טוב, אני מתוודה : אמנם סיימתי את קריאתו כבר אתמול, אבל 'לקחתי לעצמי' את הלילה לחשיבה ולהירהור נוסף על הספר החובט הזה, שאליו הגעתי לגמרי במקרה (נכנסתי לרכב בדיוק ברגע שאברי גלעד המליץ עליו בגל"צ באזניו של ג'קי לוי) ושאותו גמעתי ממש בכלום זמן. וזה משהו בנפח של ספרי דוסטויבסקי, שלא תטעו. ואיך עבר הלילה ? אל תשאלו...

אז ככה, כדי להבהיר כבר בהתחלה : קראתי אי-אילו ספרים טובים בשנה האחרונה, אבל כמו שבחיי המקצועיים למדתי להבחין בין מלון "חמישה כוכבים" ובין מלון "חמישה כוכבים" (בישראל המלונות מגדירים בד"כ את עצמם, שלא כמו בחול' ששם העניין ממוסד יותר, לפחות באירופה ובצפון אמריקה), כך קרה לי גם עם הספר של פאלאדה, שהוא -איך לומר בעדינות ותוך ניסיון שלא למחזר סופרלטיבים ?- ספר שאוחז בך כמו צל שיש לו נפח, מעסיק אותך, חופר לך, מכאיב לך - ואתה לא יכול לברוח... צריך לומר בכנות - חוויה מזוכיסטית הייתה לקרוא את הספר הזה. ואיך הוא טווה את העלילה שלו, פאלאדה, כמו גרסה מקאברית לסרטים של טרנטינו... פה מספר על משפחה זאת וזאת בברלין, שם עובר למשפחה ההיא וההיא מהפרברים, פתאום קופץ לפרק שכותרתו "בינתיים בכפר" והכל מתחבר בסופו של דבר באיזשהו אופן. אין, אין מילים... לא התיישן במיל ולא משעמם לשנייה.

ואיך כל הסו-קולד "עקרונות הסיפור המושלם" האלה, מתמוססים לנגד עיניך, אינם תקפים עוד, ניתן להשליכם לפח - לאור המקרה דנן לפחות; למשל - הקונצנזוס הידוע לגבי 'הסוף הנסתר' : מי האמין שפרוזה בלשית (או כמו-בלשית... לא נעים...) יכולה לרתק בעוד סופה ידוע ? והנה, פה הסוף מוכר וברור, לא רק בשל ידיעותינו המוקדמות וגם לא עקב הספוליירים הפזורים הפעם משני צידי הכריכה, בהקדמה ובנספחים; זו האווירה, האווירה של הספר היא שמבהירה לך תוך שלושה עמודים שזה לא ייגמר בטוב הסיפור הזה; שכל הדמויות שזה הרגע הכרנו, יהפכו בקרוב לבובות עינויים בידיהם המיומנות של קלגסי הגסטפו וכל נפלאות חייהם ומעשיהם הטובים (והפחות טובים) ונשמת אפם ייטחנו עד מהרה לאפר ואבק...

24 ימים בלבד לקחו להנס פאלאדה לכתוב את היצירה שנחשבת כיום לצוואה שלו; אכן, הסופר המוערך שנאסר ע"י הגסטפו באשמה של צידוד בעמדות שאינן מתיישבות עם הדוגמה הנאצית ונשלח בכפייה לבית חולים לחולי נפש, השיב נשמתו לבורא אך מספר ימים בטרם פורסם ספרו זה. אלכוהוליסט, מסומם וחולה, לא התאושש פאלאדה מזיכרונותיו הרעים ומה"טיפול" שלו "זכה". כתבו עליו שברמתו כסופר הוא אינו נופל מגדולי דורו, הרמן הסה ותומאס מאן - ואין בכך קמצוץ של הגזמה.

העניין היחיד שמטריד אותי בהקשרו של הספר הוא העיתוי של פרסומו בעולם : הרי מדובר בספר שנכתב ויצא לאור עוד בשנת 1947, פרי עטו של יוצר ידוע ונחשב, לא מסמך סודי שהיה קבור במשך שנים במרתפי השטאזי, ארגון הביון המזרח גרמני; מה גרם לכך שרק בשנת 67 הוא תורגם לצרפתית ורק בשנה שעברה הוא תורגם לראשונה לאנגלית ?! אגב, עובדה שלא מנעה ממבקרי ספרות ידועי-שם בארה"ב, להתייחס אליו כאל מותחן איכותי בנוסח ג'ון לה-קארה מבלי להבין שלא ניתן להתיימר לבקר ספרות באופן מקצועי ובה-בעת לזנוח את ההקשר ההסטורי... פאלאדה זה אולי לה-קארה, אבל זה לה-קארה מבוסס ומהימן. אמירה ראשונית ממקור ראשוני. מפיו של אדם שחי שם וחווה את התקופה ויודע על מה הוא מדבר, שהרי כל אחד מאיתנו הוא המקור הקרוב ביותר לסיפור חייו-הוא...

חובב קונספירציות טרחן שכמוני (וגם עכברוש אקטואליה זריז באופן יחסי) אינו יכול להתעלם מהנסיונות המאסיביים שעושים שלטונות גרמניה בעשור האחרון, אם לא להכחיש את מעשיו האפלים של הרייך השלישי, אז לפחות להתכחש להם ובמקרים היותר מעודנים - לאלחש אותם. משהו בבחינת - "טוב תראו, זה קרה, אבל לא כל הגרמנים היו כאלה"... וככל שאתה מתרחק 'מהעת ההיא', מתעמעם גם הזיכרון, בדיוק כמו זיכרון השואה, כי פחות ופחות אנשים העומדים כאנדרטה חיה לזוועות עודם בחיים ולעומתם - יותר ויותר אנשים 'שלא ידעו את יוסף' משתתפים, באופן פעיל או סביל, בכחש, בבחישה ובעירפול... שיכתוב ההסטוריה הגרמנית הוא מעשה פעיל שאסור לתת לו יד, אפילו שהדבר נח לנו לפעמים. למשל ולמקרה שלא ידעתם - שניים מהסרטים הישראליים המצליחים ביותר של שנות האלפיים ("מטליק בלוז" ובעיקר - "ללכת על המים") הופקו בהשקעה כספית אדירה של גורמים גרמניים כמו משרדי התרבות וההסברה שם - ואלה אף סייעו להפצתם בעולם ולהצלחתם המסחרית הרבה באופן יחסי. אילו היו יוצריהם ממתינים לקרנות הקידום המצחיקות האלה שלנו (100,000 ש"ח קיבל הסרט שזכה לסיוע "הנדיב" ביותר לשנה זו... כמו תקציב האורנג'דה בסרטים של דיקפריו...), היו תסריטיהם מושלכים מזמן לרצפת אחד החדרים במכון הישראלי לקולנוע (ז"ל). וכל התמיכה על שום מה ? עיניו הטובות של איתן פוקס ?! לא ולא ! פשוט כי הנראטיב העיקרי שלהם עוסק "בגרמניה האחרת", מזכיר אמנם שלעם הגרמני יש לא מעט גופות מדממות בארון, אבל מסכם שגרמניה השתנתה, שדור הנכדים הוא דור חדש ואחר ושהגיע עבורנו הזמן -אהם, אהם- אם לא לשכוח (!), אז לפחות לעבור הלאה...

כנ"ל הספר "לבד בברלין". שלא באשמתו של פאלאדה, משתמשים היום בספרו, כי הבון-טון הוא להציג את "הצד האחר" של הצד האפל. אסור להכליל. היו ששתקו והיו שנאבקו, אבל רובם ככולם לא הסכימו. בניגוד למה שחשבתם עד היום. מרגיז.

לסיכום, "לבד בברלין" הוא ספר חובה. ולא חובה כדי לצאת מידי חובה, אלא חובה של ממש, חובה מוסרית. כדי להבין אחת ולתמיד ממה ניזון משטר האימים הנאצי, על מי ועל מה התבסס, מאילו מקורות פסיכולוגיים ואחרים ינק את כוחו, מי היו האנשים ששירתו אותו ומה היו מניעיהם והכי חשוב לדעתי - מי היו ההמונים שהתנגדו לו ובכ"ז כבשו את יצריהם ונמנעו מהתערבות פעילה ?!... אם צדק פאלאדה בהערכותיו, לפיהן היחס בין הנאצים (חבורת השלטון, חברי המפלגה, אנשי האס.אס, האס.דה והגסטפו) ובין מתנגדיהם בגרמניה היה לכל הגרוע 50/50 (ברוב המקרים בספר הוא מתאר יחס של 1/5 - משפחה אחת נאצית מול 5 משפחות לא נאציות בבניין ואף יחס קיצוני עוד יותר של 5/80 - חמישה חברי הנהלה נאציים במפעל מול 80 עובדים שלא היה להם שום קשר לדעות שייצגו הראשונים), אזי התשובה לשאלה "איך ?" נשארת, גם כעת, בלתי פתורה...

ברלין. צהרי שישי שגרתי בחודש יולי. אולי קצת לבד. אפור ודי גשום. כן, התיירים מכניסים צבע לרחובות.
ניצחתי ! אמרה דינה - בשיחת טלפון מהארץ כשהיא דומעת מהתרגשות - ניצחתי.
מודה, דמעתי גם אני.

דינה, חברת ילדות, תמיד ידעתי שצל אפל מלווה את חייה - כל הזמן. ענן אפור כהה וכבד שם בביתה ובלבה - כל הזמן.
"בית חרדות" היה ביתה.
היא נולדה בפולין להורים ניצולי אושויץ-בירקנאו. לאיש ששרד ואיבד את אשתו ושני ילדיו שנספו ולאישה ברת מזל לה נותרו גם אחות גם דודה. הם נפגשו, שני שרידים, אחרי המלחמה ובחרו בחיים.
איזה יצר חיים ממש לא מובן מאליו ליווה אותם - הם נישאו ובחרו להשאר במולדתם - פולין, שם נולדה.
בהיותה בת ארבע עלו לארץ, אז נולדה גם מיה.
ענן כבד גר בבית שלהם - עם אמה, משכילה ואדיבה לבאים מבחוץ. מסבירת פנים בסגנון תרבותי ובמבטא כבד - ופניה שקועות.
דינה ומיה רזות וחיוורות עם צמות ארוכות, ארוכות - כי אסור היה לגזור את השיערות. מעולם לא השתתפו בפעילות חוץ. לא יצאו לטיול - גם לא לכזה של חצי יום - כי אסור היה להן. מעולם לא באו לים, למסיבת יומולדת, פעילות תרבות - כי אסור היה להן. מעולם לא הלכו לישון בבית חברה. לא השתתפו בפעילויות ל"ג בעומר, פורים, עצמאות - כי אסור היה להן... אם קרה ובאה אחת מהן אחר הצהריים לביקור בבית חברה - אסור היה לה לאכול אצלה דבר. גם לא מהקיוסק של בית הספר. רק במכולת של אלי גם הוא שריד "משם", מותר היה. קצת. אסורים היו עוד המון דברים.
לא לזרוק. לא לצרוך. לא לצעוק. לא.... לא... לא..

מיה הצעירה, בשנות התיכון מרדה - מרדה, בעטה ואפילו..הסתפרה! וכשהתגייסה (בניגוד מוחלט לחרדת אמה) לצבא - הלכה להיות מדריכה בבית ספר שדה - כן. וטיילה וטיילה וטיילה את כל הטיולים שלא טיילה עד אז. ונשמה ונשמה את כל האוויר שלא נשמה עד אז.
דינה - לא. היא לא מרדה. לא התגייסה (מטעמי חרדת אמה), לא התנסתה. לא טיילה. לא הסתפרה - היא לא... לא... לא..

והיה שם צל כבד שליווה אותה. לא ידעתי אז לתרגם אותו. לא יכולתי להבין עד כמה חנוקים היו הימים ויותר מכך הלילות - בבית עם האם - השריד החלול שכל שנותר בה - היו פנים שקועות וחרדות.
דינה הלכה ללמוד באוניברסיטה הכי קרובה לבית, מוסיקולוגיה ופילוסופיה וספרות - זה תרבותי וזה מותר. ומיה? מיה, שלא תדעו, הלכה ללמוד באוניברסיטה שבעיר המטורפת והמסוכנת (שם, בלב הסכנה - היא בחוג אסור, אני בחוג אחר - המשכנו להיות חברות, והקשר עם דינה הלך והתערפל), עד ש.. הסתיימו הלימודים - טיפול קליני ראשון - צריך שפן לתקופת ההתמחות.
דינה! הצעתי לדינה להיות ארנבת הניסיונות - כשהיא בתחילת שנות השלושים - לא יצאה מהארץ. לא חוותה. לא טיילה. עם צמה ארוכה נורא. עמוק שם בתוך עולם האקדמיה. היא הסכימה - טיפול ראשון שלי גם שלה - בו היא וגם אני הבנו את עומק הבור הבוצי "בור הדור השני" ממנו צריכה היא להיחלץ. גיששנו. חפרנו. נפלנו. הכאבנו וכאבנו כל הדרך החוצה משם. העמקנו, החלקנו, שוב נפלנו, קמנו.. ו.. הגענו - היא ניצחה.
ניצחון קטן בדרך - יום שישי, אחרי אחד המפגשים שלנו - יצאה.. לטיול! טבע! עם חבר! ולא סתם - עם שק"ש, בחוץ, מתחת לכוכבים. אכלה! במסעדה - ולא קרה כלום. התקשרה אליי, דומעת בהתרגשות - ניצחנו, סיפרה. עוד לא, עוד קצת אכזבתי אותה.. ובדרך, ניצחון קטן שני - מעשה שאסור היה אפילו להרהר בו קודם - היא עברה להמשך החיים האקדמיים אל העיר המסוכנת. שם גם.. הסתפרה. ניצחתי סיפרה - עוד לא, עוד קצת..
וכן, בסוף זה קרה - אחרי יום השואה בשנה שעברה, התקשרה נרגשת וסיפרה שהיא ומשפחתה שהקימה - יצאו בקיץ לטיול. טיול טבע, טיול נופים, עיירות וערים (ולא שום דבר אחר!) - טיול לעשרה ימים - בפולין !!! מעשה שלא יעשה מבית - כן. זה היה סוף תהליך השחרור שלה, סגירת המעגל.

וביום שישי שגרתי בחודש יולי. בברלין אולי קצת לבד. אפור ודי גשום וקולות התיירים מכניסים קצת צבע לרחובות.
ניצחתי ! אמרה לי בשיחת טלפון מהארץ. דומעת מהתרגשות וסיפרה על הטיול.
ואמה של דינה - כבר קשישה, אפלה ושקועה עמוק בחרדות.. שם באושויץ-בירקנאו נחתם גורלה - שורדת. ניצולה.

ויש מי שבאותם הימים האפלים, בצל אימת הרייך השלישי, שם בברלין, גם העז.
העלילה מתארת את החיים בברלין של ימי המלחמה. את האווירה ברחוב, במפעלים, כשבמוקד סיפורם של אוטו קוונגל ואנה אשתו, זוג גרמני שאיבד את בנם האנס בחזית. אנה שותקת ואוטו מרגיש שיצא מדעתו אם לא ינסה להגיד, לעשות, למחות, משהו לשנות - הוא חייב אחרת לא יוכל להמשיך. החליט למחות, לבד, בדרכו שלו (ובתמיכתה המסוייגת של אשתו) -ניסה להקים קול מחאה ולעורר את תושבי ברלין. כתב אלפי גלויות כנגד השלטון הנאצי ופיזר אותם בניסיון להגיע אל ולעורר את דעת התושבים. את קול הסביבה המחפשת שפיות. ניסה ליצור מגמת התנגדות כנגד השלטון הנאצי. הייתה זו תמימות ונאיביות אל מול אווירת החשד ויותר מכך המלשנות למפלצת הרשע ומהר מאוד הם (שניהם) נתפסים בידי הגסטאפו והמשך גורלם מגולגל בסיפור (הסיפור אמיתי).
בשנת 1947, כמה שנים לאחר תום המלחמה, כתב הנס פאלאדה את סיפור המחאה של אוטו קוונגל. במקור שם הספר Jeder stirbt für sich allein = כל אחד מת בשביל עצמו.

הספר מעורר מחשבה, נותן עוד נקודת מבט אל הפאזל שמרכיב את אותם הימים. ולצד ההמלצה לספר ממליצה גם על הסרט הטוב "לבד בברלין" שהופק ב-2016, עפ"י הספר.

אדם קם בבוקר, הולך לעבודה כמו בכל יום אחר, ופתאום נופלת עליו ההכרה שכולם מסביבו השתגעו. והוא, שכל חייו הקפיד להיות הכי בסדר, לעבוד קשה, להיות אזרח למופת, לא להפריע לאיש, והוא, אדם פשוט, פטריוט נאמן, מבין שרוח רעה השתלטה על המדינה שלו, ותפקידו כפטריוט הוא לעשות כל שביכולתו כדי לסלק את הרוח הרעה הזו מארצו.
האמת שדי התעצבנתי בהתחלה. הבן אדם חי תחת שלטון נאצי ורק ב1940 הוא מבין שמשהו לא בסדר? רק כשהוא נפגע אישית, הוא פותח סופסוף את עיניו. מצד שני, מי אני שאשפוט אותו? אדם לא משכיל, שמעולם לא שקע במחשבות ברומו של עולם, מי הוא בכלל שיקום ויפעל נגד השלטון? שלא לדבר על הסיכון העצום שלוקח על עצמו מישהו שחי תחת משטר טוטליטרי, ומעיז לחשוב בצורה שלא מוצאת חן בעיני המשטר.
קשה לגלות אמפתיה לגרמנים, וזו הייתה כנראה הבעיה הקשה ביותר שלי בקריאת הספר. ניסיתי להתנתק, לקרוא בצורה אובייקטיבית ככל האפשר, אבל זה לא ממש עבד. אם להודות על האמת, עד עמוד מאתים בערך, שקלתי מדי פעם לנטוש את הספר. הרגשתי שבאיזשהו מקום אני קורא ספר תעמולה פוליטי, שנועד לנקות את העם הגרמני מפשעי הנאצים, ולהדגיש את מקומם של מתנגדי המשטר. אבל בהמשך נכנסתי לרומן, נהניתי מהכתיבה המותחת, מהאמפתיה של הסופר לגיבוריו, והבנתי את הסיבה לכך שכל כך הרבה אנשים אהבו את הספר.
כדאי מאד לקרוא. "לבד בברלין" הוא ספר שגדול יותר מהערך הספרותי שלו, וגדולתו היא בכך שהוא נותן כבוד לאומץ הלב הבלתי נתפש של אלה שבחרו להילחם, למרות כוחם המוגבל ולמרות שמאבקם היה מלכתחילה חסר סיכוי.

ספר חזק מאוד על העם הגרמני בשנות ה30,40. העלילה חזקה ומרתקת קשה היה להפסיק.
מצד אחד ארוך, מצד שני זה איפשר לחפור בדמויות עמוק מאוד. היה שווה

ברלין. יא אללה ברלין. חזרתי משם מביקור, היום.
פעם ראשונה בגרמניה. פעם שלא תאומן בברלין.
לפני שנסעתי החלטתי - רוצה ללמוד ולרגיש עמוק את העיר הזו. כמעט את כולה - לא, לא עניין אותי מילקי. ולא בילויים בזול. לא עניינו אותי חיי הלילה של העיר הטרנדית והתוססת הזאת.
לא, לא עניינו חנויות ושופינג טרנדי. את האתנחתאות ולקיחת הנשימה עשיתי בפארקים העצומים, הירוקים, או על שפת הנהר ובקונצרט בפארק - יפה שם. קר שם. קר תרתי משמע.
מכל מה שיש לה להציע - בחרתי לנשום ולחוות בעיקר את ההיסטוריה. את העבר והווה שהוא המשכו של העבר.
מישהי שלמדתי מאוד להחשיב את דעתה המליצה לי: "תקרא את "לבד בברלין" - בביקור הראשון (היחיד!) והעיר, תאמין לי, תכנס לך לנימים הכי קטנים" - כל מילה בסלע.
לבד בברלין - אנשים מסבירי פנים בנימוס שקט. כמו בספר. ...קר שם כל כך קר שם... אנשים מבט טוב בפנים, סבלניים, מאופקים ונעימים - ראבאק - אתה הולך וחושב "מה הוא עשה אז?" "מה אבא שלה עשה?" הולך וחושב. הולך ורואה - העיר הזאת מטלטלת. מצמררת. אפורה ויפה. מיוחדת. ראבאק - כמה מיוחדת. וקר שם כל כך קר שם.
לבד בברלין - מתלבט אם לקרוא ברכבת התחתית בעברית, רואה שאיש-איש מכונסים בעצמם ואיש לא מביט אל שכנו.
מוציא וקורא. יושב ברכבת תחתית - כן, בדיוק אותה חברה שהייתה אז. חושב, ראבאק - לפחות את השם את הלוגו - הייתם משנים.
היה מרתק. קשה. מצמרר. נעים. בגלל שני אתרים - לא אכלתי יום שלם - הבטן מתהפכת. להאמין להם לגרמנים מסבירי הפנים?
"לבד בברלין" - מרתק. קשה. מצמרר. נעים - להאמין להם? לגרמנים, שמספרים את סיפור הקרבנות הגרמנים ה"מסכנים", שרובם היו חביבים ורק על חלקם "נפל שיגעון האנטישמיות החולה" אוף לא יודע? נגמרתי.
סיימתי את הספר בטיסה חזרה. (גם הספר גם הביקור) היו מעניינים מאוד. היו קשים וגם טובים. מרתקים וגם מומלצים.
בטיסה חזרה - חושב - תודה לאל כמה טוב ולא מובן מאליו - שיש לנו את המדינה שלנו. מופרעת ככל שתהיה.
מתרווח, מחייך אל הדיילת, הקברניט בעברית מברך את הנוסעים - איזו הקלה.
חג שמח לכולם. חג שמח ישראל !!

*תודות מקרב לב לאוקי !! ד"ש מהארץ החמה.

בטרם אכנס לגופו של עניין באשר למחשבותיי על הספר "לבד בברלין", אשתף אתכם בדבר מה שיאיר באופן שהוא על מצבם של האנשים הנרדפים באותם ימים עכורים ולא רק עליהם.

היה זה אחד מימי ינואר של שנת 1942. ברחוב פאול ברונר 19, אי שם בתוככי העיר ברלין, שלחה האלמנה הגב' הדוויק שאול יד בנפשה. הדבר קרה לאחר שאחותה, אנה זיידלר, נקטה באותה דרך כדי להשתחרר ממועקות נפשה ופחדיה.

בתקופה שקדמה למעשה, שלחה הגב' שאול מכתבים לבנה גינטר יעקוב ורעייתו אשר עקרו לגור בארץ ישראל. במכתבים הללו שחלקם נכתבו גם לאחר שגינטר יעקב התגייס לשרות בצבא הבריטי, היא מספרת על התקופה הקשה שהיא חווה בברלין, על החרדות והמצוקות ומעל לכל זאת, על החשש לצפוי לה אם תגורש מביתה לאחד המחנות כפי שאירע לרבים מבני קהילתה.

לסיפור הזה נחשפתי רק לאחרונה מפי יונה גיסי, נכדה של הדוויג. צרור מכתבים ישן שנכתבו בגרמנית אשר היה מונח כאבן שאין לה הופכין במשך עשרות שנים בפינה נסתרת בביתו, נתגלה לעיניו בעת שעשה סדרים בביתו. כך הגיע לידיעתו תוכנם של המכתבים העגומים שכתבו הדוויג ואנה לבני משפחתם שחיו בארץ.

מתוכן המכתבים, באופן ישיר ומבין השורות, מתגלים הקשיים שחוו השתיים ומתוכם גם עולה זעקת הנשים הבודדות והלכודות: "הצילו אותנו. קחו אותנו לכל מקום אחר, לא חשוב אפילו אם לפינה נידחת בתבל ובלבד שנצא מכאן". בצוק העתים, בהיעדר פתרון ובפער זמן של שלושה חודשים ביניהן, שלחו השתיים שנותרו לבדן בברלין יד בנפשן, ובכך שמו קץ לפחדים ולסבל.

כשהרושם שהותיר בי סיפורה של הדוויג נטוע עדיין בראשי, הגיע לידיי הספר "לבד בברלין".

הספר "לבד בברלין" הוא בעיקרו סיפורו של זוג קשיש ששיכל את בנו יחידו במלחמה המתנהלת בצרפת. האבדן מביא את השניים להתריס כנגד המשטר בדרכם הפשוטה ועל פי יכולתם המוגבלת. העלילה המבוססת על ארוע דומה ואמיתי שארע באותה תקופה, מביאה את סיפורם של אותם בודדים שהעזו לפעול ולו רק באופן סמלי כנגד המשטר. משטר שסחף אחריו את רוב רובם של אזרחיו, בין אם מתוך אמונה בדרך ובין אם מתוך השלמה עם מה שניראה אפילו לבלתי אוהדים אותו, כבלתי נמנע. הבלתי נמנע שבא בעיקר מתוך השלמה ופחד.

הסיפור מתאר את התהליך שעובר על השניים מהעת בה חוו את אבדנם האישי, דרך פעולותיהם לעשות את שניראה להם כנכון לעשותו ועד התוצאה האישית לפעולתם. הזוגיות הלא ממש מושלמת של בני הזוג אינה מונעת מהם לעשות ביחד את שחשבו שנכון לעשותו וזאת בשותפות שלמה תוך נאמנות מוחלטת לבן/בת הזוג, בטוב וברע ועד לרגע האחרון.

הספר מביא גם דמויות מקבילות שסיפורן מצטלב בתוך המסכת ומביא המחשה של ממש על החיים במדינה שאזרחיה נחלקים בעיקרו לשניים. הראשונים הם אלה המנסים לעבור את יומם בשלום, בין אם הנם אזרחים ישרי דרך ובין אם הנם עבריינים החיים את הרגע. האחרים הם אלה שרואים את תפקידם, בעיקר מתוך אידאולוגיה, לוודא שהסובבים אותם ילכו בתלם כשהכלי היעיל הוא הטרור והפחד. ביחד עם זאת מומחש עד כמה כדאי לתומכים הפעילים של המשטר להיות כאלה, הן במעמד והן בתגמול.

יש בספר גם על הדרך בה חוקרים יעילים מפילים בפח אנשים תמימי דרך (וגם כאלה שלא) ומביאים אותם לסבך אחרים בקורים שנטווים למטרה אחת, להפיל כמה שיותר אנשים לתהום הנשייה. זהו תיאור של טרור שלטוני המיועד להביא לפחד משתק, פחד שאינו נחסך גם מהמובהקים בתומכיו, פחד שנועד לעקור כל מחשבה של כפירה בדרכו של המשטר ומעל לכל פחד מפני העונש הצפוי בלי קשר למידת האשמה, אם בכלל יש כזו, בהתנגדות למשטר ואפילו אם זו נטועה במעמקי הנפש.

לראשונה מזה זמן רב שנתקלתי בספר כה טוב שנכתב בצורה פשוטה ביותר. בלי תחכום מיותר ובלי מתח עולה ויורד בשל הפתעות ומהפכים, אלא בקצב אחיד. ביחד עם זאת הוא מושך לקרוא עוד ועוד, קריאה שפוסקת בסופו של יום ורק לאחר שהעייפות היא זו שמאלצת לקחת אתנחתא על מנת שלא לקרוא את הספר בחוסר ריכוז.

עד שסיימתי לקרוא את הספר, הרי שכל מה ששמעתי מפי גיסי בשיחת סלון של מוצ"ש על אותם מכתבים שמצא, לרבות תיאור האווירה בה חיו היהודים בברלין, קרם עור וגידים בין דפי הספר הזה.

אסיים בכך שאספר כי אלמנותה של הדוויג באה לה בעקבות מותו במלחמה של בעלה עימנואל שאול במהלך מלחמת העולם הראשונה בהיותו ממלא מקום קצין בשורות הצבא הגרמני לאחר שבתוך שרותו גם זכה באות צלב הברזל על תעוזתו בקרב. יש אירוניה לא מעטה בכך שאשת פטריוט יהודי שלחם למען גרמניה בראותו עצמו כגרמני יהודי (ולא יהודי גרמני) הגיעה למותה בנסיבות הללו דווקא במדינה שלמענה מסר את חייו.

זמן קצר לפני שיצא לשרות ממנו לא שב, כתב עימנואל שאול פואמה אותה הקדיש לשלושת בניו. שמה של הפואמה - "לבניי", ויש בה להציג את רגשותיו הכנים ביותר לארץ בה חי. אם יש דבר מה המבטא את מידת מחויבותו למדינה שהוא אזרח שלה, תמצאו זאת במילות הפואמה בקישור המצורף.

ממליץ לכם מאוד להעתיק את שורת הקישור ל"גוגל" ולקרוא את הפואמה.

http://www.haaretz.co.il/literature/.premium-1.1969783

רומן יוצא מהכלל, המבוסס על סיפור אמיתי. לא חשבתי אף פעם על הגרמנים הפשוטים שחיו בגרמניה בזמן הנאצים יימח שמם. הנס פאלאדה הצליח להכניס לרומן היסטורי המון רוח ונשמה. הספר השאיר אותי המום ועצוב הרוע המתגלה ברומן הוא פשוט לא אנושי. אנחנו באופן טבעי חושבים על סבל עמנו ועל ששת המיליונים, מתברר שאלפים רבים הוצאו להורג סתם, פשוט כיוון שהתחשק לאחד ממלחכי הפנכה. ספר מומלץ לכולם.

"יצירת מופת", זעקו כותרות העיתונים. "ניצחון ספרותי", "אחת התחיות הספרותיות... המדהימות...". צר לי, אבל לא ברור לי על מה המהומה. כלומר, ברור שמדובר במסמך היסטורי, חשוב אפילו, אבל גדולה ספרותית לא מצאתי כאן.
בתרבות הרוסית יש מושג שנקרא "קיפוד נבון", שמקורו בדמות מצוירת שנהגה להסביר לילדים "למה התכוון המשורר" בסרט שסיימו לראות זה עתה.
"לבד בברלין" משופע ברגעי קיפוד נבון, עד כדי כך שהרגשתי מבוכה. "הבנתי!" זעקתי בליבי פעם אחר פעם, "אין צורך לדחוף לי את המסר ההומאני בכפית."
למרות גורלו האישי המר של הנס פאלאדה, ארשה לעצמי מעט ציניות. הספר הזה נכתב ב-24 ימים, ומרגישים את זה. אילו היה מקדיש עוד 24 ימים לפחות לקריאה חוזרת, לעריכה עצמית, להשמטת התפל, ייתכן שהיינו זוכים ליצירה טובה הרבה יותר.

ספר מצוין, מאיר עיניים, חשוב ומיוחד מאוד על גרמניה הנאצית, מנקודת מבט נדירה של גרמני נרדף. עם זאת, כשהתחלתי לקרוא בו עם ציפיות בשמיים, לאחר שקראתי את הביקורות הנלהבות פה באתר, עברו עלי איזה שלוש או ארבע מאות של עמודים שחשבתי שלא כצעקתה. ששוב ההתלהבות היתה מוגזמת. לכן חשוב לי לדייק בביקורת הזו.

אל תבואו עם ציפיות לספר מטלטל שיפיל אתכם מהכסא. צפו לחוויית קריאה מלמדת, מעשירה, אבל גם קצת מתישה וקצת מעיקה. האיכות של הספר הזה נבנית עם הזמן, בהצטברות האירועים, בהיקשרות איטית לדמויות. לא ברגע ולא כהארה פתאומית.
קחו גם בחשבון שמדובר בספר שמטפל דווקא בשוליים החלשים של החברה הגרמנית, ולעיתים קרובות לא בדמויות שקל להזדהות איתן. לא באנשים שהם מה שנקרא "כמוני וכמוך", אלא דווקא בנוכלים קטנים ומרגיזים או שתיינים עלובים, לצד דמויות חיוביות יותר שגם הן לעיתים קרובות אומללות ומעוררות רחמים. כל מיני מזדקנים בודדים וקשי יום. אנשים מסכנים במיוחד ולאו דווקא סטנדרטיים.
עוד יש לדעת שהאופן שבו מסופר הסיפור, לפחות עד חלקו האחרון, מזכיר מחזה אבסורד, אולי אפילו פארודיה, יותר מאשר סיפור ריאליסטי מציאותי. כמובן שהאבסורדיות הבלתי נתפסת של השלטון וחוסר הצדק המשווע מכל פינה תורמים לכך, אך יש לכך סיבות נוספות: גם הנימה הביקורתית-אירונית שמלווה את תיאור ההתרחשויות ומקצינה אותן, וגם כי אותן דמויות מעטות שהספר עוסק בהן נמצאות בכל מקום, ונפגשות כל הזמן אחת עם השניה באקראי, כאילו אין אנשים אחרים בברלין. יש בזה המון חן ספרותי, שכל עלילות המשנה קשורות זו לזו ומתחברות, אבל זה נותן הרגשה יותר של הצגה ופחות של מציאות.

אחרי שאמרתי את כל זה, ושתי הנקודות שציינתי קצת הפריעו לי בתחילת הקריאה, כי ציפיתי למשהו אחר, שיהיה קל יותר להזדהוּת אישית ופחות מסוגנן, סיימתי את הספר בתחושה שזה אחד הספרים היותר טובים שקראתי השנה. כתוב בצורה קולחת מאוד ואנושית, נטולת פאתוס או הירואיות, הספר מציג תמונה מרתקת של גרמניה בתקופת המלחמה, מזווית מאוד מיוחדת.

בויכוח האם הספר מתאים למי שרוצה להציג את "גרמניה האחרת" או לא, אני מסכימה עם מי שטוען שכן. תמונת העולם שהספר מציג היא שרוב הגרמנים לא היו נאצים נלהבים, אלא פשוט אזרחים מפוחדים עד מוות שחיו בחרדה איומה ותחת מעקב בלתי פוסק של השלטונות ושל השכנים הנאצים שלהם. כן, הם הצביעו עבור היטלר ב-33', אבל כשקלטו את הטעות, כבר היה מאוחר מדי. לפי הספר, הסיכונים שאזרח תמים היה צריך לקחת על עצמו ולו גם כדי לבצע את פעולת המחאה הקטנה ביותר, היו בלתי הגיוניים. גם הקורא יכול לנסות להעמיד עצמו במקומם ולשאול את עצמו האם היה נוהג אחרת. לי נראה שרמת החדירה לחיי הפרט המתוארת בספר לא לגמרי סבירה. כדי להגיע לרמות מעקב שכאלה, ולמצב שאתה מתעמר ומתעלל בכל אדם ששמו בסך הכל עלה כמכר של נחקר אחר במרתפי הגסטאפו, היה צורך להעסיק חוקר על כל תושב. כשמתוודעים לביוגרפיה האישית של המחבר אפשר להבין מדוע הספר כתוב מתוך זווית חרדתית ופרנואידית שכזו, אבל יש בו בהחלט נימה של הצטדקות גרמנית.

מה שכן, המסמכים שמצורפים בסוף הספר, הלקוחים מהמקרה האמיתי שהמחבר התבסס עליו, מעבירים צמרמורת. כאילו באים להגיד: זה אולי נראה לכם כמו תיאטרון האבסורד עד עכשיו, אבל ככה זה היה באמת.

בשורה התחתונה: ספר באמת מעולה ובלתי נשכח שהיה צריך לתרגם אותו כבר לפני שנים רבות. מומלץ ביותר.