אוי הספר הזה כל כך הרגיז אותי! אני לא יכולה לסבול את זה!
אז לפני שאני אסביר מה כל כך הרגיז אותי - אני אתחיל מהתקציר.
מושך מאוד, נראה מרתק, ובלי שום ספק מכריח אותי להודיע "הספר שלי, שאף אחד לא ייגע בו, תיזהרו ממני" לכל המשפחה.
ובשבת קיצית וחמימה אחת (כן בטח! רעדתי מקור!) החלטתי להתחיל אותו.
הספר מתחיל בצורה מעולה, בהחלט מעולה ונעשה מעניין יותר ויותר, עד שבשלב מסוים הגעתי למסקנה שאין סיכוי שזה יהפוך להיות יותר טוב וכאן חייבת לבוא ירידה.
ולא ייאמן כמה שצדקתי.
אין לי שום דבר נגד מדע בדיוני, להפך. זה אחד הז'אנרים האהובים עלי.
אבל כשספר מוגדר כמותחן, אני מסרבת לתת לו להתערבב עם מדע בדיוני!
כי גם אני יכולה לעשות את זה! לכתוב תעלומה ארוכה, ואז להנחית מכשף מהשמיים שיעשה הוקוס פוקוס והתעלומה תיפתר!
אז כן, זה מה שהרגיז אותי כל כך. ובגלל כל העצבנות שלי על האכזבה הזו נתתי לספר רק שלושה כוכבים.
הכתיבה הייתה מדהימה, הרעיון מעניין, העלילה סוחפת.
אבל בסופו של דבר הכל אכזב אותי.
אולי אני אנסה לקרוא אותו שוב, הפעם כשאני אהיה מוכנה לאכזבה שהולכת להיות. ואז אולי הציון שלי לספר יעלה.

ולסיכום - מומלץ, אבל רק אם אתם אוהבים להיות מופתעים לרעה/טובה בסוף הסיפור.

אז, בתור התחלה לסיום של הסדרה המדהימה הזו:
ברכותי כריס! החזרת את אראגון ישר ראש העשריה שלי! (מקום מכובד ביותר, אם תשאלו לדעתי)
ועל הספר:
לא הייתי מוותרת על עמוד אחד, ברור לגמרי שאני באבל על כך שהסדרה נגמרה. בכי, תכנון איומים על חייו של כריס, וכל העניין הזה, אבל יש בזה גם שמץ של גאווה.
הסופר, גאון!
הסוף לא צפוי, כלומר, חלק ממנו כן, אבל ברובו לא.
הספר - מדהים!
למרות שכבר קראתי ספויילרים, הספר הזה עצר לי את הנשימה (ובית הספר חנק אותי כשהייתי צריכה להפסיק לקרוא בדיוק בקרב בין גאלבטוריקס לאראגון), והתחלתי לקרוא שוב מהתחלה.
אז אני ממש עצובה על כך שגמרתי את הספר כל כך מהר, ממש ממש ממש ממש ממש עצובה, קיוויתי לגרור את זה הרבה יותר, כדי שיהיה לי הרבה זמן של הפתעות.
הכישרון של כריס שוב מתעלה, ומוכיח לי שעדיין אפשר לעשות דברים מקוריים אחרי 'משחקי הרעב', 'הארי פוטר' וכמובן - 'שר הטבעות'.
רק שיהיה ברור - מי שרוצה להצטרף אלי כדי ללכת אל כריס ולאיים עליו כדי שימשיך את הסדרה - מתקבל בברכה!
אני שוב מסרבת להאמין שהסדרה נגמרה, ואני מבטיחה לכם שהיו לי דמעות בעיניים כשסגרתי אותו, סוף.
אז באמת, אני לעולם לא אעזוב את הכינוי הזה, כי אני מסרבת להאמין שזה סוף הסיפור של אראגון, אני בטוחה שהוא יחזור, גם אם יצורי צללים ייאלצו להרוג את אוריק וקטרינה, ואפילו את רוראן.
ובמילים מעוררות תקווה אלה - אני אחזור ואומר, הספר מדהים, הרעיון מקורי יותר מהראשון והרביעי הוא היהלום שבכתר, מילים לא יספיקו כדי לתאר מה אני מרגישה כלפיו.
מובן מאליו שהיו חלקים ברורים לגמרי, לדוגמא ספויילר:
גאלבטוריקס מת, אולי בדרך מקורית יותר, אבל הוא מת.
נאסואדה ומרטאג מפתחים רגשות אחד כלי השניה, חמוד מאוד.
נאסואדה היא השליטה של אלאגזיה, ברצינות? למה לא יכולת שאראגון לא יעזוב אלא יישאר כשליט? המפ!
פירנן בוקע למען אריה, לא יכול להיות יותר צפוי מזה.
אבל מה שבאמת הפתיע אותי, זה העובדה שאריה ואראגון לא ביחד.
זה לגמרי לא טלנובלה, אבל זה משהו שפשוט חייב להיעשות.
הלוואי שאני אזכה לכתוב ביקורת שמחה יותר על הספר הבא שיצא אולי בסדרה חדשה, אבל על אותן דמויות.

אני מניחה שכולם מכירים את ההרגשה של לגמור סדרה טובה.
בוהים עוד כמה שניות במילים האחרונות, מתחננים שזה לא הסוף, מעבירים דף.
ואז יש את ה"תודות"
טוב, באופן אישי, אני מתחילה לקפוץ במקום מרוב כעס (כן כן! תאמינו או לא!)
ו... תוך כדי שאני מקפצת לעצמי על כל שאני זועמת על סיום הסדרה, ו(לא לגלות!) חושבת על דרכים לאיים על קורנליה כדי להשיג המשך, חשבתי שוב על הסדרה.
מיותר לדמרי לציין שירד לי ציון באשמת הסופרת (חכי חכי! איתך עדיין לא גמרתי!) אבל בכל זאת, למי אכפת.
וכמו שאני עושה עם כל ספר טוב - פתחתי את הספר שוב.
אני מודה, זה ממש לא השיא, הכי טוב היה "כשף של דיו", ואני לא אתחרט על זה שאמרתי את זה.
הספר... מאכזב, בתמצות.
כמעט כל הקצוות נסגרו, ואין סיכוי להמשך.


ספוילר
אכזבה גדולה, מגי ופאריד לא ביחד.
ולמה? בגלל הילד המעצבן הזה ש... שניה, לנשום. אוקי.
טוב, מאכזב שמגי ופאריד לא ביחד, אמצע הסדרה רמזה שככה יהיה בסוף, ואני ציפיתי לזה (למרות שאולי אז הייתי אומרת שזה קיטשי), אבל היא הרסה לי.
ואני כבר תכננתי לכתוב שהקשר היה צפוי!
סיום ספוילר


טוב, אני כן התאכזבתי מהספר, למרות שהוא היה בכל זאת מדהים.
אז...
כן, רוצו לקנות, וכמו שאמרו לי בביקורת הקודמת - תרמסו כל מי שעומד בדרך, ואל תשכחו לקחת קסדה כשאתם קוראים (המחבת באמת כאבה! אל תעשו את אותה הטעות!)
ואני אלך עכשיו לקפוץ במקום שוב.

אני לא יודעת למה, אבל פשוט לא הצלחתי להתחבר.
קראתי, וקראתי, וקראתי, ובשבל מסויים לא יכולתי יותר, אז נטשתי את הספר לשבוע.
טוב, כולנו יודעים מה עושים כשאין אף אחד בסימניה וממש משעמם - פותחים את הספר ששוכב שם למעלה על המדף. רואים אותו? כן, בדיוק, זה.
בוחנים לדקה את הכריכה, שוקלים, מסתכלים שוב על המדף בתקווה שיהיה שם ספר שהפיה הטובה והגואלת הביאה לנו. ו... אין.
טוב, נו, אחרי אנחה כבדה הספר נפתח שוב, ואנחנו שוקעים בקריאה.
רק מהאמצע אהבתי אותו.
הרעיון מדהים, לא חשבתי על הרעיון הסופי, הוא היה ממש גאוני.
ורק בזכות האמצע והסוף אני מביאה לו ארבע כוכבים, ולא שתיים או שלוש.
חמש, לצערי, הוא כבר לא ייקבל.
בקיצור - תקראו, אבל אל תנטשו בגלל ההתחלה, יהיה חבל.

אני עומדת לבכות מרוב צחוק.
באמת?
קאסיה? (קטסה, קטניס...)
והעלילה...
באמת.
בואו נראה.
קודם כל: גיבורה, השם מתחיל ב-ק'
שני בחורים, שניים מאוהבים באותה אחת, אחד נדחה, השני נבחר.
פו, פיטה, קי
גידון, גייל, זאנדר.
רגע רגע.
אמרנו ששולטים בחיים של קאסיה?
זה מוכר לי מאיפשהו?
מהקפיטול? מהעובדה שמחוננים נשלחים למלך?
היא מתמרדת?!
עורבני חקיין... מחוננת מורדת...
אני רוצה לבכות ולצחוק מהקיטשיות.
אבל אני לא אשקר - מגיע לספר ארבעה כוכבים.
למרות שההתחלה רוצה לגרום להרדם, לא נורא, שורדים עד לאמצע, עד לטעות הגורלית...
וואו!
מתח, רגשות, עלילה, ושטחיות.
רוב הדמויות שטחיות, בלי עומק, ולדעתי - בלי משמעות.
אחת הדמויות שממש אהבתי, ושהייתה מרתקת בעיני הייתה הסבא.
אני לא יכולה לספלייר, זה לא יהיה הוגן, אבל הוא מרתק אותי!
הספר מותח, מה היא תעשה בצעד הבא? מה הגלולה האדומה עושה? מה הסוד של קי?
מ-ר-ת-ק.
הרגשות מסופרים בצורה כל כך אמיתית, מדהימה, וסוחפת.
העלילה קצת שחוקה, מה שנכון נכון.
אבל היא בכל זאת מקורית, מקרים מסויימים.
אני מניחה שכולנו הבנו למה הספר קיבל רק ארבעה כוכבים.
היי, אלי, אם היית משקיעה קצת רעיונות ומוותרת על "מחוננת" ו-"משחקי הרעב" היית מקבלת אפילו חמש.
מומלץ בחום, אבל מהספריה, אל תבזבזו שלושים שקל. (אני עדיין לא מאמינה שקניתי את זה כשזה עלה שמונים שקל!, כל כך לא הוגן!)

בסדר, בואו נפתח את הביקורת בהודעה חשובה ביותר:
אני לא אוהבת מאוד את ריק ריירדן.
אז למה בכל זאת קניתי את הספר?
כי מבחינתי זה פשע להתחיל סדרה ואז לקטוע אותה באמצע (חוץ מכמה יחידי סגולה שממש שנאתי)
אז... ככה:
כריכה מדהימה.
בניגוד לדרקון הארד שממש סיקרן אותי, והכריח אותי לפתוח את הספר, הפיל הז פשוט מלחיץ.
למה? לפרנק יש עיניים אדומות או משהו?.
למען האמת, אני עדיין לא סגורה על מי זה, חניבעל או פרנק... אבל לעניננו!
היו כמה סיטואציות שבהם הייתי חייבת ליצור קטע הזוי, והרי לפניכם אחד מהם:
פרסי בורח מהגורגנות.
כמה פגשנו את זה בפרסי ג'קסון? כמה?
אז קדימה פרסי! רוץ כמו הרוח! (סליחה, אבל קצף הגלים פשוט לא נכנס לפה).
קדימה הרה, יונו, איך שרוצים.
שוב תיהי הזו שעושה את הבעיות ההזויות, הרי זה לא נחרש בפרסי ג'קסון, בכלל לא.
אבל באמת.
שוב? שלושה דמויות? כמו בכל אחד מהספרים ההם?
דמויות חמודות, אני אשקר אם אני אומר שלא.
אבל מה הבעיתיות?
הייזל ופרנק! הקיטשיות של זה הורגת אותי!
פייפר וג'ייסון! איך לא?!
תעשו לי טובה.
הקטע של האחד שלפעמים נשאר בצד כי האחרים נלחמים והוא מקנא בכוחות נחרש עד היסוד.
ובכל זאת - חמש כוכבים.
הספר היה מצחיק כל כך, נשכתי את השמיכה כדי לא להרעיד את כל הבית בטעות (או בכוונה).
הרעיונות החדשים מקסימים, ואני כבר מתה לראות למה עוד ריירדן מסוגל.
אבל למרות זאת - בחייך, תסיים את הסדרה הזו עוד שניים שלושה ספרים ותגיד ביי לפרסי.
הוא עבר, הדמות נחמדה אבל חרושה.
יודעים מה? אני שוקלת מחדש את ריירדן בתור אחד הסופרים שאני אוהבת.

בסדר, הדבר החשוב ביותר בשבילי הוא לנשום, להרגע, ולהשתדל לא לשבור כל צלחת זכוכית שאני רואה.
איך אפשר?!
איך אפשר להשאיר קוראים אומללים ומסכנים ללא ספר בצפייה לשלישי?!
רשע טהור, אני אומרת, רשע טהור לא להוציא את השני והשלישי באותו זמן, כדי שנדלג לחנות הספרים (אה... לא בדיוק, נרוץ ונאיים על כל מי שיעמוד בדרכינו) ונקנה את שני הספרים ביחד.
מתח, רומנטיקה, מסתורין... הכל מהכל!
העלילה מתפתחת מהספר הראשון שבו נטשנו את אצבע אבק ופאריד לבד, ואת מגי, מו, אלינור ודאריוס בבית הגדול של אלינור.
מהמשפט הראשון נשביתי בקסם, ואני מאשימה את קורנליה על כך שלא הכנתי שיעורים, הכל אשמתה!
מצאתי את עצמי צוחקת , צורחת, בוכה עם הדמויות. יש לי תחושה שקורנליה כותבת על עצמה כשהיא אומרת שיש כאלה שמסוגלים להפיח חיים במילים.
העלילה מדהימה ומותחת, אין סיכוי לעצור באמצע הספר גם אם מאיימים במוות (לא, עלי איימו במחבת בראש).
ואם להודות, הספר עדיין מחכה שאני אחזיר אותו לספרייה כשאני קוראת אותו שוב ושוב.

במילה אחת: וואו!.
אני זוכרת את האגדה על בבא יאגא, היו מקריאים לי אותה פעם ברוסית.
נערה צעירה שאחיותיה ואמה שונאות אותה.
והנה עכשיו אני מוצאת את ההתחלה, איך הכל התחיל.
איך היא הגיעה לבית שמסתובב על כרעי תרנגולת, ואיך הגיעו הפרשים שמבשרים על אמצעו, סופו, ותחילתו של היום.
ספר מקסים, ממש מעולה.

ספר טוב
לא הסגנון שלי, אבל זורם
החלטה לעתיד מהספר?
לא לתת פרטים לאנשים מהאינטרנט.
בסך הכל, ספר קולח, שנכנס ללב אחרי הקריאה, בהחלט קשה לנטוש אותו