אני מודה ומתוודה - לא הצלחתי לסיים לקרוא ספר זה עד תומו. הוא הרגיז אותי מדי.
אבל בכל זאת, על אף שזה סותר את כל אחד מהעקרונות שלי, החלטתי לדרג אותו בכזו קיצוניות וכן לכתוב עליו ביקורת. כי מה שכל כך הציק לי בספר הזה לא הצריך ממני קריאה מלאה שלו. מה שהציק לי בספר הזה זו ההתעסקות השקופה והנגלית שלו בהפרעות אכילה, וכיוונו לקהל יעד כה... קורבני. הרי, ואת זה אני אומרת מהסטטיסטיקות באתר, קוראות ספר זה הן בנות 14. 14 הוא גיל אופטימלי לעיצוב אישיות והוא גיל בו הכל נורא מוקצן ודיכוטומי. האם כולם עיוורים ורק אני רואה את הנזק כאן?
ואני לא רוצה לעסוק פה בצביעות - גם את אכולות של רותי זוארץ קראתי, וממנו נהניתי מאד וגם הוא מתעסק בהפרעות אכילה. אז מה ההבדל? ההבדל הוא שאכולות מכוון לקהל יעד מבוגר יותר, מושכל יותר ופחות בר השפעה.
דעתי האישית שגב' ליאת רוטנר חיפשה אחר הנושאים ה"לוהטים" ביותר בקרב בני הנוער (היא בעצמה הודתה באחד הראיונות שהייתה נוהגת לשוטט בישרא-בלוג כדי למצוא נושאים שמעסיקים את בני הנוער ולכתוב עליהם) כדי לעורר הזדהות ובעקבות כך גם לקדם את הצלחתה המסחרית שלה. אני מצטערת, זה בזוי בעיניי, שלא נדבר על מסוכן, במקרה הספציפי הזה.
נכון, סביר מאד להניח שהמון ילדות שלא נתקלו בטריגרים הדרושים להן כאן ייתקלו בהם בישרא-בלוג או באתר מעודד הפרעות אכילה אחר, אך חישבו על כל אותן ילדות - לא - חישבו על ילדה אחת, רק ילדה אחת מספיקה, ילדה שדווקא לא גולשת בישרא-בלוג, או עדיין לא, וכן קוראת את הספר הזה, דמיינו אותה קוראת על הכוכבת הראשית שבסיפור, ששוקלת ככה וככה ומתוארת ככה וככה. מה תחשוב בת ה14 הזו, שבמקרה גם שוקלת יותר? היא תחשוב: "אם היא שמנה, מה זה הופך אותי?" רק אני רואה את הפוטנציאל העצום לסיכון? בעצם, אפילו אם היא נתקלה בטריגרים מהסוג עוד קודם, האם זה באמת רלוונטי שתתקל בעוד, ועוד בכאלו חריפים על פי מה שכן הספקתי לקרוא? אני מצטערת מאד, אני האחרונה שתאמין בצנזורה. אני לא מאמינה בחופש הביטוי אבל אני מאמינה בחופש לדעת. לדעתי לא לפרסם את מיין קאמפף בישראל זו לא החלטה נבונה, כמו גם לא ללמד את השואה הארמנית ילדים בשיעורי הסטוריה.
אבל אני מאמינה באנושיות. נכון, יש לנו את זכות הדיבור והביטוי, אבל אני עדיין חושבת שעדיף לא לנצלה ב100% מכל מיני סיבות - נגיד, לא אלך ואומר לחברתי דברים חלולים שייפגעו בה בכוונה תחילה, גם אם "מותר" לי. לא אלך לאמן שהקדיש את חייו לעבודה מסויימת ועבד עליה שנים ואטיח בו שהיא לא שווה כלום, כי יש בי שמץ של אנושות וטאקט. יש בי שמץ של רגש לסובבים אותי. אם יש לי חברה שיש לה פוביה מאלפקות, לא ארכוש לעצמי אלפקה ואלך להסתובב איתה לידה בכוונה. ליאת רוטנר, אני נורא מצטערת, אבל היית צריכה לחשוב פעמיים לפני שבחרת בנושא לכתיבה. (והשתדלתי לא להעיר שום דבר על רמת כתיבתו. בכל זאת, ספר נוער, הציפיות שלי בלאו-הכי לא היו גבוהות במיוחד).
