הכתיבה של צרויה שלו מהפנטת. יש רגעים שקראתי ולא יכולתי לעזוב את הספר, עוטפת מילים כמו בשיר יפהפה, בהרמוניה מוחלטת. יש רגעים שמרגישים כמו רומן סטנדרטי ויש רגעים של שירה קולחת. זה הכי מדהים שיש. הכתיבה בספר הזה מעט בילבלה אותי לרגעים. לפעמים מתחילה הכתיבה בקו מחשבה אחד ופתאום יוצררת דיסוננס כשמדובר בכלל על מישהו אחר. מאוד התקשתי להיות בתוך הספר כל הזמן. יש דמויות שהרגישו לי שחפפו. קטע שלם מנקודת מבטה של דינה, בו מדובר על המורכבות שלה עם בעלה גדעון, וישר לאחר מכן קטע על אבנר, ועל המורכבות שלו עם שולמית, ופתאום לא ברור איפה הגבול ומי זה מי, וזה קצת תיסכל אותי לאורך הקריאה. במיוחד היה קטע בספר שהייתה קצת חפיפה בין אבא של דינה ואבנר ובין אבא של חמדה, קצת היה מבלבל. צריך להישאר מרוכז בזמן הקריאה בו ולפעמים זה קצת אינטנסיבי. אבל Over all, לא הייתי מפספסת את חווית הקריאה.

לא, מצטערת, אני לא מאמינה. אני לא רוצה, אני לא מוכנה, אני מסרבת להאמין בזה.
או בעצם, אני כן מאמינה.
מאמינה באהבה. לא מושלמת, לא הוליוודית, אבל כן יפה ובהחלט בת קיימא.
מאמינה ביחסים בין אישיים שיש בהם נחמה וידידות וטוב.
מאמינה באחים שאוהבים זה את זה. ורבים, כמובן, ואומרים דברים איומים, אבל אחים, כאלה שהיחסים ביניהם טבעיים כל כך, ורוב המילים מיותרות כי כל כך הרבה חוויות עברו עליהם יחד שמבט לבדו מספיק.
מאמינה שיש בנו גם טוב, ברובנו לפחות. וכמו שאפשר לראות את האינטרס והכיעור בכל מעשה, אפשר לראות בכל דבר גם את האידיאל והיופי.
אני מאמינה בכל זה לא כי זה מצלצל טוב ומעורר בי תקווה. לא כי סיפרו לי. לא כי קראתי על כל זה באגדות.
אני מאמינה כי האנשים שאני חיה ביניהם הם כאלה. הם לא מלאכים, כמובן. והם מסוגלים בהחלט להיות קטנוניים וגועליים, כמו כל אדם. אבל הם מסוגלים להרבה יותר מזה. יש ביניהם כאלה שמשקיעים את לבם ונשמתם בילדים שאיתם הם עובדים. יש בהם כאלה שמופיעים תמיד כשאני מתרסקת ואוחזים בי עד שהמשבר חולף. יש ביניהם כאלה שנשואים כבר עשרים שנה ועדיין מאוהבים. יש בהם כאלה שחיים אידיאלים בחיי היומיום שלהם, לא נכנעים לציניות, לכוח הכובד, לשחיקה.
יש רגעים שאני קולטת כשאני חולפת על פניהם - מבט, מגע, מילה - ואלה רגעים יפים כל כך, שאין בהם שמץ זיוף.

ולכן, אני לא מאמינה לצרויה שלו. מסרבת להאמין לרומן המריר, המכשף שלה, שכל הדמויות בו חיות בריק של חיים נטולי אמון וקרבה.
הרי חמדה הורוביץ היא לא רק אישה זקנה, מיותרת, עגומה, שמבלה חיים שלמים בלעיסה מתמדת של סיפורי העבר, ובתה דינה ובנה אבנר אינם רק שתי קריקטורות של החיים הבורגניים בגיל העמידה. הם נכתבו להציב תמונת מראה לחיינו כולנו: חיים עלובים, קטנים, מלאים התחשבנויות וצרות עין ושנאה עזה ולא מובנת ליקרים לנו מכל. מראה מלוטשת ומבריקה וקוסמת, מבליטה פרטים ומקטינה אחרים, מראה שהיא מלאכת מחשבת... אבל מְעֻוֶּתֶת כליל.

ולכן אני לא מאמינה.
למרות השפה הזאת הקוראת ומפתה ושרה באזניך עד שאתה כושל, נפעם ומסוחרר, אל תוך הביצה העגומה העטופה צעיפי ערפל, שם יזמרו לך הסירנות קינות על חדלון האנושות בקולן הנוגה המסתלסל, עד שהמוות ייראה לך קרוב ונכסף מאי פעם.
למרות התיאורים הכמעט ארכניים, כמעט טרחניים, מעיקים כמעט - כמעט, כי תמיד הם עוצרים פסיעה אחת לפני ההשתפכות, מותירים תמונה מפורטת ועשירה ומנוכרת ונטולת חמלה וחן.
למרות הקול הקטן, המיואש, שאומר בי כל הזמן זה אבוד, הכל אבוד, אין תקווה. הקול הזה, שצרויה שלו שחררה מכלאו אי שם במעמקי הנפש, מתא הבידוד שלו ממנו הוא יוצא רק בלילות השחורים מכל - והביאה אותו אל מרכז הבמה, לשיר שם סולו את המנון האגואיזם וקטנות המוחין וצרות האופק, את תפילת האשכבה של העולם.
למרות השחרור המוסרי הטמון ברעיון - כן, כולנו כאלה, כולנו פועלים ממניעים שפלים, כולנו חושבים רק על עצמנו, זה בסדר, כך דרכו של עולם (ובשכלול - אני דווקא הייתי רוצה להיות אצילי והוגן, אלה פשוט חוקי המשחק שלא משאירים לי ברירה, אתם יודעים), למרות הפיתוי להיכנע לטבענו, לכאורה.
למרות שיש משהו מנחם בהתפלשות הזאת ברגשות הדוחים, במחשבות האסורות, בעליבותם של הגוף והנפש גם יחד, מין הנאה מזוכיסטית לשוב על קיאנו, על נוזלי הגוף המרים ביותר, לשוב וללגלג ולדקור בתענוג משונה את עורנו שלנו (איפה מועדון קוך?) -
למרות כל אלה אני לא מאמינה.
העולם שבו אני חיה הוא יותר מורכב מזה, יותר עמוק מזה. ובין שלל הרצונות שמניעים אותנו מופיע לפעמים גם שמץ אלטרואיזם, ומדריכה אותנו לפעמים חיבה פשוטה כנה, ולפעמים אפילו - שומו שמיים - טוב לב ממש. במו עיניי ראיתי.

המסר האוניברסלי, הכללי, של "שארית החיים" לא אמין בעיניי. אבל הדמויות לבדן, בלי המשמעות המטאפורית שהן נושאות, דווקא כן. כך גיליתי כשלקראת אמצע הספר, בחמלת פתאום (מסתבר שיש חיה כזאת), העניקה הסופרת לכמה מהדמויות רגע חסד, קרבת אמת קצרה, התרפקות על אדם אחר. ודווקא אז נעשיתי קטנת אמונה. כי חמדה ואבנר ודינה וגדעון ושלומית היו משכנעים כל כך באטימותם, בבדידותם, באגוצנטריות וברחמים העצמיים שלהם, שפשוט לא ייתכן שיחרגו מכל אלה ולו לרגע. לא ייתכן כאן חיבוק. אי אפשר אפילו לדמות כאן שיחה מלב אל לב. לאנשים האלה, כך נדמה, חסר החלק ההוא של הפאזל שמאפשר חיבור לאדם אחר. נדמה שנידונו, למען קוהרנטיות הסיפור, לנדוד כל שארית חייהם במדבר השומם הגדול של הלבדיוּת, יחד עם גרביים חסרות זוג, וגיהוקים אבודים, ועששיות נפט, ואתרוגים לאחר החג, ושאר דברים שאין בהם תועלת. אין שם נווי מדבר, וכל דקל באופק או צליל מים זורמים הוא רק פאטה מורגנה, אשליה של הטוב שבאדם.

אני מעדיפה את העולם שבו אני חיה. העולם שבו כשמשהו לא בסדר - וגם בעולם שלי דברים נוטים להיות לא בסדר - יש סביבי אנשים של ממש, נכונים להקשיב ולעזור. וכשהעולם שלי רעד לרגע, היום אחרי הצהריים, היתה המשפחה שלי, וכמה שעות אחר כך גם החברים, ואנחנו לא לבד, לעולם לא לבד.
גם כשאנחנו קטנים ועלובים וחשופים במלא כיעורנו. בזה אני מאמינה, בכל לבי: לעולם לא לבדנו.

שלום רב
מזמן לא הייתי כאן
נו חודש ניראה לי
קראתי את הספר נהנתי מאוד, המון תודה רבה לשכנה היקרה שהביאה לי לקרוא, מבורכת היא, מזמן לא קראתי נו כן עדיין רק בקצב אחר איטי יותר אז בסוף סיימתי וגם לוקח לי זמן לכתוב לכם על כך, לא שזה מעניין אתכם בכלל, כיוון שיש 33 ביקורות על הספר הזה אז מה יש לי להוסיף ולומר עליו חומצזה שתענוג לקרוא על תולדות הישוב, הישראליות, החיים פה בארץ מנקודת מבטם של כל מיני עם הבעיתיות של מערכות יחסים ושל הקיבוצניקים והילדות העשוקה שלהם ופרידות במשפחה, והסוף הכול כך מעורר תיקווה והשראה ואיזה כייףףף של הפי אנד והיחסים בין הורים לילדים נחמד לקרוא על חוויות של אנשים מקומיים מתרבותנו ועם זאת כל אחד יחיד ומיוחד ועל יחסים באקדמיה עם העדפות על רקע מיגדרי לכאורה והגשמת חלומות פנטזיות מאוויים שהורדתם לארץ לעשייה לחומר למציאות של החיים וזה כל כך אקטואלי לי רלוונטי לחיי כעת שאני ממש מתבוננת בעצמי ואיך זה פשוט קורה לי בקלילות ושרק ימשיך לקרות להיות בכיוון הזה עם דיוק ופוקוס והתכוננות בטוב בנועם בעדינות ברכות.
אז יש יתרונות לחיים פה לשפה מדוברת והניקראת שלנו לאחווה המנטלית תרבותית שלנו ולהכרות שלנו עם כל זה כטראומות וכנחלתנו השלמתנו הכלתנו את הקיים באהבה ובהמשכיות התפתחות והתקדמות תמיד בטוב בשסופו של דבר.
המון תודה רבה לכם
שיהיה חג שיוון שמח מחרתיים מחר הערב כבר
בקרוב פסח חג אביב פורח
ובינתיים גשם ומכונת הכביסה עשתה בעיות וכרגע הנחת כותבת כאן
שבוע קסמרפא מבורך
תודה לסופרת הארץישראלית בעברית
16:25 19-03-2023 יום ראשון
נ.ב. 115 הצעות מכירה, ספר פופולארי לכול הדעות, אפילו מישהו לפני 11 שנים + חיפש בנרות, הסופרת בעצמה פוריה לפי סימניה 18 ספרים, אשמח אם תתקנו אותי ואכתוב כמה למבוגרים ולכמה לילדים ובכלל. היו גם 3 שכתבו שהתחילו וטרם סיימו כאילודע אהה. וואלה יותר מידי קוטלים יש לספר פה בסימניה, ממליצה לנסות שוב. קריצה. לב.

המשוררת לאה גולדברג כתבה בשירה "שארית החיים" את המילים הבאות: "שְׁאֵרִית הַחַיִּים הִיא תְּבוּנָה אוֹ סִכְלוּת ולָךְ הַבְּרֵרָה".
אכן צרויה שלו בחרה נושא נכבד לעסוק בו, מה שהיא מגדירה כ"שארית החיים" – מונח גמיש הניתן להתאמה עבור כל אחת מהדמויות המרכזיות בספרה, בלי קשר לגילן. זו תקופה ללא גיל – היא מתחילה כאשר אדם מעז להסתכל על חייו ולהתחיל לעשות את ההשוואה הבלתי נמנעת בין חלומות הילדות לבין המציאות האפורה. אם לא תמצא הנפש המסוכסכת מוצא – נגזר עליה לדשדש בשארית חייה בבדידות איומה אל עבר הסוף הבלתי נמנע. הגישה של צרויה שלו עומדת בניגוד ליחס בין החיים למוות המופיע בצורה כה יפה ואף חיננית באותו שיר של לאה גולדברג:

בְּכָל דָּבָר יֵשׁ לְפָחוֹת שְׁמִינִית
שֶׁל מָוֶת. מִשְׁקָלוֹ אֵינוֹ גָּדוֹל.
בְּאֵיזֶה חֵן טָמִיר וְשַׁאֲנָן
נִשָּׂא אוֹתוֹ אֶל כָּל אֲשֶׁר נֵלֵךְ.
בִּיקִיצוֹת יָפוֹת, בְּטִיּוּלִים,
בּשִׂיחַ אוֹהֲבִים, בְּהֶסַּח-דַּעַת
נִשְׁכָּח בְּיַרְכְּתֵי הֲוָיָתֵנוּ
תָּמִיד אִתָּנוּ. וְאֵינוֹ מַכְבִּיד.

אצל צרויה שלו אין זה כך. במרכז הסיפור נמצאים חמדת ושני ילדיה ונסיונותיהם המסורבלים למצוא משמעות לחייהם. המוות אינו בן לויה חינני:

האם חמדת בת יותר מ-80 מסכמת את המציאות הקרה והאכזרית שהם חייה: "..שנים על שנים עוד תשכב כאן, תחת שמיכתה הכבדה, תראה את ילדיה הולכים ומזקינים,את נכדיה הופכים לאנשים. כן, באדישותם המרהיבה ידונו אותה לחיי נצח, כי נדמה לה לפתע כדי למות נחוץ איזה מאמץ, איזו חיוניות של המת העתידי או סביבתו....גם כדי למות נחוצה איזו מידה של אהבה, ואילו היא כבר אינה אהובה מספיק, ואולי אף אינה אוהבת מספיק, אפילו לשם כך".

דינה, בת 46 בתה של חמדת, דוקטורנטית נצחית, אשתו של גדעון ואימה של ניצן המתבגרת מהרהרת בזה לא מעט:"...איזו ילדות מוזרה...איזה גיל מוזר, גיל הבלות הוא ילדות בלי תקווה,...מעולם לא היתה כה קרובה לראשית חייה, כשהגוף עודו צר וחתום והנפש עוד לא התעוררה...אינה כרוכה עדיין בשום נפש אחרת באותה לפיתה חיה ומכאיבה. האם לשם אנחנו אמורות לשוב..בשארית חיינו, בשארית כוחותינו, אחרי המאמץ האדיר של הקמת משפחה והטיפול בה, אחרי שילדינו גדלו, ובעלינו זקנו והורינו הלכו לעולמם, לשוב אל אותה הוויה בוסרית, אנוכית ומכונסת?אבל בילדותנו אחזנו בין זרועותינו כדור פורח, כדור גדול ומרהיב של עתיד, ואילו כעת ידינו ריקות....תוך חודשים ספורים התפורר עתידנו והתפזר כאפר".

אבנר, בנה של חמדת ואחיה של דינה, הוא עו''ד הנלחם למען זכויותיהם של אלה בשולי החברה ומאבד את הלהט המקצועי נוכח שחיקה מתמדת. במקביל סובל מיחסים עכורים בתוך המשפחה שהקים. אבנר "...הנער היפה והמפואר, שהשנים.....תלו כרס מאוסה מעל מותניו, הדביקו שקיות תפוחות תחת עיניו, מרטו את שערו השחור, החלק והמבריק.....הוא כבר ויתר כמעט, כמה מייגע המאבק היומיומי הזה...ולמען מי בעצם, הרי שלומית והבנים מקבלים אותו כפי שהוא, הרבה ברירה אין להם...".

זהו סיפור על המעבר ממשפחות המקור של הגיבורים והנסיונות לבנות חיים משמעותיים ומאושרים יותר באמצעות משפחות ההמשך. כיצד כל גיבור גורר את משא משפחת המקור למשפחות ההמשך. כל אחד מחפש משמעות ותמיכה, נאבק בצללי העבר למען הווה בעל משמעות ועתיד מאושר. האם יצליחו? האם יגאלו את עצמם וכיצד יגיבו הסובבים אותם? כל אחד מנסה בדרכו...האם, הממתינה למותה, נאחזת בזכרונות. וילדיה - כיצד ימצאו ישועה במה שמכונה "שארית החיים". ....על כך בעצם סובב הסיפור.

צרויה שלו הצליחה לבנות סיפור מעניין על בסיס נושא הרלבנטי לכל. ההורים המזדקנים, המרדף אחרי משמעות, הילדים המתבגרים וגורלה של הזוגיות . הסיפור אינו בנאלי, אפיון החלק הארי של הדמויות הוא טוב ומעניין. חסרונו הגדול של הספר הוא, בעיני, הסגנון: טרחני, משפטים ארוכים ונפתלים, תיאורים לעיתים מייגעים ומאולצים, של סביבה ומצבים. ספר שדיאטה רצינית היתה עושה לו אך טוב. המגרעות האלה הפריעו לי מאד במיוחד בחלקו הראשון של הספר.

השורה התחתונה: ספר טוב למדי. ראוי (אך לא בהכרח מומלץ מאד) לקריאה.

אחרי 53 עמודים החלטתי לנטוש, ולהלן הסיבות: הגברת שלו אכן יודעת לכתוב ושולטת היטב ברזי המלים. גם הסיפור נראה מבטיח והדמויות מעניינות. עם זאת, הרגשתי שאני טובעת במלים. עוד ועוד מלים, עוד ועוד תיאורים, דימויים, צירופי לשון... מה לא. כמו בחורה יפה שעושה לעצמה עוול על ידי ענידת כל תכשיטיה, לבוש ואיפור מוגזמים - כך גם הספר הזה, שחוטא קודם כל לעצמו ואחר כך לקורא. אני לא יודעת אם עורך טוב היה משפר את המצב, לפי דעתי צרויה שלו לוקה בחוש המידה ולכן בסופו של דבר הספר לא טוב.

אין ספק שצרויה שלו היא סופרת טובה אבל לגבי כתיבתה אני אצטט את עמוס עוז בראיון שלו עם קובי מידן ב"חוצה ישראל" :
וככה הוא אמר - "לקרוא ספר זו פגישה.לקרוא רומן זו פגישה. לפעמים מוצלחת לפעמים לא מוצלחת. אני ראיתי לא פעם בחיים שקורא או קוראת מעולים,מגיעים אל ספר שבעיני הוא מעולה - ואין כימייה. כמו בין בני אדם. הספר מצויין, הקוראת מצוינת ואין כימייה. זה דומה מאוד לאהבה. קודם כל זה מאורע אינטימי. גם הכתיבה וגם הקריאה הם מאורעות אינטימיים.זה אחד על אחד. והקורא כמו באהבה, כמה שהוא מביא לקריאה יותר מעצמו-כך הוא יקבל יותר -צבעים צללים ריחות טעמים זיכרונות והתנסויות...."
ובדבריו אני נזכרת בכל פעם שאני לא מצליחה להתחבר עם רומן מוערך של סופר/סופרת טובים.....

אוי אברוך, החיים קשים. אני חושבת שסבתא שלי ז"ל הייתה מאוד מזדהה עם הספר הזה, במיוחד כי נהגה להיאנח רוב שעות היום בין קיטור אחד למשנהו וסיגריות טיים מעושנות בשרשרת...
אני אישית חושבת שלא באנו לסבול. אני מאוד בעד ספרים עמוקים בעלי שימוש בשפה העיברית הגבוהה והיפה - שאין ספק שצרויה שלו שולטת בלהטוטי השפה ולשה אותה לצרכיה באופן מעורר התפעלות, אך האם באמת יש צורך לענות את הקורא בדמויות רוויות סבל ודיכאון עד העלמת החשק לחיות?
איך הצליחה צרויה שלו לאגד בספר אחד מספר דמויות כל כך אפלות ושקועות בדיכאונן? שום טיפת אור או תקווה לא היה בספר הזה. הגיגים על גבי הגיגים, זכרונות וחרטות, מפכי נפש וחבטות, שנאות, צער נוקד ועוד כל רגש שלילי שהנפש יכולה להמציא וכתוב במילון.
באמת שזה היה קצת יותר מידי.
על כל הדיכאון הקיומי הזה שניתן לתארו בפשטות כחשבון נפש בין דורי במשפחה אחת, מוסיפה צרויה שלו את סגנון כתיבתה הצפוף והעמוס שהופך את הקריאה בספר לכבדה מנשוא.
סבלתי. ממליצה לוותר.

הספר בוחן מערכות יחסים - בין בני זוג ובין ילדים והורים. מוצגות אפשרויות שונות של יחסים כאלה. צללים של העבר המשפחתי משפיעים גם על הדורות הבאים ועל היכולת שלהם לנהל מערכות תקינות. הכול כתוב כל כך יפה, נקי וחסכוני, בשפה עשירה וקולחת.
שמו של הספר הוא השם המתאים ביותר לעלילה - שארית החיים. כל הדמויות נתונות בשלב של חיפוש דרך וקבלת החלטות לגבי עתידן, האם לשנות או האם להשלים עם מה שיש, ומה יעשו בשארית החיים שנותרה להם.
סיומו של הספר מפתיע ומרמז על אפשרות לשינוי ולסגירת מעגל. סיכוי לאהבה ואפשרות למחילה.
ספר מתאים לאלול.

כבד, חסר חיים ומלנכולי.

לקרוא ספר זה לעתים מאמץ נפשי.
אלם בצד המאמץ צריך לבוא איזה תגמול: הזדהות, חמלה אולי רגש אחר.
בהעדר מרכיב כזה הסיפור הופך לעילג והקריאה לעול.
כזה הוא הספר של צרויה שלו.
כבד וחסר חיות.
הסיפור עצמו נדוש ומוכר, ואין חידוש בעלילה.
היות והסופרת בעלת כשרון למילים ומשפטים, הרי יש בצירוף שלהם משיכה מסויימת בזמן הקריאה, אבל בעורף יושבת השאלה: נו? מתי אני אדלק עם הספר ? מתי אחכה למה שיקרה עוד בהמשך?
לצערי זה איננו.
חבל.