לא התכוונתי לכתוב סקירה על ספר משונה וחריג זה ואני אסביר למה אני אומר חריג
כבן הישוב דלית אל כרמל עניין וסקרן אותי לקרוא על אודות אדם ששמו נחרט בנפשותנו כילדים שלא פעם צעדנו בזוגות זוגות שלובי ידיים ושמנו פעמינו מערבה לעבר בית הסר לורנס אוליפנט בית שתמיד היתה לו הילה מפחידה ועטפה אותו מוזריות באבניו שנחצבו מסלעי הכרמל ובציפוי הטיח שעשוי מאדמת החימר שנכרתה על ידי תושבי הכפר הקטן של אז .
תמיד הבטנו בעצי הברוש העתיקים ששריקת הרוח ההררית ליחכה את צמרותיהן הגבוהות אשר הוסיפה למוזריות של המקום שקט מפחיד ומדכא.
ידענו שהבניין המוזר לא היה שייך לתושבי הכפר וששמענו שאדם היסטורי מהזמנים ההם התיישב פה לשמחת התושבים ואני אומר אפילו שבני הכפר התפארו ובצדק שכותב מילות ההמנון עבר במקום והייה לו חלק בפיקוח על ביצוע מלאכת הבנייה.אבל תמיד בגמר הביקור וזה הקטע שהוציא אותנו מהאוירה הדכאונית המורים והמורות הושיבו אותנו בשורות מופתיות בחצר המרוצפת באבני הגיר העתיקה וכל ילד הוציא את שקית הניילון שאמא תחבה לתוך ילקוט של הבית ספר.
מי היה לו בשקית פיתה עם לבנה ומי הצטייד בפיתה עם גבינת עזים או סתם סנדוויץ עם ריבה.
ללא ירקות ללא פירות ללא דני ללא אקטימל וללא מי עדן בטעם אפרסק אבל רבותיי זו הייתה ארוחה שלא קל לשכוח.
"עולים דמעות בעיניי ".
כשסיימתי את הספר עשיתי שני דברים.
הראשון נסעתי לבית סר אוליפנט למחוז ילדותי ועמדתי בחצר המחופת אבן גירית עתיקה והבטתי ארוכות בבית הפעם ההסתכלות הייתה שונה וחודרנית יותר
חיפשתי במבטיי את החדר והחלון שבו ארעה הסינסציה בין הפועלים הדרוזים לבין הגברת ליסה אשתו של סר אוליפנט פרי מוחו הקודח של מר רם אורן.
לא הצלחתי לקשור את הקצוות של הסיפור המביש והמבזה.
דחיתי בשאט נפש את התיאור הנילוז והלא ספרותי והלא אתי.

והדבר השני שעשיתי חציתי שלוש רחובות ברגל ותוך ארבע דקות נכנסתי בשערי ביתו של אדם קשיש ממשפחתי שגילו נושק ומתקרב למאה ושניים שנים .
הקשיש המכובד והנבון קיבל אותי בסבר פנים ושאל אותי מה מביא אותי ומה באמתחתי מהחדשות ברומי עולם.
לאחר ששתינו את הקפה לחשתי באוזניו עם מכשיר השמיעה אם ידוע לו או שמע או סופר אפילו בלחש שלגברת אוליפנט היה סיפור רחמנא ליצן של התגופפות עם שני צעירים עירומים מבני הכפר.
הקשיש נעמד על שתי רגליו כשפניו מאדימות וסומק נוצץ מכסה את לחיו ועיניו רושפות ברק מאיין אני מביא דברי בלע אלה.
התנצלתי בפני הקשיש ובקשתי מחילה על מה שסחתי אם לא שקלתי נכון את דבריי אך זה מה שכתוב באחד הספרים שקראתי לאחרונה.
הקשיש ממרומי גילו המופלג הרביץ בי נאום חוצב להבות ואמר מילים כדורבנות ללא הפסקה ובכעס
"דלית אל כרמל ידעה ועדיין יודעת איך מקבלים אורחים
דלית אל כרמל יודעת להעניק כבוד ומעניקה לבאים בשעריה
דלית אל כרמל לא תפגע בכבוד אשה באשר היא ואיך אורחת
דלית אל כרמל שמרה ועדיין שומרת על שמה הטוב הצח כשלג
דלית אל כרמל מכבדת ותמיד תכבד את זכרם של משפחת אוליפנט"
התנצלתי בשם כל מי שקרא את הספר .
כאב לי על הפגיעה בשמם הטוב של משפחת אוליפנט.
דברי הקשיש הם המסר שרציתי לשלוח לאלה המחפשים בצע כסף על חשבון כבודם של אלה שלוא יכולים כבר להתגונן
אצלנו אומרים חאראם

אחרי חלק ראשון שהיה נראה לי בהתחלה קצת הזוי התחילו הדמויות והארועים להיקשר ואז זה הגיע..."נכנסתי לספר"...
רם אורן מצליח לקרב תקופה של יותר ממאה שנה לנופים של היום, מכיר לקוראים את ה"ה לורנס ואליס אוליפנט ואת מחבר "התקווה" נפתלי הרץ אימבר תוך כדי משולש אהבה טרגי שלא התממש בשילוב סיפור הקמת הערים הראשונות בארץ ישראל בתקופת המנדט התורכי.
שלושה אנשים שהתחברו כל אחד מבדידות זו או אחרת אבל עם רעיון אחד של בניית הארץ, אחרי ניסיון כושל בכת באמריקה.
מי שלא הכיר כמוני את לורנס אוליפנט היה בדעה כל השנים שהברון רוטשילד היה הראשון שעזר ונידב מכספו לבניית הארץ ובעקבות רם אורן מתנפץ המיתוס...לורנס אולפינט היה לפניו...
רם אורן "מזכיר" למי ששכח איך נבנתה הארץ שהיתה רק חולות מכל עבר ומספר על אהבה אסורה בין משורר צעיר ,עני, יהודי לבין אשת איש עשירה, נוצריה.
וכל זה בתיאורים כל כך ציוריים ומוחשים.
קריאת הספר גרמה לי לחפש מסלול בחיפה בעקבות הטמפלרים במושבה הגרמנית...שגם להם חלק נכבד בספר ובבניית הארץ ורצון ללמוד ולדעת עוד על הנושא, כי כמו שכתבתי בביקורת קודמת על ספר של רם אורן...אם רם אורן היה המורה שלי להיסטוריה, הייתי תלמידה מצטיינת.

כמה כיף לקרוא ספר כזה.
את הסיפור של אימבר הכרתי מתוכנית הטלוויזיה "הכל אנשים" בהנחיית מודי בראון.
כאן התחברה לי מנגינת רקע זו עם כשרון הכתיבה של רם אורן. התוצאה ספר עם חיוך , מענין, מציג את ארץ ישראל של סוף המאה הקודמת.
לא הכרתי את מפעלו ודמותו של אוליפנט ואישתו אליס.
פתאום כל החלקים בפסיפס משתבצים ונגלית תמונה נפלאה של חולמים, תמהוניים , משורר ואנשים מיואשים עם חזון להקים בית בארץ.ראשית המושבות ראשון לציון, ראש פינה ועוד.
גומרים את הספר בחיוך ואופטימיות לעתידה של המילה המוזרה "ציונות".
מענין, כי שניהם( מודי בראון ורם אורן) מסיימים עם התמונה של אימבר בפתח הקונגרס הציוני, כאשר השומר לא נותן לו להכנס והוא שומע את "התקווה" מושרת באולם על ידי הצירים .
דרך אגב ,לא מוסבר בספר כיצד התחלפו מילותיו המקוריות של השיר באלו של ההימנון.
ועכשיו קצת לגבי הנושאים של רם אורן.
ספרנית אחת אמרה לי פעם כי אולי יש שני רם אורן, האחד מהרומנים ברמה כזאת או אחרת, והשני זה הכותב על פרקים בתולדות הארץ.
אני מכור לסופר השני וכל ספר שיוצא מתחת ידיו בנושא , אני קורא בשקיקה.

למחשבות, באהבה...
עכשיו נותר רק לבדוק אם יש ספר בשם "זבל מופת"...
חג שמח!

ספר מעולה. אני תמיד נהנת ואף אוהבת לקרוא ספרים מהן אלו שאתה יכול ללמוד ולהשכיל מהם. בהיותי בביה"ם למדו אותנו ספרות, למדו אותנו על סיפורים, שירים סופרים ומשוררים, לא זכור שהזכירו את מחבר "התקווה" נפתלי הרץ אימבר אפילו פעם אחת. אהבתי איך שרם אורן תיאר בספר את תלאות חייו והתאהבתן של אימבר, חייהם של לורנס ואישתו בחו"ל ובארץ ועל ההשתלבות על אימבר בחייהם של בני הזוג, וכאב לי על צורת מותם של שלושתם כאשר לורנס ואישתו לא הצליחו לממש ולהגשים את חזונם, אך אימבר אחרי תלאות רבות ועקשנות אך שהוא אצליח להגשים את חלומו שהשיר "התקווה" יוכר בקרב היהודים בארץ ויבחר להמנון של הארץ.

רומן היסטורי מקסים.
מי מאיתנו לא מכיר את ההימנון הלאומי "התקווה".
מי שחיבר את ההימנון היה לא אחר מאחר נפתלי הרץ ענבר. מי היה נפתלי? מה אנחנו יודעים עליו? למעשה כלום.
אני זוכרת שבבית הספר לימדו אותנו על משוררים רבים כמו למשל חיים נחמן ביאליק על נפתלי הרץ לא למדנו ולא שמענו.
בכתיבה יפה וקולחת כמו שרק רם אורן יודע, כותב את סיפור חייו של נפתלי הרץ המשורר הלאומי משורר עם נפש פגועה, אדם תמהוני, מוזר, שחי בדוחק ונתמך על ידי אחרים כדי להתפרנס. רומן היסטורי בתקופת המאה 19 תקופת העלייה הראשונה לארץ ישראל.
לורנס אוליפנט סופר וחבר פרלמנט בריטי שביצע את העליה הראשונה לארץ ישראל. לורנס רצה להמשיך ולהביא עולים נוספים לארץ היו לו לא מעט מכשולים וגם כספו אזל, מי שהמשיך את דרכו היה רוטשילד המליונר.
בין נפתלי הרץ ואליס הבריטית היפיפיה אשתו של לורנס הוליפנט התפתח רומן שלא התגשם.
אהבתי את הספר מאוד קראתי אותו בנשימה עצורה סיימתי אותו בתוך יומיים.
נפש הומיה שונה מכל ספריו של רם אורן, ספר עם הרבה רגש וכאב, הכתיבה המיוחדת של רם אורן לא משאירה את הקורא אדיש.
בכל הזדמנות בשמיעת ההימנון הלאומי "התקווה" אמשיך לעמוד זקופה וגאה.
ממליצה בחום.

רם אורן מוכיח שוב שיש לי כישרון כתיבה ותו-לא.
אמנם נראה שהושקעו בתחקיר מאמצים רבים, ממקורות שונים, אבל בסופו של דבר אנחנו מקבלים ויקיפדיה מורחבת.
אין כאן ספרות כמעט, הדמויות מאוד חד-מימדיות וכל אחת מבצעת את תפקידה ההיסטורי ללא שום עומק. התוספות הרומנטיות ומעט הפלפולים אכן תורמים לזרימה שוטפת של העלילה, אך ישנן בספר המון נפילות לתוך קלישאות שחוקות וגם "עדכוני אופי", אם צריך, כדי להתאים לזרימת הסיפור (למשל, המטיף לייק-האריס, המוצג כאדם המונע מרגשות דתיים עמוקים, הופך פתאום למתעלל ושטוף תאוות מיניות).
אין ספק שכעלילה הסטורית הספר מעניין מאוד, רם אורן מיטיב לתאר את התנועות העולמיות של חיפוש פתרונות משיחיים ותחילת ההתיישבות היהודית-חילונית לעומת הנוצרית-דתית, בישראל-פלשתינה, של שלהי המאה ה-19.
הייתי ממליץ לא לבנות יותר מדי על תקציר הכריכה האחורית, כי הגדרת הספר כרומן הבלתי אפשרי בין בת אצילים (ונוצריה!) ליהודי אביון עושה עוול לספר, המכיל הרבה יותר מפרק האהבה הזה, המופיע רק לקראת סופו.
מומץ בהחלט לאוהבי הסטוריה, לא מומלץ לחובבי ז'אנר הרומן הרומנטי, כי זה לא זה.

נפתלי הרץ אימבר כתב את ה"תקווה" משורר הדלות , מתפרנס בקושי ומאוהב עד כלות באשה נשואה ונוצריה, הרי כל האומנים הטובים ביותר יצרו את אומנותם מתוך סבלם, ונפתלי לא שונה מהם , נפשו ההומה אחרי אשה נשואה ואהבתו לא באה אל סיפוקה....אבל שיריו רבים חן הם .....

ספר בינוני לא התחברתי אליו,ציפיתי ליותר אך הוא הותיר אותי באווירה מנלכולית ועמומה...
אני לא רוצה לפתוח כאן תיבות פנדורה אבל זה שנים שההמנון לא מדבר אלי...אכן העם היהודי עבר תלאות רבות כפי שמסופר היטב .כל תקופת ההתישבות מרתקת אבל משום מה הספר לא הצליח להעביר את התחושות הנכונות לגבי התקופה.

אני חושבת שאם אשים אצבע על הנקודה שמפריעה לי הוא: שלא חשתי גאווה כשקראתי את הספר!מכיוון שהסיפור מספר אותנו ואת תחילת חיינו כאן הוא מורכב יותר ...זו לא סתם עלילה שלקוחה מהדמיון ואולי הייתי מעדיפה שהמשורר שכתב את ההמנון יתואר קצת יותר בצבעים בהירים ,אולי המנון מתוך זיקה מתוך פקחות לא מעוני ושכרות...