ג'וג'ו מויס היקרה,
למה?

קטיה בנוביץ' וכנרת היגנס-דוידי היקרות (המתרגמות),
תודה, סוג של.

מכיל ספוילרים
ראשית כל אני מרגישה שמגיע לי ישר כוח, הצלחתי לסיים את הטרילוגיה.
שנית, אני לא בטוחה שהייתי צריכה לעשות את זה.

אני חייבת לציין לפני כל זה שאני לא שנאתי את הספרים.
לא סבלתי כל כך לקרוא בהם. הם העבירו לי את הזמן לא רע באוטובוסים הלוך חזור מהבסיס.

אבל להגיד שנהנתי מהם תהיה קצת הגזמה.

כל הספר הראשון חיכיתי להתפתחות בדמותה של לואיזה, חיכיתי שהיא תפסיק לחשוב שאחותה\ההורים שלה\ויל\אדם זר יודעים יותר טוב ממנה .
המשכתי לחכות שזה יקרה בספר השני, ובשלישי... וזה פשוט. לא. קרה.

הרגשתי שאני רואה קומדיה רומנטית . לא משהו איכותי ובכוונה, משהו שמזפזפים אליו ומשאירים כי אין משהו טוב יותר לעשות באותו רגע נתון.

התחלתי את הכל בתמימות בספר הראשון .
ראיתי את לואיזה נכנעת ואומרת לעצמה שהיא לא יודעת מה לעשות עם חייה כי אחותה שנכנסה להריון מסטוץ, לא הצליחה להחזיק בעבודה זמנית, נשרה מהלימודים לא יוצאת יותר מדי - עדיין יודעת איך לחיות יותר ממנה. אז קטרינה\טרינה\טרין לא כזו מטומטמת אבל לואיזה בראשה הופכת אותה לדוגמא ומופת .
טרינה לא דופקת חשבון , היא דורשת כל מה שהיא רוצה ולוקחת עוד קצת . היא אולי האדם הכי אסרטיבי והאדם שלואיזה הכי צריך ללמוד ממנו אבל היא לא עושה את זה. מה שקורה בפועל זה ללואיזה יש עוד קצת ריגשי נחיתות .
בשלב כלשהו נראה לי שהבן שלה (תומס\תום\טום) יודע יותר מלואיזה מה הוא רוצה לעשות עם עצמו.

בספר השני רציתי להקיא את הסיפור של לואיזה וסם , בספר השלישי די בטוחה שהקאתי קצת בפה , בכל זאת לא נעים, הייתי באוטובוס די צפוף.
לואיזה עוברת בדרכה בין אנשים , בין אנשים שכופים עליה את דעותיהם ואני לא יכולה לשים את האצבע על דבר אחד , שהוא היה לגמרי לואיזה.
לואיזה היא לא אדם של רעיונות. אין לה רעיון אחד , כל הטרילוגיה!

כל רעיון היה של מישהו אחר .
לעבוד במלצרות- טרינה
לנסות לשנות את דעתו של ויל עם התאבדות- טרינה.
לעבור ללונדון- ויל
לטייל באירופה , בדגש על פריז עם מקומות ספציפים ואפילו מה לאכול- ויל
לעבור לניו יורק- נתן
להיות עוזרת אישית "שקופה ושומרת סודות"- גארי הנהג
להיפרד מסם- טוב הוא די בגד בה והסתיר ממנה דברים אז זה לא היה צריך להיות ממש רעיון אבל גם כאן- של טרינה.
לצאת עם ג'וש- ג'וש (מצאתי את העיניין מטריד גם בלי תסביך ה"הוא נראה בדיוק כמו ויל" , הוא רדף אחריה יותר מדי, יותר מדי הודעות , בחור טוב לא נותן לבחורה לשתות ככה ...)
להיפרד מג'וש - מרגו זה ויט (היא פשוט אמרה לה לעשות את זה והיא עשתה , באותו הרגע...)
להציל את הסיפרייה -אשוק ומינה
להתחיל עסק בבגדי וינטג'- מרגו דה ויט
ואלו רק הגדולים מבין ההחלטות שלואיזה הייתה צריכה לעשות בטרילוגיה.

היא פשוט אדם חסר עמוד שדרה.
כולם אומרים ללואיזה קלארק מה לעשות.
אם אני הייתי מופיעה בספר כעוברת אורח ברחוב יש סיכוי טוב שהייתי יכולה לומר ללואיזה מה לעשות עם החיים שלה והיא הייתה עושה.
אז אני יכולה להמשיך כי פגמים לא חסר...

אז למה בכל זאת לא כוכב אחד ?
כי הספר עזר לי .
התגובות שאף אחד לא היה באמת אומר בסיטואציה הזו במציאות, הקיטש הטיפשי וחסר הטעם.
התיאור בעל בחירת המילים המשעשע והמוזר של המתרגמות במיוחד בקטעי ההתגופפויות.
האמת זה בגלל המתרגמות, הן שינו לי את חיוות הקריאה - עם השמות הלא עקביים, התרגומים המילוליים במיוחד של ביטויים שגורים בשפה האנגלית והבחירה הייחודית במילות בשפה שלא מתאימה במיוחד לדובר.
מה אני אגיד? אני פשוט צחקתי ,התעצבנתי ובכמה קטעים בודדים תיסכול של ממש מהתרגום עצמו.

בקיצור תודה למתרגמות על עבודת הקודש , אולי אם הייתי קוראת את הספר בשפת המקור הייתי נהנת הרבה פחות.

נ.ב
כנרת מתוקה בבקשה בספר הבא שאני אקרא אני אשמח אם בכל זאת תחליטי על תרגום אחיד לשם של דמות- המעבר בין טום\תום כל הספר השלישי- פשוט הרג אותי מבפנים. אני הייתי הולכת עם תום , גם שיניתי את זה עם עט.

אז קניתי ספר שיצא עליו סרט
אז קניתי גם את ההמשך כי ידעתי שאקרא
אז קניתי גם את ההמשך של ההמשך כי המבצע היה 3 ב100
קורה.
אני זוכרת שראיתי את הספר הזה לפני הסרט .
אני זכרתי שזה ספר שמספר על אדם מרותק לכיסא גלגלים .
וקניתי בכל זאת למרות שכשקראתי ספרים שלגיברים הראשיים הייתה נכות מסויימת או מחלה תמיד התאכזבתי.
לא כי הם מתו או לא מתו (לפחות לא בסוף הספר) אלא כי היה שם משהו מאוד לא אמיתי, לא נכון, לא בדיוק.

בימים אלו אני חוזרת לקרוא אחרי שהייתה תקופה ארוכה שלא קראתי ספר עלילתי. ספרים לימודיים לא הפסקתי לקרוא.

אז מה המסקנות שלי מהספר הזה ולמה הגיע לו 3 כוכבים.
אולי בזמן אחר הייתי אוהבת אותו יותר או פחות אבל עכשיו.
לואיזה הדמות הראשית שנאבקת להיות עליזה ולעזור ,הלובשת דברים מעט משונים.
לואיזה עם הערכים שלה , עם ההחזקה באהבה לדברים פשוטים פשוט הייתה כל כך מוכרת.
אני עושה דבר נורא ומשווה עצמי לדמות הראשית בספר.
החודשים לפני שאדם שאתה אוהב מת הם קשים , יותר משכל מחשבה על כך אי פעם הייתה כואבת וחודשים אחר כך אפילו יותר.
אני במהלכו של הספר השני אז היזהרו מאובר ספויילרים.

אני לא מאמינה ללואיזה .
היא אדם שנותן לעולם לשנות אותו, לכופף אותו, לשבור .
היא נותנת לעבר שלה להגדיר אותה. היא נותנת להורים שלה, לאחותה ,לחבר שלה , לויל ואפילו לסייד ,הפקיד מלשכת התעסוקה, (חוץ מלבקש לא להיות "רקדנית אקזוטית"...).

"ללכת בדרכך" הוא ספר על בחורה קלה לתמרון אבל הפעם מי שמתמרן אותה "לתקן" את חייה ו"לממש את הפוטינציאל" שלה הוא משותק בכיסא גלגלים שמנסה ומצליח לשכנע אותה שהוא יודע איך לחיות ,מה נכון ,מה לא נכון ,איך זה וזה צריך להיות.
אז לא אהבתי את ויל , כן. הוא בחור עקשן ,לא נעים ועם תסביך אלוהות.

זה ספר שבא להיות קיטשי ורומנטי אבל זה לא מה שלקחתי ממנו (וגם לא ממש חיבבתי בו).

לא חיבבתי את ויל שלעג, התנשא, דרך ועיוות את הדרך של לואיזה להסתכל על החיים.
לואיזה לא הייתה שמחה עם החיים שהיו לה לפני שפגשה את ויל, זה נכון.
היא הייתה בחורה בחצי השני של העשור השלישי בחייה לא מבוגרת אבל גם לא ילדה, שנשארה לעבוד בעבודת מלצרות כי צריך היה להמשיך להחזיק את הבית. היא יצאה עם בחור מטעמי נוחות ועצלות לפרק את החבילה ונתנה להורים שלה ואחותה לגרום לה לחשוב שהיא לא טובה מספיק.
ויל לא עשה את זה טוב יותר. הוא ידע שאת חייו הוא רוצה לסיים ולהפסיק את הסבל הנלווה לנכות שלו- הנפשי והפיזי. ובכל זאת הוא המשיך להבהיר ללואיזה ולאחרים שהוא יודע הכי טוב מה היא רוצה ואולי רק אולי השמש זורחת לו מהישבן.
הוא שכנע את לואיזה שהיא לא צריכה להישאר בחיים שבהם היא לא מרוצה אבל הוא לא עשה זאת מטוב לב.
זה לא שהוא דיבר איתה ארוכות בתחילה על מצבה... ואיך היא מרגישה .... הוא פשוט הסיק שהיא לא שמחה מהחיים שלה רק בגלל שאלות קטנות או הערות שוליים מחייה.
הרשו לי לספר לכם שזה שהייתי בחו"ל רק פעם אחת בחיי וזה היה בפולין לא הופכת אותי לאדם ש"חי" פחות.
אני עובדת עם בחור שנוסע לחו"ל לטיולים מיוחדים ואיכותיים לפחות פעמיים בשנה ונראה שהוא ממש לא נהנה מהחיים, על פי רוב גם פחות ממני.

אז לואיזה לא מאושרת עד הגג מחייה. לא הרבה אנשים במצב הזה...

ויל אומר לה ומכניס לה לראש שהיא חייבת לנסות דברים אמיצים יותר כדי "באמת לחיות" אבל מכוון אותה לנסות לאכול דברים שעולים מלא כסף, טיולים שהיא צריכה להרשות לעצמה אותם ולא נותן דוגמא טובה כי בסוף הוא גם מודה שהוא אהב את החיים שלו רק כשהוא היה במילותיו הוא "פשוט נורא".

צריך להיות אדם רע כדי להיות מאושר? צריך להקריב אושר של אחרים ולרמוס את רגשותיהם כדי שאתה תהיה מאושר?
עולמי היה מר לי לו חשבתי כך.
לואיזה הופכת מאדם שמגדיר את עצמו על פי מה שחושבים ההורים שלו , אחות והחבר הדי טמבל.
לאדם שנותן לאדם שהיא מכירה חודשים ספורים להגדיר לה מי היא ומה היא רוצה מהחיים.

אני לא לואיזה.
אצלי זו גם לא הייתה התאבדות , אבל ניסיתי, באמת ניסיתי וזה לא היה מספיק , זה אף פעם לא מספיק .

אז למה בכל זאת 3 כוכבים? כי כן אהבתי אותו.
רוב האנשים שאני מכירה וקראו אהבו את סיפור האהבה שהתוקף שלו היה על הקיר ו\או ההתפתחות של דמותה של לואיזה , אולי גם בגלל סתם קיטש.
אז לא בגלל זה .
אני אהבתי שג'וג'ו לא עשתה אידאליזציה מיותרת באמת.
ויל הוא לא הבחור המושלם שנופל קורבן למצב , הוא דוש - ואם אתם מאמינים בקארמה אז הוא... גם... קצת מגיע לו.
לואיזה לא בחורה חריפה כל כך שהעולם היה אכזרי אליה- היו לה אופציות פשוט היו מגבלות גם מכן וגם מכן והיא נכנעה.

בסופו של דבר הספר הזה מבחינתי דיבר על כניעה. כולם נכנעו.
טרין אחותה של לואיזה לפחות נכנעת וחוזרת בה כמה פעמים .
אבל כמו פטריק ובטח שכמו ויל יש כניעות שאתה לא יכול לחזור בך מהן.
אני לא מסכימה עם זה . אבל כן יש אמינות בקלילות שבו מסופר הסיפור הזה.
אז אולי אני מנתחת את הספר הזה לרבדים שאני מוצאת בו אבל באמת שנהנתי .
אתה לא חייב להסכים עם הגיבור כדי שהסיפור יזרום ויהיה מעניין ואני שוכחת את זה לפעמים.
כולם נכנעו בנבחי מוחה של ג'וג'ו ואנשים אכן נכנעים הרבה בחיים אבל אני משתדלת בכל כוחי שלא.

אני מקווה שגם אתם נהנתם\תהנו ממנו ומשאר הסדרה, אין סיבה לא נכונה ליהנות מספר .

אני מחשיבה את עצמי לקהל קשה,
אני לא בטוחה מה בדיוק בי גרם לי לחשוב ככה ,ובכל זאת אני מחזיקה בדעה הזאת.
אני מעדיפה להחשיב את עצמי לכנה. רוב אנשים נוטים להיות יותר עיוורים לחיוב או לשלילה.
אני חייבת לומר שמניסיונות עגומים למדתי לבוא ללא ציפיות גבוהות לספרים של סופרים ישראלים. בוודאי אם זה ספרם הראשון.
אבל באמת שאת יחידי הסגולה ויואב בלום בניהם שמעלים בי את התקווה הזאת- אולי אנחנו לא אבודים . לפחות מבחינה ספרותית.

זוכרים שפעם הייתי כותבת בתחילת הביקורת איך הספר הגיע אליי? אז עם הספר מצרפי המקרים יש לי סיפור די נחמד.
יום חמים ורגוע של סוף חודש מאי הכיתה כיתה יא, הכל רגוע וצפוף מבחנים אבל אני מוכנה- אולי למבחנים אולי פשוט לשבת קצת עם עיניים עצומות ולהבין שאפילו הספה בסלון והמזרן שלי כבר מפריעים לי כשאני צמודה אליהם במשך ימים. אז רציתי לצאת מהכלוב הזה של הבית.

אני לא אוהבת להיות בבית ,מעולם לא אהבתי. אז יצאתי. לא עשיתי את זה מעולם אני חושבת (עד אז). פשוט נמאס לי אז לקחתי את תיק הצד שלי כמו שהוא ועם נייד בכיס פשוט פתחתי את דלת הבית ויצאתי.
אני לא בטוחה מה גרם לי לצאת –אולי באמת פשוט נמאס לי לרבוץ בבית כמו פרזיטית ,אולי נמאס לי שרוב החברים שלי חורשים ומבקשים ללמוד בלי הפרעה או סתם לא עונים כי הם מכינים מרק (הו כן ,גיליתי למה היא לא ענתה), אולי אין ממש סיבה מוחשית.
הרגלים שלי לקחו אותי לכל מיני כיוונים ופניתי הרבה כי הבנתי אני לא רוצה ללכת לשם ולפה ובטח שלא לבית של הבחורה שלא עונה לי כי היא מכינה מרק בסוף מאי. אז מפה לשם מצאתי את עצמי כשרגלי נושאות אותי אל תוך הקניון ואל סטימצקי.

הייתה את המוכרת שחייכה אליי כי טוב יש לי כבר פנים מוכרות בסניף הזה ופעם אישה אמרה לי שיש לי חיוך מדבק, היא הייתה מקסימה. הלכתי כמו סהרהורית דפדפתי בספרים קראתי פרק ראון שלי זה, פרק אמצע כלשהו של זה, עשרות תקצירים. בעיה המרכזית בי היא שאני אחד האנשים המגושמים בעולם- אסור לתת לי להיות מנתחת, זה רצח. הלכתי לי בין הספרים ואני לא בטוחה איך עשיתי את זה אבל פשוט עשיתי צעד מוזר, מעדתי על אחד הדוכנים והפלתי כמה ערימות של ספרים. אז היו שם כל מיני ספרים שונים אבל את הספר הזה אני זוכרת . למה אני זוכרת למה את הספר הזה? הוא לא היה מעליהם ,אין לו כריכה בולטת במיוחד, לא הייתי רעבה והסתכלתי על העוגיות (אם כי היה שם איזה ספר בישול שקיבל ממני מבט חטוף) הוא פשוט היה הספר שלא נפל.
ספרים רבים וטובים וכמה שפחות קרסו אותי על הרצפה וערימה של הספר הזה נותרה ישרה (בערך) מעלינו.
אז הוא הצליח הוא תפס את תשומת ליבי אבל רק קראתי את התקציר (אחרי שאני והמוכרת סידרנו את כל הספרים במקום ואמרתי כמה פעמים סליחה) ,אמרתי נשמע נחמד ועברתי הלאה.

לא קניתי באותו יום כלום ,סיפור מצחיק-כשאתה יוצא בספונטניות מהבית בלי תכנון קורים הדברים הבאים- בדרך כלל- אין לך גרוש עלייך, אתה בלי מים ובלי מפתח לבית. תתפלאו כמה דברים אפשר לעשות בלי כסף , בלי שום כרטיס ובלי מים.
אז היה לי יום נחמד, קצת זמן איכות אם אדם לא נורא כל כך-אני. אבל לעשות את זה שוב - לא רוצה. אני מעדיפה לצאת עם חברים , הם העצלנים או החרשנים שלי בכל זאת.

אז איך הוא הגיע לידי ? אחרי שכבר חשבתי ששכחתי ממנו. אז היה שבוע הספר וחברה שלי קנתה אותו ב3 במאה. אחרי שאני כבר קניתי את הספרים שלי וגמרתי את התקציב. אז עכשיו אחרי שהוא הושאל לאנשים אחרים הגיע תורי. אז במקום לדאוג לעבודות שלי ולדוח מעבדה שהוא חלק מהבגרות שלי. אני קוראת לי ספר עם כריכה ירוקה ועוגייה שבורה ונותן לדמיון של לגרום לרחף אל האזור הקסום הזה עמוק בתוך הראש שאליו מגיעים עם ספרים טובים כאלה שאתה יכול לראות שהסופר הפעיל את גלגלי השיניים האלה במכונה שנקראת מוח והוסיף לה קמצוץ של משהו מעצמו. כי בכל ספר טוב באמת יש משהו אמתי. אז נהניתי מהקריאה , מהמחשבה ,מהמקוריות אבל... יש בו את הדבר הזה שאני ממש לא אוהבת לפעמים – מעבר הגבול הדק בין סוף לא מפתיע בדיעבד ליותר מדי רמזים.
יואב בלום אולי השאיר לי יותר מדי רמזים לסוף והיה לי פשוט מדי להרכיב את הדרך- מעמוד בודקת רגע מה היה העמוד טוב אולי קצת לפני אני לא לגמרי בטוחה אבל כנראה שמ95 חוזרת לביקורת . אבל זה לא דבר רע. באמת אני פשוט כזאת אני תמיד מסתכלת לראות תמונה ואני תמיד מרכיבה את הסוף כבר מההתחלה אבל אתה יודע מה אני מעריכה בך יואב? אני לא הייתי משנה אותו . יש הרבה ספרים שאני ואחרים קוראים ותוהים "מה היה אילו הוא היה עושה דווקא ככה? העלילה לא הייתה יוצאת מגניבה יותר ככה? ומה אם יפול עליה\עליו עמוד חשמל או משהו?" – זאת לא רק אני ,נכון?

בכל אופן לא הייתי מפילה עליהם עמודי חשמל בדמיוני. היה בספר הזה תמימות כלשהי המשהו הזה שאובד לרוב רובם של המבוגרים אחרי גיל 40 בערך אז לא הייתה הפתעה גדולה לגלות שיואב הוא בחור צעיר, אבל מה הוא גרם לי עניין, לא כולם גורמים לי להתעניין תשאלו את אמא שלי אפילו- זה קשה. אני צופה לו הצלחה ואתם יודעים מה? גם לכם. תרצו ,תקראו אם בא לכם, מומלץ לצעירים בנפש, צעירים ומבוגרים שלא יזיק להם ניצוץ .

לא מתחשק לי לרצוח את ג'ון לנון...
אז קראתי את הספר שאיזה משוגע טען שהוא הסיבה לרצוח את ג'ון לנון אבל מי שלא קרא ושמע עליו כנראה תהה- מה יכול להיות כתוב בספר הזה שיגרום לזה? מה אדם יכול לספר לי שיניע אותי לרצוח מישהו ?
כל רצח של אישית נעשה בגלל הבדלי השקפות - רבין נרצח כי יגאל אמיר היה נגד הדרך בה הנהיג את ישראל לעבר הסדר. אני לא מאחלת להרבה אנשים למות מכל הלב אבל לא יפריע לי מאוד אם הוא ינעל מחוץ לממד כשיפילו שם בבית הסוהר שלו איזה רקטה של החמאס.

הספר היה די נחמד אבל לא צריך לפתח ציפיות גבוהות מדי (הו הקפיצה).
בתקציר כתוב שהולדן (המספר והדמות הראשית כמובן) מספר את סיפור התבגרותו- הרשו לי לציין שלא הייתי אומרת את זה ככה כי טוב זה פשוט לא נכון ,הולדן בגילי לפי הסיפור והוא פשוט ילד קטן ורגזן לאורך כל הסיפור- הוא אנוכי ואימפולסיבי (באמת שהוא לא חושב לפני ) ממש כמו ילד.
הוא מזכיר לי ילד שראיתי פעם במכולת עם אמא שלו. הוא רץ בכל המעברים הפיל קופסא פה בקבוק שם, אפילו קרטון ביצים. אחרי שהוא עבר בכל המעברים אמא שלו אפילו לא טרחה לנסות להרים משהו או לשלם על הביצים , הוא פשוט עמד לידה בשקט ואמר סליחה אבל הוא חייך כשהיא לא הסתכלה- לי לא היה נעים אז עזרתי לעובד להחזיר את הדברים למדפים...

הולדן טורח לציין שמרבית האנשים שהוא פוגש הם "פרצופים כאלה" או "מזויפים" אבל הוא רק אומר לעצמו את זה .הוא אוהב אנשים והוא באמת ,מתחת לקללות לסיגריות ולאלכוהול , ילד נחמד ותמים.
הולדן בסך הכל לא כל כך משוגע כמו שהוא חושב וכמו שאחרים חושבים. הוא פשוט לא מרוצה ומתקשה לקבל את זה.
אני מעריכה את הסופר על יצירת הדמות המשכנעת - מבחינת הפרופיל הפסיכולוגי הוא הגיוני מאוד- למרות שאני לא איזה מומחית גדולה בעניין.
נכתב שהוא מוחה על צביעות- גם זה לא ממש נכון. כן הולדן אומר שהוא שונא כשאנשים מתנהגים בצביעות אבל בסך הכל הוא נוהג גם הוא בצורה צבועה לחלוטין ואף מודה בזה כך שהוא פחות מוחה על הצביעות אלא יותר- מתלונן עליה אך מקבל אותה כחלק מיחסי אנוש.
על מנבל את הפה בקללות מכל הסוגים אני לא מתווכחת . הוא מנבל את הפה אבל הוא גם בן עשרה מאמצע המאה העשירים- אלו שבני נוער עכשיו גרועים ממנו בהרבה. עזבו בני נוער -ילדים היום מנבלים את הפה בלי בושה.

טוב אז אני לא אגלה לכם מה שבאמת הבנתי שגורם בספר הזה לפעול כנגד ג'ון לנון וגם לא על האהבה שלו ומי הוא בכלל. כי הוא דמות נוספת בספר שקראתם או לא. תקראו ותגלו . אולי יקרוץ לכם.

הו עיר של מלאכים נופלים הגיע בזמן לטקס הגדול...לא...הקטן.. אהה...הטקסי!
איזה טקס? מה יש לבחורה הזאת? זה טקס הפרסים לדמויות/תוכן הספר כמובן! ובאשר לשאלה השנייה.. טוב חוסר בשעות שינה , שיעמום ומידת שיפיות נתונה לויכוח.
אך לפני שנתחיל הטקס דברי פתיחה- היו הייתה נערה שהלכה לסטימצקי וקנתה 3 ספרים. היא קנתה את 13 סיבות, היא קנתה את עיר של מלאכים נופלים ואז הייתה הדילמה הנוראה - מה עוד לקחת? - יש מבצע אחד פלוס שניים. אבל הבעיה הזו תהיה רלוונטית בביקורת הבאה ולכן... קבלו את דעתי על הספר הרביעי בסדרת בני נפילים- בסדר +.
כן כן אילו היה אופציית 3 וחצי זה הניקוד האמיתי. אבל למה? הוא לא גרם לך לשבת ,לקרוא אותו ולהיתעלם מכמה דברים די חשובים? כן.. והוא לא גרם לך לחשוב שסיימון כזה טמבל חמודי? ברור שכן...והוא לא גרם לך לקלל את ג'ייס עוד פעם על כמה שהוא אידיוט? כמובן... אז מה קרה? למה הוא ירד ל3 וחצי?
אז היכונו הטקס מתחיל!

~המילה המאוסה ביותר~
היא ... לא אגס... לא תפוח... לא דם.....אהבה!
כן דמויות יקרות, אתם אוהבים הרבה יותר מדי- אומרים וחושבים את זה כל כך בקלות וכל כך הרבה. רציני, אולי אין לי חבר אבל המילה הזאת לא הייתה במחשבות ובדברים שאני אומרת כל חיי כמו מספר הפעמים שאחת הדמויות האלו חושבת ואומרת אותה. קלטתי, הבנתי, אני יודעת לקרוא סב-טקסט- אז למה לא להשאיר את זה ככה? בלי קטע שלן "הוא אמר שהוא אוהב אותי. הוא ללא ספק אוהב אותי. הוא משדר שהוא אוהב אותי"- רציני, אני כבר לא אוהבת אותך ואותו, וזה לא רק קליירי וג'ייס! לא סתם לא כתבתי אותם ספציפית . יש עוד הרבה, הרבה מדי.
פרסים המכילים ספויילרים
~הזוג החדש והמתלהב והדביק~ מי אם לא מגנוס ואלק! ברצינות- אני חיבבתי אותך אלק ,למה הפכת לגיי דרמה קווין?! אז החבר שלך בי -תתמודד. התרגלת לזה שהוא מכשף ואתה צייד צללים, אתה הולך נגד החוקים ועושה דרמה מזה שהוא בי?1?1 מה הוא חשב ? מגנוס בן איזה 800 (נדמה לי) וכן בטח הוא רווק נצח עד שהגעת? ועוד לפני שהומואים היה מקובל יחסית. וככה הם יוצאים להם לטיול חובק עולם כשאלק לא יודע על מגנוס כלום ושום דבר?- אתם לא מדברים על דברים? מה אתם עושים כשאתם לבד? בעצם אני לא רוצה מידע על זה . מה שהם עושים בפומבי מספיק לידע הכללי שלי- ודרך אגב להתנשק איתו בצורה הזאת כשאמא שלך בטווח ראייה? לא קצת לא ראוי או מביך? רציני גם אם זאת הייתה חברה ציידת צללים והכל היה לפי הנורמות שלהם והכל זה יותר מקצת לא במקום....

~פרס התמזמזויות יתר ~ מגיע ללא אחרים מאשר קליירי וג'ייס.
אתם כל הזמן - אני אוהב אותך, אני אותך אז מוצי שמוצי. סורי נמאס לי. אוקיי הספרים הקודמים נגעלתם מדברים ,וחשבת שהוא אחייך ,ואז לא וזה פשוט התפרץ בסוף הספר הקודם. סבבה, אוקיי אז זה חלף וחזרתם להיות זוג בעל כמות התמזמזויות סדירה- אחרי חודש? לא.. חודשיים? לא, שלוש? לא, פשוט לא הם נשארים ככה. כי הם כל כך מאוהבים (גילגול עיניים) . אהבה זה לא משהו רק גופני, תדברו - סיפור ילדות לא קשור ישירות לעלילה , איזה חיבוק חזק שבו הם סתם נהנים מחיבה עדינה. למה ללכת רק ישר להתמזמזות נועזת ואיפה שרק אפשר . (ולמה? למה למלא לי את ספר בתיאורים של של ג'ייס? אני במילא מקנאה בקליירי. כל עוד הוא לא השחקן של ג'ייס בסרט כי הוא פשוט לא חתיך ולעולם לא יהיה ג'ייס ,פשוט לא). בכל מקום. בגג כשהם מכוסים דם אחרי הקרב , בסמטה מאחורי המסעדה ההיא , אחרי שהיא פצועה ומחלימה במכון??...

~פרס הדמות המאכזבת~ הוא.. היא... קמיל.
כן קראתי את מלאך מכני ,וקמיל... היא פשוט מאכזבת אותי. היא הייתה נפלאה במלאך מכאני למה להרוס לי אותה? למה היא ככה? למה היא לא חכמה יותר? למה ??ציפיתי ממך ליותר מותק.

סיום הטקס
אז אחרי שהתמודדנו ובכינו על מר הגורל אנו מסיימים את הטקס. כל כך מהר? רק 4 פרסים? ברור שיש עוד... אבל זה לא משנה זה מאחורי. הסיבה האמיתית ל3 וחצי הכוכבים היא שהוא פשוט חסר חלק מהקסם של הספרים הקודמים. הוא יפה וסיימון הטיפשון המקסים שלי אבל לא אותו דבר כמו הקודמים. אבל אז מה? אני עדיין די במתח להמשך.
קסנדרה בבקשה תעשי את הבא יותר טוב ואני אבליג על כמות התיאורים של הקוביות של ג'ייס.

אז שבוע הספר . כמה נחמד . אז מה אם יש לי את כמות הבגריות המקסימלית שיכולה להיות בשבוע וחצי הזה. אני חייכתי כי זה היה שבוע הספר. השבוע שלי.
אז בשביל שאר המשפחה שלי היה את המונדיאל (_שאני רק הימרתי קצת על התוצאות וזה באמת נחמד אבל אמממ אני יותר אוהבת את שבוע הספר).
הלכתי לי עם שתי חברות היום הראשון של שבוע הספר אל כיכר רבין ויצאתי עם טאם טאם ספר אחד והוא - לא הספר הזה.
אני התאכזבתי מהבחינה הזאת מאותו יום. הרגשתי כל כך כיף שם אבל היה לי בערך 100 שקל ורציתי ספרים מהוצאות שונות- זאת הבעיה עם המבצעים: 3 במאה זה מבצע מעולה אבל זאת ההוצאה שממנה אני רוצה רק שניים ומההוצאה ההיא מעניינים אותי 2 ושם יש 1+1 אבל רק ספר אחד מעניין אותי...
אז מה עשיתי קניתי ספר אחד שהיה עליו הנחה והלכתי לאכול ארוחת ערב עם חברות.
אז כמובן שרציתי לפצות את עצמי אז הלכתי לי לסטימצקי במוצאי שבת וקניתי לי שלושה ספרים - הפעם זה כן הספר הזה :-). את השניים האחרים תגלו אולי אחרי שאקרא ואכתוב עליהם ביקורות.
אז קראתי אותו ביום ראשון ( דרך אגב סטימצקי נסגר ב11 בלילה במוצאי שבת) וגמרתי אותו היום בבוקר בין התכוננות לבגרות בהיסטוריה.
אז אחרי כל זה מה חשבתי עליו, אולי החומר של היסטוריה ב' העצים את זה אבל אהבתי אותו, אהבתי מאוד.
ג'יי אשר לא משחק איתי משחקים הוא יודע שבני 16-18 (גם הילדים הכי טובים) הם נוער ולצערי הרוב הגדול קצת מקולקלים.
אני הייתי בשוק שילדים מתחילים לשתות בכיתה ד'-ה' זה היה שוק מבחינתי כששמעתי וראיתי את זה - אבל זה קורה.
עם השנים למדתי (זה טוב או לא טוב) להתייחס מי ששותה פחות בחומרה כי מה לעשות יותר מדי שותים (אני נגד בכל גיל אבל לפי מה שגיליתי אני בקבוצת מיעוט).
הוא מודע לרמה שבה נערים מבינים את נושא האלכוהול למרות שהנוער באמריקה קצת יותר גרוע מהנוער שאני נחשפת אליו.
אבל נוסף על זה יש את האנה, האנה בייקר בגיבורה שלנו , מתה לפני תחילת הסיפור והיא לא רוח רפאים .
היא הגיבורה כי היא משנה את החיים של אלו שנותרו עלי אדמות. אמא שלי נוהגת לומר לתלמידים שלה ולי כי אני פה להקשיב "במותם הם ציוו לנו את החיים". המתים הותירו לנו דרכים ללכת בהן , הם השאירו לנו את החיים. זה משפט נתון לפרשנות.
אבל האנה בייקר במותה השאירה את החיים שאחרי לאנשים. היא השאירה אחריה את הקלטות . קלטות בהן היא משאירה את הסימנים שאף אחד לא רצה לראות. אף אחד לא טרח לראות שהיא מוותרת ולכן הם אשמים והאנה - היא נתנה להם להיות אשמים.
מכיל ספויילרים

גם קליי אשם לדעתי. לא כי הוא לא חזר. לא כי הוא לא שאל אותה קודם. כי הוא כן עשה בזמן שהוא לא היה צריך.
קליי נתן להאנה תקווה שברירית להיות מאושרת . שמישהו שהוא לא (וסליחה על הביטוי) חתיכת חרא מחבב אותה בגלל מי שהיא באמת. היא לא הייתה מוכנה לזה היא רצתה תקווה לנפץ והוא נתן לה את זה. היא רצתה עוד סיבה .
אם הוא היה מפחד אבל מדבר איתה בידידות או וזה יהיה שוק לנסות להיות קצת ג'נטלמן ולא להתמזמז איתה בחדר אחר בזמן מסיבה .
אחרי שנגעלתם משני שיכורים למה לא לחסוך את המראות הנוראים של הרגעים האחרונים שלה (בדיעבד) , וללוות אותה הביתה לומר לה לילה טוב .
יש איפשהו בחור כזה. זה רעיון יותר טוב לבחור שרוצה קשר ארוך עם הבחורה בטוח יותר מאשר- "הנשיקה הראשונה שלנו הייתה במסיבה, בחדר חשוך כשכל פינה שם מסריחה מאלכוהול וכל רגע יכול להיכנס אנס" בטוח שאחרי זה ישר לחתונה...

סוף ספויילרים

אז האנה מתה וקליי (הדמות הראשית השנייה) חושב יותר מדי. הוא ילד טוב, הוא תמיד יהיה ילד טוב. אבל אני לא אחבב אותו, אתם כן? יש לי כבוד אליו ויש לי כבוד לדמויות האחרות כי הן אמינות אבל אני לא אוהבת אותן. את האנה אני מנסה עוד להבין , היא טיפוס ותרן מדי , היא אפילו לא מנסה להתמודד , היא תלותית ולא נתלית באנשים הנכונים כי למען האמת רובם זבלים וזה באמת התחיל מההורים שלה. כי הם לא דאגו ולא נתנו בה מבט. אני מבינה שהיא הרגישה נטושה ואני מבינה שהיא לא רצתה את החיים האלה שלה.
אבל היא לא ניסתה באמת למנוע את זה כי מהתחלה התאבדות נראתה פתרון . היא לא הצליחה לראות את מה שפגום.
פעם ראיתי משהו ביוטיוב ונתקלתי בסרטון על שיר שנכתב על מכתב התאבדות. נזכרתי בו במהלך הספר.
אחרי חלק מהשיר נאמר כי כל 18 דקות אדם איפשהו מתאבד וכל 42 שניות מישהו מנסה\מתפתה להתאבד ואם אתה מכיר מישהו אובדני להתקשר למספר החירום.
במקרה של האנה אף אחד לא התקשר למספר החירום . הכתובת על הקיר והאנה כבר לא תקבל הזדמנות שנייה כי החברה הפילו אותה וניפצו אותה לרסיסים , אי אפשר להחלים אחרי יותר מדי.
אז לפני שאתה מרושע למישהו, מגעיל, עומד מהצד כשאחר עושה את זה . אתה יכול להיות לעצור שנייה ולחשוב אם אתה שלם עם זה , אם אתה באמת חושב שתוכל לחיות עם עצמך כשותף. כי (למדתי לבגרות בהיסטוריה מה לעשות) זה מה שעשו רוב אוכלוסיית אירופה באותו זמן, אכלו, שתו ונתנו לאחרים להיות קורבנות. הם שתקו והתכחשו כי אף אחד לא רוצה להיות קשור אבל אם אתה שותק אתה קשור ואתה בצד הלא נכון.
אני לא טלית שכולה תכלת אבל כדאי לחשוב, פעם , פעמיים אני משתדלת לעשות את זה. אני רוצה לחיות עם עצמי.
אז לסיכום אני ממליצה עליו ל14+ כי הוא באמת מעניין. מעורר מחשבה ולמבוגרים הייתי אומרת שאו שיהיה הסחת דעת מעניינת או סטירה קטנה ומעוררת.
תיהנו מהחיים ,אבל, תחשבו מי אתם, ומה אתם עושים כדי שלא תחזרו הביתה ותראו על יד הדלת קופסת נעליים עם הקלטות שלכם.
יש אנשים עם זיכרון טוב, כמו שהיה להאנה בייקר.

אז סיימתי קצת לפני מתכונת בכימיה את הסדרה הזאת.
אחרי שקיבלתי את הספר במתנה בספטמבר וגררתי את הקריאה שלו במשך 7 חודשים -סיימתי.
בהתחלה מממש אהבתי את הספרים
(אני חושבת על זה שקראתי את הספר הראשון בסדרה בכיתה ח', ואוו -לשם ההשוואה אני עכשיו בסוף יא).
בהתחלה זה היה מעניין.
סגנון הכתיבה של מייקל סקוט בהתחלה היה מהנה עבורי. כתיבה זורמת , הומור איפה שרק מצא לנכון להוסיף, מונולוגים ארוכים של הדמיות (שאין סיכוי שהיו קורים אילו והמצב היה במציאות) כדי להעשיר את הידע הכללי שלנו או בשביל שהעלילה תובהר לקוראים שלא הספיקו לעקוב וכמובן ים הרמזים שהוא משאיר לאורך הסיפור כדי שהצפי שלי למה שבא אחר כך יהיה מכוסה מכל כיוון.

אז אחרי שניים ושלושה ספרים כאלו זה היה כיף ואהבתי את זה שאני יודעת בדיוק מה שקורה הרבה לפני וכשהמפלצות דופקות נאום באורך דף ובכל זאת אף אחד לא תוקע להם סכין בבטן תוך כדי או משהו כזה אבל להסתכל על בניין ולדעת את נקודת התורפה שלו זה הם כן יכולים תחת לחץ (נה בעין- זה כשהאצבע מושכת את העפעף למטה למי של מכיר את הביטוי או השם למחווה הזאת).
אבל אז היה ספר רביעי שבו זה כבר התחיל להיות משעמם וצפוי הרבה יותר מדי. הבן אדם אולי כותב בצורה הזאת שפונה כנראה לגיל קטן יותר (אולי בגלל זה יכולתי ליהנות מזה בהתחלה יותר או שזה בלט קצת פחות בהתחלה).

אבל (!) העלילה שהוא יצר באמת מעניינת מאוד. סיפורי המיתולוגיה משכו אותי מאז ומעולם ונחמד לראות סופר שמשתדל להיצמד למקור . חידוש עם קווי רקע ישנים. אולי עוד סופרים רבים שעושים את זה (שיעול ריק ריירדן שיעול) אבל מייקל סקוט מביא לנו בסדרה אחת את הסיפורים, האלים ודמויות מכל התרבויות כי בכל זאת אנחנו כבר לא נמצאים בתוך תחומים בעולם המודרני ואם יש רב -תרבותיות במדינות השונות אצל בני האדם והם משוטטים בעולם כרצונם אז מה עוצר את האלים? ולמה למען השם הכל כמעט קורה באמריקה ? גם פה (נוסף על מאות\אלפי ספרים אחרים) יש חלק בלתי מבוטל שקורה באמריקה אבל יש גם חלק לא מבוטל שקורה באירופה למרות שלא יהרוג אף סופר אנגלי או אמריקאי לכתוב משהו שקורה באסיה או באפיקה ושלדמות אחת יש עיניים חומות! (כן זה מופיע בביקורות אחרות שלי וכבר התלוננתי על זה אבל ברצינות , זה בכל זאת צבע העיניים הנפוץ ביותר בכדור הארץ...).

ובכל זאת עד הספר הרביעי נהנתי ,ו...הבכן... זה השישי אבל אני אדם מחויב - התחלתי סדרה ואני מסיימת אותה גם אם משכתי את הזמן. הוא עצמו היה צפוי (ספויילר למי שקרא -כן צפיתי גם את זה שג'וש הוא מריתיו , יש לי עדים לזה , כי באמת שהוא שתל כל כך הרבה רמזים וכמה רמזים ממש עבים כבר עד אמצע הספר מינוס סוף ספויילר) אבל הוא לא בזבוז זמן- הוא ספר בסדר . אבל מתאים לקרוא את הסדרה בגיל צעיר יותר אולי 12 או 13 , 14 לילד שבכם.
באמת שמייקל סקוט יצר עולם אולי לטעמי צפוי וקצת משופץ למען הקורא אבל עולם בנוי על ערכים מסויימים וקצת היגיון (מה שחסר בערמות רבות שעומדות בסטימצקי על הסטנד בעיקר בספרי הנוער).
מי יודע אולי יום אחד גם ספר פרי עטי ישב שם על הסטנדים ובת 16-17 תבקר אותי בחומרה על הסגנון שלי. נקווה שגם היא תשתדל להתרכז בדברים שהיא כן אהבה בספר. כמו הדפים בסוף מאת המחבר בהם הוא מדבר על הבסיס ההיסטורי\מיתולוגי או המקומות שעליהם התבסס או התרחש בהם הספר המדובר או חלק ממנו. וכמובן החלק הזה שרוב האנשים פשוט מדלגים עליו או מנקים איתו את השולחן (עדה מזועזעת) - החלק של התודות ומי שלא הציץ בו כנראה לא ראה שכל ספר סקוט סיים באותן מילים (למיטב זכרוני-) "שכחתי מישהו. אני יודע ששכחתי. אם שכחתי אותך -אני מתנצל".

לבסוף אני לא אגיד לאף אחד לקרוא או לא לקרוא את הספר הזה כי זה לא משנה תחליטו אם הוא קורץ לכם בעין ,בלב , במוח או בבטן עשו מה שאומרת לכם ההרגשה. מותר גם לטעות ;-) זאת אולי לא הפילוספיה לחיים של סקוט אבל גם לי יש אמרה בעניין.
תהנו מכל יום, אל תחשבו על מה שלא הספקת לעשות אלא על שנהנתם לעשות את כל השאר. אל תתנו לאף אחד לומר לכם מה לחשוב , מה ואיך לעשות תחליטו בעצמכם כי ככה בונים דרך משלכם. אז שיהיה לכם בוקר\צהריים\ערב\לילה\(לפנות בוקר?) טוב\טובים ובהצלחה :-)

"גאווה ודעה קדומה" זה ספר שלא חשבתי שאני אוהב עד כדי כך.
רומן מהידועים ביותר בעולם עם מאות עיבודים לקולנוע והצגות תאטרון ותרגומים כמעט לכל שפה - ואני הגעתי אלייך רק עכשיו.
בדרך כלל רומנים ראליסטי הם לא חומר הקריאה שלי. אבל חברה טובה שלי שאת דעתה אני מחשיבה כטובה מאוד ממש המליצה לי עליו .
אז אמרתי לעצמי 'טוב ..אם היא אהבה את זה כל כך זה לא יהיה בזבוז של הזמן שלי' אז זהו שממש להפך זה אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי.
כן כן ספר בסגנון שאני קוראת כמעט הכי פחות מככב כעת בטופ 5 שלי.
אז מה הופך את הספר הזה לטוב כל כך? לדעתי זאת הפשוטות שבו והעומק שלו.
תנו לי ספר נוסף שבו אין תיאור של אף אחד מהדמויות. אין צבע עיניים ,אין צבע שיער- יש אישיות ,יש הבעות פנים יש סיפור ועלילה (עצוב בכמה ספרים אין את אלה).

אליזבת' הבת המאה ה19 היא הגיבורה שלנו. הספר מגולל את סיפורם של המקומות והאנשים השונים והמשונים שאפשר להבחין בהם. אז מבינים ממש בהתחלה שאנשים הם אנשים – הספר אולי מספר על המאה ה19 אבל אישיות היא לא תלוית תקופה כל מה שנכתב בו הוא העיקר ולא הטפל . נאמר מי הם האנשים , לכל אחד יש דעה ואישיות ,גם האישה הקטנה היא לא באמת אישה קטנה היא פועלת לפי מה שהחברה קובעת אבל גם במאה ה19.
היו פאקצות, היו את הזקנות הפטפטניות שאפשר לראות היום הרחוב הראשי בעיר שלי, היו אותם אנשים חטטניים כמו אחת השכנות שלי , היו שמועות, הייתה אפליה –אנשים הם אנשים זה לא ישתנה לעולם.
אוסטין לא רחוקה בעצמה מהשטחיות של התקופה שבה חיה – אין מראה זה נכון אבל לפני שפוגשים את האיש יש את המשכורת השנתית שלו...גבר עשיר זה דבר חשוב כי אישה לא יכולה לדאוג לעצמה...אוסטין הייתה צריכה לחיות במציאות שבה זה נכון ולהיתלות בגיסה מבחינה כלכלית .

אבל היא שוברת את מה שצריך לשבור- סטיגמות- היא מראה שכסף הוא לא תירוץ- יש כסף אבל צריך גם נשמה. מר דארסי הוא הדוגמא והמופת לכך. הבחור מפוצץ בכסף אבל אינו יודע להתנהל כראוי בחברה. הוא מגלה קשיים בלגלות אדיבות. הוא נולד לעולם שבו הוא יותר טוב מכל האחרים. הוא גאה כי לימדו אותו להיות גאה . האישיות שלו היא העניין החשוב בעיניה של הסופרת אבל היא גם מאמינה בהזדמנות שנייה.

אנשים הם אנשים ומטבעם הם טועים ומטעים . אפשר להיות חכם אבל להתעלם ממה שאתה לא רוצה לראות, אפשר להיות הבלש הטוב בעולם ולהאמין לשקר מוחלט שעומד לך מול העיניים- אף אחד לא מושלם ,אין דמות ולו אחת שחפה מפגמים . אבל אהבה היא דבר כן ובספר באנגלית יש שימוש מועט ביותר במילה אהבה (Love) . אוסטין משתמשת במגוון רחב של מילים בעלות קונוטציות שונות כדי לתאר את סוג החיבה-אהבה שהיא מתכוונת שסורר בין אותם אנשים. במילה הגדולה אהבה שמורה לדבר האמתי והטהור.
היא מראה שכסף ודברים חומריים רק מפריעים לנו לראות את האנשים בפרופורציות הנכונות. כי מתחת למעטה של החומר אנחנו מי שאנחנו- חלקנו איומים, מבישים, טיפשים, חסרי אחריות, תמימים, ערמומיים ,חצופים, אנוכיים, ישירים, כנים, יפהפיים, אוהבים. בעולם שנפרס בספר הממש לא ארוך הזה אנו רואים את המגוון – את האנשים השונים אבל דומים מאוד במעמדות השונים. כמה שאדם יכול להיות שייך ולא שייך למקום ממנו הוא בא, וכמו שאוסטין קראה לספר במקור-רשמים ראשוניים- כמה שרושם ראשוני יכולה להיות צודק וגם כמה שיכול להטעות.
עם כל הדברים הללו הספר בעיקרו הוא פשוט הוא מראה כמה החיים הם אוסף של מקרים ולכל אחד יש דרך .אליזבת' מוצאת את דרכה אל מה שבתקווה יהיה אושרה. האחרים בעלי השיקולים האחרים ממשיכים לנהל את חייהם הם לא נעלמים כשהסוף שלהם הוא לא משהו-יש להם חיים אחר כך הם צריכים להסתדר עם הבחירות שלהם

ספויילרים

סופם של לידיה וויקאם יהיה כנראה קרוב לאלה של מר ומרת בנט.
אין אהבה ,יהיו ילדים שהם לא יתעניינו בטיפולם. החיים ימשיכו כי אין מנוס מלהתמודד עם המצב. כשיהיה שקרים ובגידות . מי שלא אחראי בזמן הזה לא יהיה אחראי בשום זמן

סוף ספויילרים

היופי הוא בכך שהספר הוא לא רק אנגליה ולא רק המאה ה19 הוא כאן ועכשיו. אני מכירה ג'ייניות ומרות בנט. מרת פילפס ושרלוט. הן אמינות כי הן באמת אנשים כמותי וכמוכם –זאת הגדולה האמתית של ספר.

הו "אהבותי הראשונות".
אני חייבת להודות שכשראיתי את הכריכה ואת השם לא נמשכתי אליו כלל וכלל.
ויתכן מאוד שבנסיבות אחרות הייתי מפספסת את אחד הספרים הטובים שקראתי כבר שנים.
את הספר מצאתי כשסידרנו דברים (אני והמשפחה שלי), מכירים את הפעם בכמה שנים שפתאום לאבא ,לאמא ובמקרה של אחרים אישה או בעל פשוט מתחשק לעשות סדר בדברים הישנים?, להוציא את הארגזים הישנים מהבוידם? ובכן זה קרה לי בשבוע שעבר . בביתי לא קוראים הרבה ספרים- הבלעדיות על ספרי הקריאה היא שלי , אנחנו לא תמיד דומים למשפחה שלנו. אבל כמו רוב האנשים שגם לא קוראים תמצא ספרי קריאה בכל מקרה- אצל הרבה זה "ספר שקיבלתי במתנה מהעבודה, התקמצנו עלינו", "ספר ששאלתי מחבר לפני שנים וכנראה שמעולם לא היה צריך אותו חזרה", "הו שכחתי מזה, אמא\בני זוג ישנים\אח\אחות\חברת שיווק נתנו לי אותו פעם , מעניין למה" או כמובן "אין לי מושג מאיפה זה צץ" הקלאסי. פעם קראתי מחקר שטוען שקריאה מרובה של ספרים משפרת את הזיכרון – אולי אם היית קורא אותו היית זוכר יותר טוב. כפי שניתן לצפות מצאתי אותו בארגז ישן שהבאנו מהמקלט יחד עם הדיסקים של הסיפורים של דוד גרוסמן, כמה צעצועים ברובם שבורים וכמויות עצומות של אבק (כמה נחמד שנוסף להיותי היחידה שקוראת ספרים להנאתי אני גם היחידה בלי אלרגיה לאבק  ) . אז אחרי שניגבתי כמה דברים בארגז שכנראה ילכו לתרומה רק שעד אז יש סיכוי שכבר ימציאו טכנולוגיות משוכללות מספיק שלא יקראו דיסקים (כבר עכשיו קשה למצוא את דיסקיות ואת החלק הזה במחשבים שקורא אותם אבל אני סוטה מהנושא) , הספר פשוט היה שם בין הדסקים בכריכה עם כתב מרובע מיושן (כמו שאני אוהבת , תסתכלו על העבודות בית ספר שלי כשלא מחייבים אריאל או דויד) "אהבותיי הראשונות" ועלי כותרת ברקע. בחלק הזה לא נמשכתי. חשבתי לעצמי שזה עוד אחד מהספרים הרומנטים הישנים שכמובן עדיפים על הספרים הקטשיים להחריד או חסרי ההיגיון שמסתובבים היום כמו שלג באלסקה אך בדר"כ לא הסגנון שאני מתחברת אליו- אבל השיעור הראשון בספרים הוא- "אל תשפוט ספר על פי הכריכה!". אך כמה שאנחנו שוכחים את זה לפעמים... .
כך לקחתי אותו אליי אחרי שהתקציר בלבל אותי לחלוטין בשאלה על מה יהיה הספר, הנחתי אותו על שולחן הכתיבה ולקח שבוע עד שנזכרתי בו שוב.
הספר מדבר מעבר לנושא האהבה. הוא מדבר על תמימות, הוא מדבר על הכוח שיש לבני אדם, הוא ספר שמדבר עלינו. כן זה ספר שמחולק לארבע חלקים – ארבע נשים, ארבע סוגים של תמימות. אנחנו עוברים את המסע מהילדות, אל הנעורים ואל הבגרות .
הגיבור של הסיפור הוא לא על טבעי, אין דברים לא הגיוניים , זאת מציאות לכן אהבתי אותו- הוא אדם, הוא לא מושלם, הוא תמים, הוא יכול להיות גאון ושוטה, הוא לא יודע הכל ונמצא במרדף הבלתי נמנע של האנושות אחר ידע והנאות, הוא לא צדיק, הוא מרגיש- בלי שם הוא עדיין דמות שנוגעת . לסגור את הספר הרגיש כאילו איבדתי חבר גם אם הכרנו יום אחד (את הספר קראתי מערב שישי ועד ערב שבת) הכרתי אדם חדש שאיבד ,שקיבל, עם דמיון, שחי בתקופה אחרת, שמתבטא בצורה רהוטה ושונה משהתרגלתי.
למילים יש כוח מדהים, הן יכולות להעיף אותך אל השמיים ולרסק אותך על הקרשים. תמיד האמנתי בכוחן של מילים, בעיקר בכוחה של המילה הכתובה . קוראים נלהבים ואני מניחה שבודאי מי שעוסק במלאכת כתיבה יסכים איתי שלמילים כוח שמעבר ,המילים הנכונות יכולות לעשות הכל . בני האדם והתקשורת המיוחדת שלהם שבגללה הם יכולים להעביר יותר ולהסתיר אפילו יותר. כי למילים יש כוח.
אם לצטט את מילותיו מעוררות המחשבה – "העוצמה הנפלאה של המילים! אני קורא לך, מכשף אותך, כדי שאוכל לכשף בה אחרים!" מי יתן וכוחן של המילים יפעל למעננו גם כשבכוחן להרוס.
על הספר אני ממליצה בחום, אבל עדיף גיל 14 ומעלה – כדי שתוכלו להעריך אותו יותר.

וכך אסגור באומרי לא חכם סיני אמר פעם , עכשיו סופר צ'כי אמר פעם (למרות שניתן לציטוט משמעות ספציפית יותר ניתן לקחת אותו למקומות אחרי)- "הברירה של נשמת האדם היא, כנראה , בין להט התופת ובין כפור השמים".

קריאה מהנה :-)