תודעה היא אחת מחידות היקום הגדולות שמחכות לפתרון. רנה דקארט הפילוסוף טען שהתודעה היא ייחודית לאדם בלבד ולבעלי החיים אין תודעה כלל. סביר להניח שהוא לא גידל שום חיית מחמד וגם לא קרא את הספר המדובר. הסיפור מוצג מנקודת מבט כלבית לחלוטין ואמינה למדי מבלי להפוך את המספר לגאון. הרצף הסיפורי הכלבי מוצג בצורה מעוררת אמון כאשר החורים והסטיות מהעלילה נראות סבירות ביותר מנקודת המבט הכלבית. זהו מותחן קליל, שבו הרעים רעים כמו שצריך והטובים מתאמצים להיות טובים. לא נראה לי שזה יהיה ספוילר אם אכתוב שהכול מסתיים בטוב והכל מוכן לעוד עלילה מבית היוצר של צ'ט וברני.
ספר חביב, שנחמד מאוד להירדם אתו. האו, האו... לא חובה.

אם תשאלו אותי את הכלב של בוקי, אני נותן לספר הזה רק "האו" אחד. כן, כן! היו ספרים יותר טובים שהיא קראה. ספרים ששיעממו אותה, כך שבקושי הייתה גומרת פסקה וכבר מניחה את הספר ובאה ללטף אותי או נותנת לי חטיף או אפילו מוציאה אותי לטיול.
אבל מאז שהתחילה לקרוא את הספר הזה אני ממש סובל. כל היום יושבת איתו, לא מניחה אותו לרגע, לא מתייחסת אלי בכלל. כבר הייתי צריך להתשמש בטריקים הכי יעילים שלי בשביל למשוך את תשומת ליבה.
ומה הכי מעצבן הספר הוא על כלב בלש!!! ומה איתי, מה אני לא מספיק טוב בשביל להיות בלש? רק שתתן לי הזדמנות ואני מוצא נקניקיה זרוקה ליד הפח או עולה על עקבות החתול השכונתי המעצבן!
אבל היא יושבת עם הספר או מחייכת או נראת מודאגת מאוד. מודאגת למי? לכלב הבלש?
זהו היום נגמרה הסובלנות שלי, הייתי חייב לעצור את זה. ברגע שיצאה למטבח לבשל את ארוכת הצהרים, התנפלתי על הספר, קראתי אותו לגזרים ולחתיכות! שידע מי כאן כלב "אלפה".
אוי, אני שומע את בוקי חוזרת מהמטבח, חייב לרוץ להתחבה מתחת לשולחן, היא בטח לא תואהב את מה שעשיתי לספר....."האו" אחד בלבד!

כלבים.
בני אדם נוטים לחשוב שלכלבים אין צרות. הם גם אומרים שלכלבים אין מחשבות. מה שהם עושים כל היום הוא רק לישון ולאכול, לאכול ולישון ולפעמים גם לרדוף אחרי כדורי טניס או חתולים חולפים.
אבל צ'ט, הכלב המיוחד שספר זה מסופר מנקודת מבטו הייחודית, הוא שונה משאר הכלבים. לפחות מבחינה פנימית. (כי מבחינה חיצונית הם גם אוכלים, ישנים, רודפים אחרי כדורי טניס ואחרי חתולים חולפים.
הסיפור שלו משעשע, חמוד וכיפי. אבל לעלילה עצמה, למותחן הבלשי לכאורה, פחות התחברתי.
נחמד כזה אבל לא יותר.

טוב באו נתחיל בזה שהספר הזה הוא אחד הספרים הטובים שקראתי, הוא משלב הומור עם מתח, ולא רק זה הסיפור מתואר על ידי כלב שזה גורם לכל המתח,לדעתי הסופר הוא גאון. צ'ט וברני הם דמויות שגורמות לך ל... לחשוב על ההמשך, "מה יקרה לו,למה, איך, כל אלה השאלות שאני שאלתי בזמן שקראתי את הספר.





אני ממליץ לכל מי שאוהב ספרי בלשים

אני אוהבת כלבים. הרבה פעמים אני נמנעת לקרוא ספרים בהם הגיבור כלב כי מנסיון - בדרך כלל הסופר לא באמת מבין כלבים והסיפור הופך ממש מביך בגלל זה. הדוגמה הכי טובה שיש לי לעניין הוא "הכלב היהודי" - ויסלחו לי אוהדיו הרבים של הספר - שם אי הבנת הכלבים הפכה לגרוטסקה, והיא הרבה יותר בוטה מחוסר האמינות הכללי העולה ממנו.

ב"פה קשור הכלב" אין ספק שהסופר מכיר ומבין כלבים. הוא משתמש בדמותו התמימה של הכלב כדי לספר סיפור ולהגיד משהו על המצב (האנושי), וכשהאמירה עצובה או קשה, יותר קשה לשמוע עליו ממספר שאינו מבין את משמעות סיפורו.

הספר הוא ספר מתח טוב, שמצליח גם ליצור אמינות לדמויותיו: וזה לא טריוויאלי בספרים מהסוג הזה. לא הכרחי לאהוב כלבים בשביל לאהוב את הספר, אבל זה בהחלט עוזר (ולא רק להנאה מהספר...)

כאחראית הספרים בבית, אני נדרשת למצוא ספרים שימצאו חן גם בעיני בנים מתבגרים ומשתדלת למצוא כאלה שיש בהם יותר מאשר רצח-בלש-אקשן-פתרון. "פה קשור הכלב" קרץ לי מהמדף בגלל השם שלו ועל פניו הוא נשמע נחמד: כלבו של בלש פרטי מספר על פתרון תעלומה דרך עיניו. אלא שבניגוד למקוריות ולאינטליגנציה של "הכלב היהודי" ו"גלנקיל" כאן נקודת המבט הנמוכה רידדה את הספר בצורה מוגזמת.

לכל אורך הספר, התחושה היא שקוראים עלילה של סרט מצויר. צ'ט, הכלב, מספר לנו בטון משועשע על חוויותיו עם ברני הבלש, על האנשים שהוא פוגש, האוכל שהוא אוהב והדברים שהוא מגלה בסביבתו בטון ילדותי ופשטני שלא משתנה כמעט לכל אורך הספר. קווי המחשבה ממהרים להיקטע, האירועים תמיד מתוארים רק בחלקם וכל הזדמנות להזכיר לנו שזה כלב שאוהב לאכול ושונא חתולים מנוצלת היטב. העלילה הבלשית קלושה למדי- נערה שספק ברחה מהבית ספק נחטפה, עירוב לא מוצדק של מאפיה רוסית וכל מיני טיפוסים לא ברורים. הספר משופע בסצנות מרדפים והיחלצויות נוסח דיסני והאירועים מתגלגלים קצת בצורה אסוציאטיבית.

כל זה לא אומר שמדובר בספר רע- הוא קליל, זורם, מעלה חיוך לפעמים ומן הסתם ימצא חן בעיני אנשים שמחפשים משהו לא מאמץ, או סתם בני נוער על הגבול בין ספרות נוער למבוגרים. אבל אפקט המותחן+ לא ממש נמצא כאן, מה לעשות.

הפעם אני אסטה מהרגלי ואפתח בביקורות של אחרים , אלה הם חלק מהביקורות המופיעות בתחילת הספר : "המספר המנצח ביותר שנתקלתי בוזה זמן רב... מצליח ליצור מתח אמיתי" ,"מלאכת מחשבת, לא פחות... יש גם ספרי המשך, כולם חובה" , "כדי להביא לקורא סיפור משעשע לעיתים, מרגש לפרקים ובכמה מקומות אף מטיל אימה..." . יש עוד ביקורות כאלה אבל נראה לי שזה מספיק .
שלא תטעו לא בחרתי בספר הזה בגלל הבקורות אלא מכיוון שאחרי מספר ספרים כבדים רציתי משהו קליל ומשעשע . הספר האחרון שקראתי על ספרים "הכלב היהודי" היה מצוין אז חשבתי לעצמי למה לא?
למה לא? אז ככה , הספר שואף להיות מצד אחד משעשע ומצד שני סיפור מתח מעניין. נתחיל מהאחרון כבר בעמוד 70 יודעים מי הרע בסיפור כך שמה שנשאר זה שהבלש והכלב ייתפסו אותו , שזה בערך 250 עמודים של המתנה שהבלש יבין משהו שאנחנו יודעים ממזמן כך שמתח אין ויותר מעצבן הספר ממש נמרח ולעיתים יש תחושה שהבלש הזה הוא לא ממש חכם. אז נשארנו עם משעשע, לספר יש פוטנציאל אבל כמו הרבה ספרים אחרים, הפוטנציאל נגמר כבר אחרי הבקורות הטובות. לאורך כל הסיפור יש תחושה של סדרה קומית אמריקאית לא מוצלחת עפ פאנצ'ים לא מצחיקים וצחוק של קהל מוקלט ברקע . לדוגמה : "הכלב שלך מצטרף? שאלה. את מתנגדת ? לא. חיות מחמד מחונכות כראוי ומאופקות מוזמנות תמיד להתארח במעיינות פומה. אם כך , קבלי בבקשה את צ'ט כיוצא מן הכלל. סליחה? משתי הבחינות - מחונך וחיית מחמד. ברני צחק לעצמו."
הכלב צ'ט אומר " חטיפים טעימים יותר כשאתה רעב , אבל יש בכלל דבר כזה חטיף לא טעים? באמת."
היה יכול להיות מצחיק אבל לא.
מתברר שגם אצל כלבים, יהודי זה משעשע יותר, אז אם לקרוא ספר על כלבים, אז רק את "הכלב היהודי".

WOW גדול לצ'ט!!!
אז בודאי תשאלו אותי: מי זה צ'ט?
צ'ט הוא כלב גדול )כ 00- ק"ג( עם צבע אוזניים שונה, כאשר המיוחד בצ'ט שיש לו חוש ריח מאוד מאוד מפותח.
למרות שהגיבור שלי בספר הוא צ'ט יש לו בעלים. הבעלים של צ'ט – ברני ליטל. בלש במצב כלכלי "על הפנים",
גרוש+בן. הבן מתגורר עם אימו ובן זוגה ומבקר אצל אביו על פי הסכם המשמורת שנקבע ביניהם.
הסיפור מתחיל כאשר סינתיה, אחוזת דאגה, פונה אל ברני לאתר את ביתה שלא שבה הביתה מבית הספר.
שכנועיו של ברני להמתין מספר שעות על פי הנוהל לא צלחו. התעקשותה של האם מאלצת את ברני וצי'ט
להתלוות לסינתיה לסיור בחדר של הבת "הנעדרת" מדיסון. )כדי "להריח" את החדר(.
באותו סיור צ'ט מריח את הכרית של מדיסון, את חדרה ואף מוצא בפינה נסתרת מתחת לשולחן שקית שמריחה כמו
מריחואנה )ריח מאוד מוכר לצ'יט(.
כאשר ברני וצ'ט החליטו שהספיק להם הסיור בביתה של "הנעדרת", הם פונים בליוויה של סינתיה לשביל שמחוץ
לבית ופתאום לנגד עיניהם הופיעה "מדיסון".
כנשאלה איפה היתה בשעות העדרותה, היא סיפרה שהמורה להיסטוריה המליץ להם על הסרט ד"ר ז'יוואגו שמוקרן
בקניון בימים אלה. לכן לאחר לימודיה בבית הספר, היא פנתה לקולנוע בקניון כפי שהומלץ על ידי המורה
להיסטוריה ולאחר מכן, הסתובבה קצת בקניון ובגלל שהטלפון הנייד היה סגור, היא לא ענתה לשיחות הטלפון של
סינתיה.
אלא מה שעד כאן ניראה שהכל בסדר ואפשר לחזור לשיגרה... ובשבריר שנייה לפני שברני וצ'יט עוזבים את
"הזירה", ברני אמר: "אני אוהב את דוקטור ז'יוואגו" .....והוסיף הערה "הקטע האהוב עלי בסרט הוא
) הסצינה במגרש הטניס". "כן", מדיסון אמרה, "זה היה מדליק" ... )עמוד 72
אבל מה? שבסרט של דוקטור זיוואגו אין שום סצינת טניס??? מהקטע הזה אני התחלתי במירוץ
במטרה להגיע כמה שיותר מהר לסוף הסיפור... קבלו אזהרה: אי אפשר להפסיק לקרוא את הספר הזה ומידי
פעם מצאתי את עצמי נלחמת עם עצמי כדי להישאר במצב מאונך ובעיניים פקוחות.
קראתי בעבר לא מעט ספרים שהגיבור שלהם היה כלב. אבל הכלב הזה הוא מיוחד, מלבד היותו כלב שאוהב את כל
מה שהכלבים אוהבים )לישון, לאכול סטיקים, פינוקים, ליטופים וכו(. צ'ט הוא "כלב אנושי" ועוזר לברני לעקוב
אחר עברינים, פושעים וכל מיני "אנשים לא נחמדים".
זהו סיפור קליל עם לא מעט חוש הומור. מעת לעת מצאתי את עצמי מחייכת לדפי הספר ולעיתים עשיתי הפוגות
קצרות, על מנת ללטף את הכלב שלי שישב למרגלותיי.
כמו כל ספר מתח יש בו קצב, פושעים, הימורים, סמים, בעלי הון וכו.
לדעתי כל בעל כלב/ה יתאהב בספר הזה ולמי שאין כלב אולי בזכות צ'ט יאמץ כלב/ה.
אני מאוד אהבתי את צי'ט ובאחת התשבוחות על הספר נכתב: שאפילו אוהבי חתולים ייללו בהנאה... אני חושבת
שמי שכתב את המשפט הזה צודק.
על הכריכה נרשם שהמותחן הנוכחי הוא הראשון בסדרה – אני לא ראיתי המשך. אם יודפס בודאי שאשמח
לקרוא.
מותק של ספר וממליצה בחום.
לי יניני

ספר נחמד, מצחיק.