האינדקס נכתב ע"י יוסף רותם ז"ל כחודש לפני מותו,בן 86 היה,איש יקר ואהוב אוהב אדם וספר , יהי זיכרו ברוך.
עוד לספרה של יוכי ברנדס "הפרדס של עקיבא"
כאחד הקוראים מן השורה של הספר "הפרדס של עקיבא", שזה עתה ראה אור, מפרי עטה של הסופרת הלמדנית ברוכת הכישרון יוכי ברנדס הנערצת עליי, התקשיתי לזכור בקריאה ראשונה את השמות המרובים של דמויות המשנה, והמקשר אותם לתוכן הספר. מדי פעם נאלצתי לחזור לאחור הלוך וחזור. זה הביאני לחזור ולקרוא אותו שנית. תוך כדי הקריאה החוזרת שאלתי את עצמי מתוך סולידריות עם הקוראים העתידיים של הספר הזה במה אוכל לתרום להם מניסיוני לזיהוי מהיר של דמויות המשנה הללו.
הקריאה החוזרת הולידה בי רעיון לערוך אינדקס לשמות המרובים של דמויות המשנה עם תמצית הפרטים החשובים עליהם, שעל פיהם יזהה ויזכור אותם הקורא בהמשך קריאתו.
בקריאה החוזרת תהיתי לא מעט כיצד להבין על פי השכל הישר את שם הספר, שבא מתוך הפסוק הידוע "ארבעה נכנסו לפרדס וגו'. אני משער, שקוראים לא מעטים אינם יודעים דבר על כך, כמוני עד כה, ומתאמצים להבין למה בעצם התכוון המשורר? הלוא לרבי עקיבא לא היה כל פרדס. על פי התלמוד מדובר בחוויה רוחנית מיסטית, תורת הסוד שיש להיזהר מפניה.
מובן מאליו, שהפרדס אינו אלא נמשל אלגורי. היה קל יותר להמחיש את משמעותו של הפסוק הזה, אילו הנמשל היה לצורך העניין ים. צוללנים, המכורים לתענוג שבצלילה למעמקי הים, מודעים לסכנה הנשקפת להם מצלילה לעומק מעל למותר, שמא ייפגעו משיכרון המעמקים, המסתיים בעלפון, אובדן ההכרה ובמוות.
ה"פרדס" הוא בעצם תורת הנסתר, שכל מי שרוצה לצאת ממנה בשלום יישמר מאד לנפשו. יש גבול ליכולת האדם לצלול למעמקי תורת הנסתר מבלי להיפגע.
כל היתר, כגון הכניסה לפרדס בשעות הלילה המאוחרות, והצורך לעבור דרך ארבעים ותשעה שערים, הזויים - פרי דמיונו העשיר של המחבר האלמוני הם, שהתכוון להוסיף מתח דרמטי לסיפור המוזר, שאינו מתקבל על דעתו של הקורא בעל הדעות הרציונליות, שאינו נוטה להאמין בכוחות על טבעיים ונבואיים.
מה שחושפת בפנינו הסופרת רק בסוף הספר – את מה שסיפר רבי עקיבא לרחל אשתו לפני הוצאתו להורג באכזריות העולה על כל דמיון אנושי, הוא מה שנתגלה לפני ארבעת החכמים בתוך ה"פרדס", שעקיבא היה היחידי שיצא ממנו ללא פגע, זהו בעצם עיקרו של הספר כולו. הוא היה אקטואלי בכול הדורות מאז ימי חז"ל ועד לימינו אלה. מי ייתן, והוא לא יהיה עוד אקטואלי בדורות שיבואו אחרינו, כל עוד יתקיים עם ישראל הדבק בעיקרי המוסר הנצחיים של תורת ישראל.
אינדקס לדמויות הספר "הפרדס של עקיבא"
אינדקס ערוך לפי סדר א-ב, שיקל על הקוראים למצוא את הדמויות המרובות שמככבות בספר. לא כללתי באינדקס דמויות המוזכרות בספר לעיתים רחוקות, שלא היה להן תפקיד של ממש במהלך המאורעות, אלא רק דמויות משמעותיות.
אני מזמין את הקוראים להצטרף למלאכת הכנת האינדקס ולהוסיף מידע שלא הבאתי.
יוסף רותם
רבי אלעזר בן עזריה - התמנה לנשיא הסנהדרין לפרק זמן קצר במקומו של רבן גמליאל. כיוון שהיה בחור צעיר רבי אליעזר בן הורקנוס הפעיל את כוחותיו הכישופיים והלבין את שערותיו כדי שייראה מבוגר יותר וראוי לנשיאות.
רבי אליעזר בן הורקנוס – ראש בית שמאי, מורו הראשון של רבי עקיבא. חכמי ישראל נידו אותו בסוף ימיו בשל כמה סיבות: א. כוחותיו הגדולים והמאיימים. ב. התנגדותו הנחרצת לשיטת החידוש של בית הלל ואמונתו הנחרצת בשיטת השימור של בית שמאי. ג. אהדתו לנצרנים.
בצעירותו היה עובד אדמה בור, שברח מבית אביו העשיר כדי ללמוד תורה מפי יוחנן בן זכאי. היה בעל זיכרון פנומנאלי וכונה "בור סוד שאינו מאבד טיפה". לאחר החורבן ייסד עם רבן יוחנן את המרכז התורני ביבנה, ולאחר מותו של רבו הדגול ייסד בלוד ישיבה והפך אותה למרכז ללימודי התורה על פי אסכולת בית שמאי. היה אחיין של שאול התרסי, פאולוס, מייסד הנצרות, ובהשפעת דודו גילה אהדה לנצרנים (הנוצרים הראשונים, שהיו כולם יהודים), וניצב בראש המתנגדים לרבן גמליאל, שסילק אותם מבתי הכנסת וחיבר עליהם את ברכת "על המינים". נחן בכוחות על טבעיים, המכונים בשם הקוד "מעשה קישואים", ועשה ניסים מופלאים (וביניהם: חרוב שהתהלך עם שורשיו על פני האדמה, אמת המים ששינתה את כיוון זרימת המים, ועוד). צפה על ערש דווי את גורלם הנורא של כל מי שהשתתפו בנידויו.
רבי אלישע– אלישע בן אבויה, חברו הראשון של רבי עקיבא ומי שהבין מיד את עומק פירושיו בתורה. היה בין ארבעת החכמים שנכנסו לפרדס והפך לשונא של אלהים. הוא נחשב על ידי החכמים ל"אחר" וכמעט כל הלכותיו ואמרותיו נשתכחו.
רבי אלעזר בן ערך – נחשב לתלמידו הנבחר של רבי יוחנן בן זכאי, אך לאחר מות רבו פרש מחבריו החכמים, עבר לאמאוס, ושכח את כל תורתו.
רבי אלעזר המודעי – דודו של שמעון בר כוכבא, מפקד המרד ברומאים. היה בין אחרוני הלוחמים בביתר הנצורה. לאחר שהרומאים פרצו לעיר בר כוכבא האשים אותו בבגידה, בעט בו והרגו.
אמא שלום - אחותו של רבן גמליאל נשיא הסנהדרין ואשתו של רבי אליעזר בן הורקנוס. חברתה הקרובה של רחל, אשת רבי עקיבא. הקשר ביניהן נותק לאחר נידויו של רבי אליעזר.
ברוריה – בתו הלמדנית וחריפת השכל של רבי חנינא, חברתה הטובה של חנה (בת רבי עקיבא), ואשתו של רבי מאיר.
ברכיה – בנו של רבי חנינא בן תרדיון. בבגרותו הפך לבריון אלים והתנדב לצבא הסיקריקים של בר כוכבא, אולם נחשד בהלשנה לרומאים והוצא להורג. משפחתו התנגדה להבאתו של הבן הבוגד לקבר ישראל, ועל פי הוראת אביו, רבי חנינא, הושלכה גופתו במדבר והיתה לטרף.
רבן גמליאל – מצאצאי הלל הזקן. נישל את רבן יוחנן בן זכאי מכהונתו ותפס את מקומו כנשיא הסנהדרין. בזכות קשריו הטובים עם השלטונות הצליח להביא פריחה ושגשוג ליהודי הארץ ולסייע גם ליהודי התפוצות. היה נשיא תקיף ואליטיסטי ופתח את דלתות הישיבה רק בפני תלמידים ממשפחות עשירות ומייוחסות. אך לאחר שהודח מתפקידו וחזר לנשיאות שינה את גישתו והפך לעממי יותר. מת כתוצאה מן הקללה שהטיל עליו רבי אליעזר, גיסו.
חוה – שימשה כאומנת ומחנכת לרחל, שנתייתמה מאמה ביום היוולדה.
חנה – בתם היחידה של עקיבא ורחל. ארוסתו העגונה של רבי שמעון בן עזאי, שסרב לשאתה לאחר שנכנס לפרדס ודעתו נטרפה.
חנינא בן תרדיון – אביה של ברוריה, אשת רבי מאיר, ושל ברכיה ונעמי. היה בין עשרת הרוגי המלכות.
רבי טרפון – מגזע הכהונה, מתנשא ואליטיסטי. נחשב לחכם הכי מובהק של בית שמאי, אך בהשפעת רבי עקיבא ערק מבית שמאי והפך למעריץ של בית הלל. היה בין עשרת הרוגי המלכות.
רבי יהושע בן חנניה – ראש בית הלל. ייסד את ישיבת פקיעין ועמד בראשה. היה מכוער מאוד ואהוב מאוד על כל התלמידים והחכמים. כשרחל בת כלבא שׂבוע הייתה בת ארבע, הוא ראה בה נביאה וידע שבעלה יהיה גדול חכמי ישראל.
רבי יהושע בן קרחא - בנו של עקיבא מרבקה, אשתו הראשונה. לאחר שעקיבא נטש את אמו החליט לנקום באביו והוסיף לשמו את הכינוי קרחא, כינויו של עקיבא הקרח. לאחר שנים התפייס עם אביו והפך לתלמידו.
רבן יוחנן בן זכאי - היה מגדולי החכמים בירושלים בישיבה של רבן שמעון הנשיא. לפני החורבן נמלט מירושלים הנצורה בתוך ארון מתים, חבר לרומאים והצליח להשיג מהם את יבנה וחכמיה. הפך לנשיא הסנהדרין למרות שלא היה מצאצאי הלל, אולם לאחר שנים אחדות נישל אותו גמליאל, בנו של רבי שמעון, מכהונתו. רבן יוחנן עזב את יבנה ועבר להתגורר בברור חיל ומת בה כעבור שנים ספורות. רבן יוחנן בן זכאי נחשב למי שהציל את עם ישראל והעניק לו חיים והמשך לאחר החורבן.
רבי יוסי הגלילי – תלמידו של רבי חנינא בן טרדיון, שלימד לצידו בישיבה בסכנין. ברוריה לעגה לאמרתו המפורסמת "אל תרבה שיחה עם האשה". היה אחד מעשרת הרוגי מלכות.
יצחק נצרני – שימש כלבלר אצל כלבא שׂבוע.
ישמעאל בן אלישע הכהן – בר הפלוגתא הגדול של רבי עקיבא, בנו המאומץ של רבי יהושע. היה אמור לארס את רחל בת כלבא שבוע, אך היא העדיפה את הרועה הבור עקיבא על פניו. נחשב לגבר היפה ביותר בעולם. היה בין עשרת הרוגי מלכות.
רבי מאיר – היה רומאי בהיר שער, מצאצאי נרון. נקרא נהוראי, התגייר ושינה את שמו למאיר. היה תלמידם של רבי אלישע ורבי עקיבא. לאחר מרד בר כוכבא הפך לגדול התנאים.
מרים – אשת רבי שמעון בן גמליאל, אמו של יהודה הנשיא.
נעמי – בת הזקונים של רבי חנינה ואמא שלום. היתה נערה יפהפיה ולאחר פרוץ מרד בר כוכבא נפלה בשבי הרומאים ונלקחה לקובה של זנות ברומא.
רבקה - אשתו הראשונה של עקיבא.
רפינה - אשתו השלישית היפהפייה של עקיבא שעזבה למענו את בעלה, טיניאס רופוס, נציב רומא ביהודה. למרות שהייתה צרתה של רחל נוצרו ביניהן עם הזמן קשרי ידיות קרובים. מתה בעינויים לאחר שבעלה לשעבר שיסה בה את כלביו.
שאול התרסי - מייסד הנצרות, דודו של אליעזר בן הורקנוס, אחיה של אמו, יהודית. היה צדוקי ויצא לדמשק על מנת לרדוף את הנוצרים, אך בדרכו נתגלה אליו ישוע בחזיון נבואי, ומאז הוא הפך לתלמידו והפיץ את בשורתו בין הגויים.
שמעון – בנם של עקיבא ורחל. מת מגיל 11 בלי להכיר את אביו. לאחר מותו התמנה עקיבא לרבי וחזר אל רחל.
רבי שמעון בן גמליאל - בנו של רבן גמליאל, שירש את מקומו כנשיא הסנהדרין לאחר מות אביו. בעלה של מרים. אביו של רבי יהודה הנשיא. היה ידידה הקרוב של רחל. בתחילה התנגד למרד בר כוכבא אך לבסוף תמך בו. היה בין עשרת הרוגי המלכות.
שמעון בן זומא – תלמידו של רבי עקיבא. מת בגיל צעיר לאחר שנכנס לפרדס.
רבי שמעון בר יוחאי – תלמידו של רבי עקיבא. עמד להיכנס עם הארבעה לפרדס, אך ברגע האחרון התחרט. יחד עם רבי מאיר הפך לגדול החכמים בדור שלאחר מרד בר כוכבא.
שמעון בן עזאי – תלמידו של רבי עקיבא, שאירס את חנה, בתו, אך לא נשא אותה לאישה. דעתו נטרפה עליו לאחר הכניסה לפרדס. היה בין עשרת הרוגי המלכות.
לא בכול יום מזדמן לי לקרוא ספר כה חשוב ומסעיר כמו "הפרדס של עקיבא", פרי עטה של הסופרת הקלסית יוכי ברנדס.
א ני הייתי מעמיד את הספר הזה בשורה אחת עם הספרים בני האלמוות של הסופרים הקלאסיים, שהנציחו את התקופות המסעירות והמכריעות במאתיים השנים האחרונות:
הספר "מלחמה ושלום" של לב טולסטוי:
מלחמתו ההרואית של העם הרוסי נגד צבאות נפוליאון הכובשים, שהגיעו עד שערי מוסקבה.
הספר "עלובי החיים" של ויקטור הוגו: מלחמתם של עלובי החיים על מתרסי פריז נגד מנצליהם רודפי הבצע - אילי ההון המלוכנים בעת המהפיכה הצרפתית.
"פטרבורג, ורשה, מוסקבה", של שלום אש בטרילוגיה שנכתבה באידיש,המתארת את המהפיכה הקומוניסטית מראשיתה.
הספר "חלף עם הרוח" של מרגרט מיטשל, שהפך לסרט ענק בן אלמוות, המתאר את מלחמת האזרחים בין הצפון והדרום בארה"ב.
הספר "למי צלצלו הפעמונים" של ארנסט המינגוויי.המתאר את מלחמת האזרחים בספרד נגד המשטר הפשיסטי בראשותו של הגנרל פרנקו, בה השתתפו מתנדבים מכול העולם.
יוכי ברנדס (שבהמשך אקרא לה בקיצור יוכי), הסופרת הלמדנית ברוכת הכישרון - "בור סוד שאינו מאבד טיפה" בתורה על כל שלוחותיה ובמחשבת ישראל, נטלה על כתפיה הדלות משא כבד מנשוא, ולא קרסה תחתיו.
בספרה האחרון, שזה עתה יצא לאור – "הפרדס של עקיבא", היא מתארת את אחת התקופות הדרמטיות ביותר לעם היהודי בממלכת יהודה – תקופת חז"ל ומרד בר כוכבא, בה התגבש העם היהודי וההלכה היהודית בין כותלי הישיבות, בתקופת כיבוש רומא, שהייתה באותה עת המעצמה הגדולה והחזקה בעולם.
שמו של הספר מטעה את הקורא לחשוב, שגיבורו הוא עקיבא. בזמן הקריאה מתגלה לפנינו דמותו האמיתית עלובת הנפש והאומללה של עקיבא, שמאז ועד היום שנויה במחלוקת. ללא תרומתו העצומה למחשבת ישראל, היה שמו אובד מזמן בתהום הנשייה במהלך הדורות.
חייו האישיים של עקיבא לא יכלו לשמש דוגמה ומופת לאחרים. נהפוך הוא. הוא היה בלתי שקול וחסר אחריות, התנער מאחריותו לקיום אשתו הראשונה וילדיו ממנה, ונטש אותם לגורלם.
קורבנו השני הייתה רחל בת ה-19, בתו היחידה והאצילה של כלבא שבוע, האיש העשיר ביותר ביהודה באותם הימים. בחזונה ראתה רחל את עקיבא, הרועה הבור שוכן המערות, מוכתר בתואר רבי וגדול בתורה, והקריבה את מיטב שנותיה ואושרה על מזבח רצונה להפוך אותו מרועה עדרים בור, שלא ידע צורת אות, לאחד מגדולי הדור של חכמי התורה, ואותה את רחל הותיר עגונה במשך שתים עשרה שנה. ולבסוף גם נשא על פניה את אשתו השלישית בחייו- את פרינה, אשת הנציב הרומי, אך ורק בשל יופייה הבלתי רגיל.
אם כל זה מספיק, הוא חָבַר לבר כוכבא, הבריון השרירי האלים וחמום המוח, והסית אותו למרוד ברומא, שהייתה באותה עת המעצמה החזקה והגדולה בכול האזור.
תוצאת המרד - שלוש שנות העצמאות של יהודה, שהסתיימה בשואה נוראה על היהודים, בה נרצחו בדם קר קרוב לחצי מילין מהם. רוב בני האדם האחרים: קנאה ושנאה, וחתירה סמויה של זה מתחת חברו, על מנת להגיע לקריירה הנכספת והתהילה שלהם עצמם.
מה שמקומם אותי נגד מחברי התפילות, ונגד אחדים מחכמי התורה (קרי חז"ל), הוא יחסם המתנשא לכלל הנשים, שהם רואים אותן נחותות מהגברים. ברשותכם, אביא פניכם "פנינים" כוללניות אחדות מתוך תפילת השחרית, וגם מדברי חז"ל ב"פרקי האבות":
בתפילת השחרית נועד לגבר הפסוק המתנשא: "ברוך אתה....שלא עשני אישה".
לעומתו נועד לאישה הפסוק המקומם ומבזה אותה כבר בראשיתו של כל יום חדש: "ברוך אתה....שעשני כרצונו", בו עליה לזכור בעובדה, שהיא אומנם נחותה ממנו.
מתוך דברי חז"ל: "אל תרבה שיחה עם האישה", "כל המרבה שיחה עם האישה גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גיהנום", "מרבה נשים מרבה כשפים", ועוד כהנה וכהנה.
ראויים הם יוכי ועופר אישהּ, שביחד השקיעו עבודת נמלים כה רבה בכדי לדלות מכול המקורות האפשרים כדי להנציח את התקופה של חז"ל והסוף הטרגי של מרד בר כוכבא.
לסיכום: למרות שלא קל לקרוא את הספר הזה על דמויותיו הרבות, הייתי ממליץ בפני הקורא לחזור שנית על הקריאה בו, כמו שעשיתי אני, כדי לרדת לעומקו ולהתענג עליו.
יוסף רותם (מחבר הספר "לא תחמׂד")
