שהרנוש פרסיפור מגישה לנו את סיפור חייה של טובא, על רקע התהפוכות הגדולות שידעה איראן במאה העשרים; החל מרפורמת החוקה ונפילת השושלת הקג'ארית, דרך עליית הפהלווים – האב והבן, וכלה בהפיכה האסלאמית ב-79 של ח'ומייני.
כבר למן ההקדמה לספר, מוסבר לנו שיש צורך בהפניות והסברים רבים, שכן יש להכיר את ההיסטוריה, המיתולוגיה והפולקלור הפרסי בכדי להבין את הביקורת על המדינה והשלטון המועברת דרכם. לא התחלה מבטיחה, על אף שאני בקיאה למדי בהיסטוריה של איראן.
בסוף הספר מצורפת ביוגרפיה קצרה על הסופרת, שהייתה פעילה חברתית וישבה כמה פעמים בכלא האיראני. סיפוריה הקצרים ורוב ספריה זכו לביקורות טובות, ובייחוד "טובא ומשמעות הלילה" שהפך לרב מכר באיראן. טובא הפכה למושא הזדהות.
בנוסף, קיימת סקירה אקדמאית של הספר שמנסה להאיר את עיני הקוראים ולסגור קצוות. הספר הוגדר כריאליסטי-מאגי המושפע מסופרים כמו גבריאל גרסיה-מארקס.
ועל אף כל אלו, מצאתי את עצמי עם הרבה הסתייגויות לגבי הספר, שייתכן שנובעות מכך שלא הבנתי את הדקויות שבו. טובא, למשל, מתוארת כאישה חזקה ואינטלקטואלית. בפועל לא מצאתי כל עדות לכך בספר. עצם העובדה שהיא היחידה מבין אחיה והנשים באותה תקופה שיודעת לקרוא משום שאביה לימד אותה לפני מותו, אינה טענה לחוכמתה. לפעמים חשבתי אותה למגוחכת אבל רוב הזמן סתם אישה שהחיים העבירו אותה על דעתה. במחשבותיה או בדרך התנהלות חייה, לא ראיתי דבר מלבד כניעה למצב הקיים ואמונות תפלות. היא לא חשבה מחשבה מקורית אחת או הבינה אמת נשגבת כלשהי, למרות שזה בדיוק מה שהספר מתיימר לטעון.
הסיפור דווקא התחיל בצורה טובה; לטובא, כנערה בעלת עוז רוח והשכלה, הייתה אפשרות להתפתח לאישה יוצאת דופן בזמנה. אולם כבר אחרי השליש הראשון של הספר, הקו העלילתי הולך ומתדרדר לכדי סלט בלתי מובן של אירועים שרודפים זה אחרי זה בלי היגיון. האינטלקטואליות של טובא מסתכמת בהעברת ספריו של אביה לביתה והוצאתם מהארגזים, כמו גם ההשתאות מהידיעה שכדור הארץ הוא עגול.
הזמנים בספר נמתחים ומתכווצים; בעוד שטובא הולכת ומזדקנת, ידידיה נשארים צעירים. וזו רק סתירה אחת בספר עתיר סתירות שכאלה. גולת הכותרת היא הסוף, שיא הבלבול והאי-היגיון. על אף שיש סיבה לכך שזה נכתב כך, זה נעשה בצורת חסרת חן כל כך, שהרגשתי שאני פשוט שמחה שהספר נגמר כבר.
לסיכום, לאורך כל הספר הרגשתי שהעלילה פשוט הלכה לאיבוד. שהספר נכתב במעין שפה פנימית שרק הסופרת מבינה אותה. אכן ישנה ביקורת סמויה ומרומזת על החיים באיראן, אך היא מובאת בצורה רשלנית בדמות חייהן של הדמויות, כאילו כל המטרה היא הביקורת ולא הספרות.
זה אינו ספר "אוריינטלי" קלאסי המביא את דיכוי הנשים אל קדמת הבמה וסוחט גם כמה דמעות על הדרך, כמו למשל "אלף שמשות זוהרות". זוהי יותר ביקורת פוליטית-חברתית במסווה של ספרות, המסופרת בצורה לא מובנת ולא קוהרנטית.
הנקודה הטובה היא שעכשיו אני יודעת מה זה טובא.
זה עץ בגן עדן.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
