לאחרונה נתקלתי, באופן די מקרי ולא מתוכנן - עת צללתי לעומק צדו הפנימי של מדף הספרים התחתון והעבה שלי - בכריכה הבלויה והדקה למדי המאכלסת בתוכה את תהילה של עגנון. מאחר וימים רבים ודי ארוכים עברו מאז הפעם האחרונה שלקחתי את הכריכה הבלויה הזו אל ידיי ונפתחתי אליה, החלטתי מתוך להט מסוים למתוח אצבעי ולגעת בשפה המשויפת, המקופלת, והעדינה כל כך של עגנון.
נשארתי יושב בפינת החדר כשגבי צמוד אל הקיר בקוראי את השורה הראשונה ונותרתי בעמדה זו עת הפכתי את הדף האחרון.
מבין כל הסיפורים של עגנון, תהילה, כך נדמה לי, הוא הסיפור בעל הטון הקסום מכולם. בכך אני מתכוון לנופך האגדי שנישא כבר מתחילתו. האווירה הפאנטסטית עוברת ונשמרת בו מתחילתו עד סופו, קסמו של הסיפור הזה - המאיר את ירושלים באור היפה ביותר שהייתי עד אליו בחיי כקורא ספר - רב, הוא נעים. הייתי אולי מעז לדמות את התחושה שנובעת מן הספר הזה לתקרת עננים לבנה ועדינה שנחה על קודקוד הראש בשלווה ומציפה רוגע פלאי. עגנון הוא סופר גדול באמת. שפתו עשירה ומיוחדת וירידתו אל נפש דמויותיו היא מרשימה בעומקה בצורה יוצאת דופן. עולמו הפנימי נשפך ונודף בכל מילה ובכל שורה בספריו. ניכר שעולם היהדות היה עולמו ועולם המושגים שלו היה מורכב בחלקו הגדול מענינים שביהדות. ויש בזה יופי לא מבוטל.

אין תהילה אלא ירושלים, ואין ירושלים אלא תהילה. ואין ספר מתאים ומרגש יותר משני סיפורים אלה - "תהילה" ו"השנים הטובות" כדי להתכונן ליום שחרור ירושלים הבא עלינו לטובה, ולהודות לבונה ירושלים על הנסים הגדולים שנעשו לנו לפני 47 שנה, כמו גם על עצם העיר המתחדשת בכל עת, שאין יופיה מש ממנה ולו לרגע על אף זקנותה. והלא זה ממש כפי שקורה לתהילה הזקנה, שהייסורים שחוותה יכולים רק להימשל לייסורי ירושלים, שבתוך אלף שנים חרבו שני בתיה, ולמרות זאת - החן לא סר משתיהן. ואולי זה גם תורף הסיפור השני - "השנים הטובות" - שבא להמחיש לנו מהי חיננות שאינה פוסקת, ואשר נובעת מהחלטה פשוטה שעלינו לקחת: להיות שמחים בחלקנו, ולהודות לה' על כל דבר ודבר, וממילא יבואו להן כל הטובות, היופי והשלום. אשרינו ששם חלקנו עם אוהבי ירושלים והחוזים בבניינה!

חזרתי לקרוא בו אחרי המון שנים,הקסם של עגנון ,השפה העברית ,השונה מהשפה המדוברת היום,סיפור אופטימי,על שמחת חיים ומחילה,על המעגל הסובב בעולם,שיש מסובב ויש סיבה,ועל דבר והיפוכו של דבר,מאוד מאוד נהנתי,וגם דימעה נשרה מעיני,הראיה של הספר מאוד שונה בין הקריאה בילדות,ולקריאה היום בבגרות.מומלץ.

ספר טוב, מלמד על הערכים של פעם, נחשפים נדבכים שמהם היו בנויים הדורות.
מי שאוהב תלמוד, השפה תקרוץ לו, והרבה מושגים סמויים לעין מנוסה תעניק הנאה מהקריאה.

את הספר קראתי ולמדתי בתקופת התיכון, אז הרבה ממנו אני לא זוכרת (חוץ מזה שנהניתי ומתישהו אקרא אותו שוב), אבל דבר אחד נשאר איתי עד היום- וזה הסגנון המיוחד של עגנון.
אני לא יודעת אם יש עוד מישהו שמיטיב לתאר את ירושלים בצורה כל כך מוחשית כמוהו.
הכתיבה שלו גורמת לי להישאב לסמטאות העיר הקדושה וממש להרגיש אותה. כשאני הולכת לירושלים- זה מזכיר לי את עגנון, ואפילו כשאני הולכת לצפת, אני נזכרת בספרו של עגנון ובתיאורים הציוריים.
כתיבה חזקה וגבוהה המעוררת חושים נוסטלגיים.
שווה להתאמץ ולקרוא.

קשה לתת ביקורת על ספר כזה. הספר קשה ברמה ובתוכן. לא אהבתי ולא ממש התחברתי ואפילו השתעממתי מהספר, וזה קצת לא נעים - אחרי הכל מדובר בקלסיקה, ולא כל כך נעים להגיד שספר פשוט היה קשה ומשעמם - זה גורם לך להשמע כמו "נוער של היום" סטראוטיפ. בסך הכל כן "התגברתי" על מכשולים אחרים ( הצלחתי לקרוא את אבא גוריו ואפילו נהנהתי קצת ממנו )

קראתי אותו בתיכון, בשלב כל שהוא של ההכנה לבגרות, ואחר כך חפרתי בסיכומים של דימויים ומטאפורות וכל הבלה בלה בלה שצריך ללימודי הספרות - מה שרק הוריד מחויית הספר

אני צריך להוסיף לרשימה הקריאה אחד הספרים של עגנון אולי קצת התבגרתי והיום אני אהנה מספריו יותר

קטונתי מלכתוב ביקורת על עגנון. את עגנון צריך לקרוא על מנת לקבל פרספקטיבה לספרות שנכתבה מאז ועד היום. על מנת שלקורא בספרים יהא קנה מידה - הנה כתיבה גאונית שגם כאשר היא מספרת את סיפור חייה של זקנה ירושלמית היא נוגעת בפסגות ששכחנו על קיומם בספרות הרזה והשמנה של עשרות השנים האחרונות. וגם אם הושחת טעמנו וגם אם אנו שוחים בכל השנה במי אפסים של ספרות רדודה המתמסרת לריגושים זולים, עשו לעצמכם טובה וחזרו מדי פעם למים הצלולים של עגנון.

ספר לא קל לקריאה . מצריך סבלנות.
לא הייתי ממליץ עליו לכל אחד. מצריך כמו הרבה ספרים של עגנון ידע רק בשפה העברית ובתרבות היהודית .

ספר מיוחד הטובל במיניות של פעם