סוונסון, יורנסון, קספרסון, אדמסון, מורטנסון, קארלסון, פאולסון, אוסקרסון, אולופסון, גוסטבסון, הנסון, פיגוארולה... תתמודדו.
ליסבת סלאנדר צריכה להתמודד עם קן הצרעות. האם השמות דלעיל הם קן הצרעות? לא, הם סתם החיבה של לרסון, עוד סון, לשמות שבדיים. גם לימור סון הר מלך? אולי. אז קן הצרעות של ליסבת הם אביה ומה שהוא מייצג, מי שסביבו ומי שרוצה רע לליסבת ולשבדיה, אותה שבדיה שאינה מקבלת חוסר סדר, להבדיל מנורווגיה, שאינה מקבלת את ישראל.
הספר הזה מסכם את טרילוגיית מילניום, 1749 עמודים, רק שני עמודים יותר מהרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה. הספר הזה הוא גם הארוך ביותר, המון עמודים מיותרים ושוב בגלל המנהג הנלוז, הנפסד והמסוכן לכבות סלולרים טפשים. בישראל קוראים להם כשרים... סון הר מלך?
אם כן, ליסבת יוצאת למלחמת חייה נגד כוחות השחור האפלים, כוחות שמולם מתייצבים ולא מוותרים בעיקר מי שנעזר בה בעבר, הלא הוא מיכאל בלומקוויסט, המנכ"ל השותף במגזין מילניום, זה המפרסם פרסומים שנחקרו היטב, המעוררים מחשבה ואף פעולה מצד גורמי החוק, אם אינם מושחתים בעצמם. אז בספר השלישי גורמי החוק מושחתים גם מושחתים והמהומה רבה.
648 עמודים דחוסים, עם הרבה סונים, לגמרי לא מקלים על הקורא, התמה מיהו הסון הנוכחי. אבל הקצב נכבד ומהר מאוד עוברים הלאה מארמנסקי, לאדקליסט ופיגוארולה. מסתם מושחתים (נמאסתם?) מגיעים גם לראש הממשלה ומנסים לעורר אותו לפעולה כנגד המושחתים ובעיקר כנגד פעולה של אנשי חוק כביכול, הפועלים בצורה כזו ששום איש חוק ישר או ראש ממשלה, לו ידע, לא היה מסכים. אחת הנפגעות העיקריות היא ליסבת סלאנדר, שיכולותיה הפנומנליות כהאקרית מסייעות לה להציל את כבודה, שמה וראשה, תרתי שמע.
ולסיכום הטרילוגיה כולה ניתן לומר שהיא קצבית, סוגרת הרבה מעגלים, נוסחתית כרגיל בספרי מתח ופורסמה, משום מה, לאחר מותו בטרם עת של לרסון. גם הסרטים, מספרים לי, הצליחו, למרות שלא אותם שחקנים מופיעים מסרט לסרט.
