יש שני סוגים של ספרי מתח - אלה עם בלש במרכז, ואלה בלי. יש שני סוגים של ספרות מתח בלשית - אלה שבהם הבלש הוא חלק מכוח המשטרה, ואלה שמתבססים על בלש פרטי, לוחם בודד ואמיץ למען הצדק. אין ספרים שבהם הפושע הוא לוחם בודד ואמיץ למען הצדק. טוב, כמעט. ואין. הנה, "פסגת השטן" הוא ספר כזה. אל נקם ושילם. מי לא היה רוצה שיבוא? כזה שנוקם בפושעים הנאלחים, אלה שמשתחררים בגלל פשלות של המשטרה, או סגירת התיק מחוסר ראיות, או כאלה שמזוכים מחמת הספק. מרגיז, נכון? ועוד אם הם רוצחים ילדים קטנים. אם כך, לקייפטאון בדרום אפריקה מגיע המלאך הנוקם. בנו נרצח באכזריות, והוא מתחיל להרוג רוצחי ילדים.

יש שני סוגים של דמויות בלש. מצד אחד עומד הבלש השתוי, המלנכולי, הדכאוני, והחי בנפרד מאשתו וילדיו. ובצד השני... הצד השני כל כך איזוטרי שאין מה להרחיב עליו את הדיבור. סטיית תקן. בלש יכול להיות שתוי, דכאוני, ופרוד מאשתו, וזהו. וכך גם בני חריסל. אשתו מעמידה לו אולטימטום, מצפה שייגמל מהשתייה, וזורקת אותו מהבית. אלכוהוליסטים אנונימיים לא עוזרים לו, כי הוא מסרב להכיר בכוח עליון השולט על הכל. (AA זו דת לכל דבר, למי שעוד לא הבין). והוא מנסה למצוא לו מקום לגור, ודרך לאסוף את שארית חייו, וניסיון ליצור קשר עם ילדיו המתנכרים, כשנופלת עליו הפרשייה הזאת. רוצחי ילדים נרצחים. בחנית. העיתונות מתעוררת, והיא לטובת הרוצח. קוראת לו ארטמיס, ומעוררת הזדהות רבה. גם חלק מהשוטרים בעדו. אף אחד, מסתבר, לא אוהב רוצחי ילדים. אבל בני שלנו גובר על כל זה. הוא לא מסמפט רוצחי ילדים, אבל בטוח שאף אחד לא יכול לשים את עצמו כשופט, ובטח לא כאלוהים, ולקחת את החוק לידיו.

עד כאן, עלילה חביבה וקצבית. אמנם עם שמות באפריקנס ובשפות אפריקאיות שונות, אבל לא נורא. הבעיה מתחילה כשדאון מאייר מחליט להכניס לקדרה שלו עוד ועוד רכיבים. פתאום נכנסים ברוני סמים קולומביאניים, ושחיתות משטרתית, וחטיפה אמיתית, וחטיפת דמה, ועוד שלל רכיבים שהופכים את העלילה להיות יותר ויותר מטורללת.

הסוף, כמובן, טוב. וגם מדובר בסך הכל בספר טוב. על אף השמות וכו', ולמרות שלא לגמרי ברור אם הוא נכתב באנגלית, או תורגם מאפריקנס דרך אנגלית, ולמרות שהוצאת אריה ניר מסמנת את מספור העמודים בגופן הרבה יותר מדי גדול, ומאייתת שמות בצורה שונה על הכריכה האחורית ובתוך הספר. פרטים שוליים קטנים, שלא מפריעים לתמונה הכללית, שגם מתארת את דרום אפריקה שנמצאת אחרי האפרטהייד, אבל לגמרי תחת אווירה של חלוקה גזעית וחשדנות הדדית.

ספר מתח כתוב היטב.
המקום: דרום אפריקה
הזמן: לאחר סיום האפרטהייד.
הדמויות והעלילה יכות להיות בכל מקום על פני הכדור.
זונה שמנימוקים כאלו ואחרים בחרה במיקצועה.
שוטר , שתיין מעוכב בקידום שמגורש מביתו ועוד ועוד( חבל לקלקל).
המייחד את הספר היא כתיבה שמתארת דמויות בצורה מעודנת וטווה עלילה הגיונית ברורה בלי להזדקק לאלמנטים דרמטיים ומלאכותיים.
הייתי מתוח בקריאה לא רק בגלל הצורך לדעת אם הטובים ינצחו ( לא אגלה לכם), אלא מהפרישה של העלילה והקשרים בין הדמויות.
בקיצור ספר ראוי לקריאה.

ספר טוב מאוד. כתוב בצורה קולחת ואם בבלשים הסקנדינביים אנחנו שוברים שפתיים עם השמות המסובכים אז מה דעתם על בושי בזיודנהואט ועוד שמות כאלו מסובכים. שוב יש לנו עסק עם הז'אנר המוכר - אבל מוכר היטב - של בלש ותיק, לא מקודם, בעיות בבית, לא מקודם אבל מבריק. הפעם אנחנו בדרום אפריקה כאשר ברקע העלילה הבלשית הכתובה היטב, יש את המתחים הגזעיים ויש את דרום אפריקה החדשה של אחרי משטר האפרטהייד. ספר בהחלט ראוי בז'אנר הזה של ספרות בלש/משטרה/מתח.

הספר מתאר שלושה קווי עלילה אשר כולם מתחברים אחד לשני לשיא מפתיע ומרגש. בני חריסל בלש משטרה אשר התמכר לאלכוהול ואשר ילדתו נחטפה, מנהל חקירה משטרתית אחר אדם אשר מחליט לקחת את החוק לידיו.
תובלה אשר איבד את אשתו ובנו היחיד במסע רציחות אחר רוצחי ילדים, פדופילים אחר צדק ולקיחת החוק לידיו.
כריסטין אישה אשר מתוודה בפני כומר על דרכה לעולם הזנות, נקלעת למעין מערכת יחסים בלתי רצויה עם סוחר סמים קולומביאני.
כל אחד מהסיפורים מתפתח בצורה מעניינת ומרתקת, לכל סיפור יש עבר והווה מרתק ובסופו של דבר הכל מתחבר לספר מתח מותח וכתוב בצורה זורמת ומעניינת.

הספר משעמם ברובו. יש בו שלוש עלילות שמשתלבות לאט זו בזו. לא ניתן לחוש הזדהות עם אף אחת מהדמויות, וקשה לזכור את שמותיהן המוזרים. לא ברור לי מדוע תמיד בספרי מתח, דמות הבלש/ השוטר/החוקר מתוארת כאדם מוזנח שבקושי מתקלח, ישן או מחליף את בגדיו.
אין בספר כמעט מתח, למרות שיש לו פוטנציאל להיות מותח מאוד.
הספר רצוף בקללות ובגידופים מיותרים.
לא ברור לי מדוע הספר זכה לביקורות כה טובות. הוא סביר, לא יותר מכך.