הדפים הראשונים של הרומן הומלס הזכירו לי למה כל-כך אהבתי את "אדון הסליחות" ספרו הראשון של ירון אביטוב. יחד עם השוני הרב בין התכנים והסגנון של שתי היצירות, כקורא התוודעתי לכתיבה שלא הכרתי. כתיבה עם אומץ שלא עושה חשבון, שאורגת פנטזיה ומציאות, את השחוח יחד עם הנשגב (ואפשר כמובן להמשיך עם התיאורים, ) והכל עבודת יד שכמו יובאה ממחוזות רחוקים בהזמנה מיוחדת וגם שתמיד הייתה כאן ואיך לא שמתי לב. אני חושב שברומן שבו הדמות הדוברת היא הומלס ושהוא גם קופירייטר, רוקח המחבר מתכון שלא רק מבטיח הברקות, אלא אף מקיים. ההתרסה על התפיסה שהאיך חשוב מהמה, ושהכל סחיר, עומדת למבחן כשחוד החנית של 'מכונת המכירות' מנסה להשיג לעצמו את מה שרק לפני כמה רגעים היה שלו. ואז פתאום הרבה שכבות מתחילות להתקלף ולא רק בראש של ההומלס. אני חושב שבספר הרבה קטעים של גאוניות ואע"פ שלקראת האמצע חוויתי מן תחושה של עייפות ושל מיצוי, לקראת החמישים העמודים האחרונים המתח מתחדש וחווית הקריאה חוזרת להיות מתגמלת. מאוד שמחתי שהספר הזה נכתב, והדילמה אם להוציא אותו מביתו החדש- הספרייה אצלי בחדר ולתת אותו לספרייה ציבורית תמיד קיימת, כי מאוד הייתי רוצה שעוד הרבה אנשים יקראו אותו. הרומן הומלס הוא אמיתי. לא מתחנף. ולטעמי ספר הפרוזה הרלוונטי ביותר לימינו שקראתי בשלוש שנים האחרונות. אני מקווה "שהומלס" יימצא את דרכו חזרה לחנויות ולספריות במהרה.

מי שלא קרא את גרטרוד, לא שמע סימפונייה מעולם.
חוויה מינית, דתית, בודהיסטית, כועסת, צורחת.
נשים כנועות, עוצמתיות, נשים נשים וגברים בין לבין.
בואו לקונצ'רט

ארץ פלאות מזכיר לי את אמא שלי, שלא מפסיקה לבלבל לי את המוח, ואת הביצים, ולעייף אותי, אבל הכי יודעת מי אני באמת.
הייתי רוצה לשאול את מורקמי על מה הוא חשב כשכתב את הספר.
מעניין אותי לדעת אם הוא יודע את מה שאני יודע.
ארץ פלאות הוא חידה, לדעתי פסגת היצירה של מורקמי. אבל אני משוחד. :)

במקום שבו האדם מואס בחייו, הוא מקבל רגע אחד של חסד שכולו כאב. צער הגוף על חולי הנפש.
מרק קורקבנים הוא סיום מופלא לאנטלוגיה פיוטית, קיומית, שפויה בתוך חוסר שפיות, ושהתחילה בכלב שמירה.
צריך להתמסר למילים, לסיפורים הקצרים, לבלבול בין האמיתי והשיקרי, לא כדי להגיע ולנסות ולהבין את כאבו של המוות הנוגש/ס.
אלא להבנה של דקות החסד המועטות שבחרטה מראש מעצם הבחירה בו.