לו כל חייו.
אך הסגנון לא משתפך ומתקתק זה כתוב
בהומור ובדיחות דעת המבדיל ספר זה
מסתם סיפור אהבה שמאלצי.
בנוסף לתוכן המקסים גם התיאורים
שמציירים תקופה מיוחדת במקום מיוחד
תורמים רבות ליופיו של הסיפור הזה.
אני חושבת שזה ספר נפלא כמיטב המסורת הדרום
אמריקאית שתמיד המציאות ססגונית מוזרה
ואנושית.
ספר שלא כדאי להחמיץ אין אהבות כאלו
שנשארות רעננות וחזקות לאחר עשרות שנים
וזה יוצר תחושה של אגדה קסומה .

תמיד אמרתי על עצמי שכשאני בספריה או בחנות ספרים אני מרגישה כמו ילד בחנות ממתקים והנה נפל לחלקי ממתק ספרותי משובח!
הכתיבה כל כך נעימה, איכותית, ציורית ועשירה שהחלק העלילתי פה תפס תפקיד משנה.
הסיפור על פלורנטינו אריסה שמאוהב 70 שנה בפרמינה דאסה היה טיפה לא הגיוני אם מנסים לחשוב עם היגיון בריא על כל הנושא אבל אל תעשו את זה...
אני מודה שגם לא כל כך הבנתי מתי בדיוק ואיפה מתרחש כל הסיפור. הוא מנותק כמעט ממרחב הזמן והמקום ורק באמצע הספר הבנתי פחות או יותר באיזה שנה אנחנו ולגבי המדינה עצמה עד עכשיו אני לא בטוחה אבל שוב, זה ממש ממש לא משנה.
סיפרו לי סיפור בצורה כל כך יפה שכל השאר פשוט מתגמד.נתתי לעצמי להישאב פנימה בלי יותר מידי ביקורת צינית על אופיו הטיפה תבוסתני ו"תקוע" של הגיבור.

במהלך הקריאה הרגשתי שמתנגנת לי איזו מנגינה נעימה בראש, ממש כמו שנשמעת השפה הספרדית לעיתים.
המתרגמים פה עשו עבודה מדהימה והצליחו לשמור על המלודיות של שפת המקור והכישרון המדהים של הסופר לתאר סיטואציה בשפה עשירה וציורית. אני רק יכולה לדמיין איך ההרגשה לקרוא את זה בספרדית :-)

אז חבל לבזבז עוד דקה של קריאת הביקורת הזאת במקום לקרוא את הספר עצמו.
רוצו לקרוא.

נו, אתם עוד פה?