אני לא יודעת איך לפתוח את הביקורת הזו. כל כך הרבה דברים מתערבבים זזים ומתנגשים עם קריאת הספר הזה - קריאה קשה ומקשה, קריאה שצריך להתעקש עליה כמעט כל דף מחדש.
ובכ"ז התעקשתי, הרבה מעבר לעקשנות הבסיסית שלי שגורמת לי לצלוח את רוב הספרים (ובדרך כלל ללא הצדקה). בגלל הנושא, בגלל שאתמול לפני 74 שנים היה ליל הבדולח, בגלל שאת זה אני כן יכולה לעשות - לקרא ולזכור באמצעות זה.
זו לא קריאה זורמת וכיפית, אי אפשר להזדהות. אפשר להיחנק.
התמצית בגב הספר מנסה לעשות מעט סדר במקום שאין בו סדר ואין הגיון, המציאות וההזיה מתחברות זו לזו, העבר והעתיד מתערבבים ואנשים, אודים עשנים כל אחד עם חוויותיו הוא, הם גשר בלתי אפשרי בין ניגודים.
הרקע, התפאורה אם תרצו, הוא המכון למנוחה ותרפיה (שם אחר לבית משוגעים)- בניין לבן, מכוער, מודרני, הכולל את כל חידושי הטכנולוגיה ואת כל הפינוקים האפשריים (כולל שף בינלאומי שכל הסלתא והשמנא של החברה מייחלת להיות מוזמנת לארוחותיו במכון) ומוסיקה חרישית מנוגנת במסדרונותיו. המכון נמצא במדבר, אי שם ליד ערד, פוצע את המדבר בנוכחותו.
הספר נוגע באנשים ברעיונות ובזכרונות, נוגע מבלי לרחם, מבלי לקדש דבר, נוגע בעצבים החשופים ביותר בחוויות המחרידות ביותר, שהדעת לא תעלה, ותופר הכל בהומור שחור. ציניות דוקרת. כל זה במין בלגן חסר שקט בלגן המערבב מכל וכל, המחשב את קיצו לאחור וממהר להגיד את דברו לפני שישתתק.
והיום, (45 שנים לאחר שהספר ראה אור לראשונה) נגמר התקציב במדינת ישראל לניצולי שואה...
זהו. לא מעבירים יותר. ממילא עוד כמה שנים כבר לא יהיה למי להעביר...
אני מתביישת. וקוראת.