כשהייתי בשמינית קראתי ספר באנגלית שנקרא A letter to a child who was never born. אחר כך גיליתי שהוא גם תורגם לעברית, בשם הלא מדוייק מכתב לילד שלא נולד, אבל בזמנו קראתי אותו באנגלית. ולא שהתאים לי לקרוא אותו אז, אלא שלא ידעתי את זה. בגיל שמונה עשרה לא הייתי בגיל שבו אפשר להבין לעומק רגשות של אם, או של אם בפוטנציה, ובאמת שלא יכולתי להבין את מלא המשמעות הרגשית של הפלה. אבל קראתי, ולכל הפחות תרגלתי את האנגלית שלי. וגם זכיתי בהערכה גדולה יותר של המורה שלי לאנגלית.

עד כאן סיבוכים שלא קשורים לספר. כי הספר "חיים בהמתנה" הוא למעשה מכתב מילד שלא נולד. או לפחות נכתב מנקודת מבט כזאת. נקודת המבט הזאת הופכת את הסיפור כולו למשהו מוזר. מספר יודע כל שהוא חלק מהעלילה, ובעצם לא ממש. קצת כמו "מבט מגן עדן", אבל מהכיוון השני. ולא שיש עלילה. חוץ מנקודת המבט הלא שגרתית, הספר הוא גוטפרוינדי למדי, ומי שמכיר אותי יודע שזו לא מחמאה. אוסף אנקדוטלי של סיפורים קצרים, שלא בהכרח מתחברים יחד לכדי עלילה.


שרשרת הסיפורים עוסקת בשני מישורים מקבילים, שרק בסוף מתחברים יחד. מישור אחד הוא בניין כלשהו ובו אוסף נשים מוזרות וגברים שפוטים וכנועים. המישור השני הוא משפחה, זו שבה הדמות המספרת לא נולדה. במשפחה זו יש אם אחת, לא ממש מתפקדת במשפחה גברית. האירועים מתוארים ברצף שאינו כרונולוגי ולפעמים זה מבלבל. אם כל זה לא מספיק, הרי שהמספרת לא מהימנה, ובעצמה מטילה ספק בתיאורים שלה.

ובסיכום: קלוש, לא מתחבר ולא ברור. אולי כדאי לחזור לזוכת פרס ספיר הטרייה, נעה ידלין.

סיפורה של משפחה ישראלית החל מקום המדינה ועד היום.
ספר משעמום בצורה בלתי רגילה. זאת הפעם הראשונה שאני מחזיקה ספר קריאה ביד ולא מפסיקה לפהק לאחר מכן נרדמתי. פשוט נרדמתי. העלילה כתובה בסגנון קליל ונמוך, אך יחד עם זאת משעמם עד מוות.
הגעתי למחצית הספר החזרתי אותו לספריה הפרטית שלי במדף הלא מומלצים.

הספר מדבר על משפחה ישראלית מהקמת ממדינה ואילך.
הסיפור מקסים בתחילתו כאשר הוא מציג את השורשיות והסביבה התל אביבית הישנה.
בהמשך הספר הקסם מתפוגג אט אט. והופך לסיפור מקוטע ללא צורך, ללא מטרה ונושא מין רומן לא רומן או סיפור חניכה של מתבגר.
המחברת,משתמשת בטכניקות שונות:
- תיאור מיתוך הרחם. תיאור של נושאים חיצוניים במבט של עובר שלא נולד עדיין.
- קפיצות בסיפור במרחב ובזמן.
- לבסוף, טישטוש המקומות והאתרים בארץ לדוגמה- מקום שהוא רחוב יזרעאל, מטולה או רחוב כלשהו.
- ולבסוף קפיצות במקום ובזמן, הפעם לא כמו ברומנים מסוג ב, היא נותנת לקורא עבודה לנחש במה המדובר.
התוצאה היא החמצה.
אילו היתה ממשיכה בכתיבה רצופה, בטכניקה פשוטה, היה ברור כי הספר היה ממשיך לגרות את הסקרנות, העלילה היתה נפרשת ומרתקת.
ישנם גם קטעים דרמטיים לא גמורים שהם בעלי משמעות. - גוני הבן מחזיק באקדח ועומד להתאבד. נו?.ומה קרה אחר כך? האם על ארוע כזה ממשיכים לסדר היום?
יש עוד דברים כאלו.
מרוב איבוד הסינכרון בזמן, איני יודע מה קורה. הילדה, המספרת מופיעה בפרק הראשון עם חישוק אופניים ומשחק שמתאים לתקופה - זמן טיבוע אלטלנה.
בסוף המספרת עדיין ברחם אימה כשהן טובלות ...בג'קוזי. תמהני

הספר מספר על רומן של משפחה שיש בו אבא בוגדני ואמא יפה 3 ילדים מיתבגרים
ואני רק היתחלתי ליקרות מקווה שזה מעניין

ספר בסדר