אז מה אתם רוצים לשמוע קודם, את הבשורות הטובות או הרעות?
אני מעדיפה לכתוב את הטובות קודם. מיד אחר כך אני אמצא מחסה, ואלך להסתתר, לפני שפואנטה תמצא אותי ותתחשבן אתי על הביקורת הלא-מי-יודע-מה שאני עומדת לכתוב.
אם הבנתם נכון, פואנטה נתנה לו 5 כוכבים.
ובכן... הכריכה מאוד יפה! יש בו שני תצלומים מחוברים. האחד, מסמל את לואיס בן העשר, שחווה טרגדיה קשה במותה של אמו, והשני את לואיס בן התשע עשרה, לפני שספג אגרופים בפניו, או אולי לאחר שהחלים כליל.
הספר משחזר בכישרון לא מבוטל את השנים בין 1945 ל-1957, אלה שעצבו את דמותו ואת אופיו של לואיס. הסופרת מתארת את הכפר האנגלי, את הבגדים ואת הקוקטיילים הבלתי נגמרים, את המסיבות, ואת יחסי הנשים והגברים על השוביניזם הקשה, ואת יחסי העובדים והמעבידים, ואת הצביעות שמסתתרת מתחת למעטה הדקדקנות החברתית הנוקשה.
הספר נפתח בשנת 1957, לואיס משתחרר מבית הכלא וזו נקודת המתח שמשאירה את עינינו פקוחות (בבשורות הרעות ארחיב בעניין).
אחר כך, הספר עובר לתאר באופן כרונולוגי את חייו של לואיס בן השבע, החל משנת 1945, שבה אביו חוזר מן המלחמה. זוהי הנקודה שבה נפרמים חייו המהודקים עם אמו האהובה. זר חוזר הביתה, זר בוגר, שסבל במלחמה ומבקש לעצמו את מקומו הקודם, בזמנים שבהם ילד היה אדם קטן שצריך לגדל ולחנך, בנוקשות, יש לציין, ולא מתייחסים אליו כאל אדם בעל קשת רגשות.
לואיס הנבגד יודע כי אמו כולה שלו, אבל כמו כל ילד ראוי לשמו, גם הוא נשלח לפנימיה. כשהוא חוזר לחופשות, אביו המרוחק תוהה למראה השולחן הערוך לשלושה, איזה אורח הזמינה אשתו, עד שהוא נזכר שהילד חזר לחופשה.
קיץ אחד, כשלואיס בן עשר, הוא יוצא עם אמו לפיקניק על שפת הנהר. הבילוי המשותף הופך לטרגדיה איומה ולואיס מאבד את אמו האהובה. האירוע מערער את הילד, שסביבתו החברתית רוחשת השערות בנוגע לאופן שבו מתה אמו, ולאחריותו שלו.
אחר כך אביו נישא בשנית, כי גברים, כאמור, אינם יכולים להישאר לבד (בניגוד לילדים קטנים).
בהמשך, שאותו לא אגלה, לואיס הופך לנער בעייתי וגורם צרות בלתי נגמרות.
כדי לסכם את שלב הבשורות הטובות, אומר, כי הסופרת סיידי ג'ונס כותבת מצוין (תיכף נהפוך את הקערה על פיה, קצת סבלנות...) התיאורים שלה אותנטיים, היא לא סובלת מעודף דרמטיזציה, גם בקטעים הקשים, היא יודעת להפוך מסע סתמי באופניים למסע לתוך נפשם של הילדים, הדמויות שלה עגולות, בעלות נוכחות, ובעיקר, עצובות מאוד מאוד. כולן מוכות, פיזית או נפשית, ובכולן הותירו החיים צלקות, פיזיות או נפשיות.
ועכשיו נעבור לביקורת הנשכנית.
אחרי כחמישים עמודים הרגשתי, שיותר מאשר לואיס סובל מיחסו האדיש והמתנכר של אביו, אני סובלת מהספר הזה. וזו ההוכחה שספר טוב מאוד, יכול להיות בלתי נסבל.
אני בטוחה, שבניתוח ספרותי של מבקרי ספרות, הוא היה מקבל ציון מעולה. מפני שהוא עונה לכל המדדים הספרותיים הטהורים.
אבל אבוי! הוא משעמם פחד!!!
אם לא שריחמתי על לואיס הילד, שננטש כבר פעם וסובל מחרדת נטישה, הייתי נוטשת את הספר כבר בעמוד 60.
הוא כתוב במין סגנון מרוחק ואדיש, עד שגם האירועים הדרמטיים ביותר נדמים, כאילו השקיפה הסופרת על גיבוריה דרך משקפת הפוכה, או שכלאה אותם באיזו בועה שקופה.
מכיוון שיש באמתחתי עוד ספרים רבים בלתי קרואים, לא ידעתי למה עלי להקדיש את זמני לספר שעולה לי על העצבים.
החלטתי לדפדף קדימה כדי לחשוף את הסוף. ואז התברר לי שכדי להבין אצטרך לחזור אחור. אז חזרתי לאחור, ועוד לאחור, כך שאני יכולה להבטיחכם נאמנה, שבסופו של דבר, לא דילגתי יותר ממאה עמודים, ועל מה שקראתי מגיע לי צל"ש.
חברים, אתם יכולים להאמין לפואנטה, שהספר נפלא והוא שווה חמישה כוכבים.
אם לסופרת היה חמישית מחוש ההומור והשנינות של פואנטה, הייתי גם אני נותנת לה חמישה כוכבים.
לצערי, אני סבלתי.
זה היה סבל פואטי משתי סיבות. האחת, אם כל הגיבורים סובלים, מותר גם לי לסבול.
השנייה, קראתי את הספר בשבת חזון (זו שלפני תשעה באב) וסיימתי היום אחר הצהריים, ובתשעה באב מותר לסבול.
