פתקים הוא ללא ספק, ספר השירה שהכי עורר אותי מאז שפגשתי את ספריה של זלדה. לא זכיתי עוד להכיר משוררת כמו רבקה מרים, חופשייה לגמרי בסגנונה, נקייה וזכה, חלומית ומסתורית.

"המת מתלחש איתי במיטה. מותו עשה אותו נחשק יותר. מבטאו נוכרי. רוחו קצרה. סיפורי מסעותיו נושרים מעליו במהירות, כבגדים מגוף משתוקק. כשיושל ממנו אחרון הסיפורים יישאר המת בעירומו.
ואני לא אוכל לשכב עמו אז. גוף לא יהיה לי. גם אני רק אחד מסיפוריו"

(רבקה מרים\פתקים )

בספר זה, המורכב משירים קצרצרים, אני מרגיש שרבקה מרים הגיעה לשיא היצירה שלה, יצירה מורכבת ואופטימית, מגירה של מילים חמות, טהורות, של מחשבה מקורית למחוזות אין קץ.

"בכל רגע נחטפים חלקים ממני אל העבר, והעבר גדל וגדל.
מעבר מזה אני קוראת לחלקי הנאספים מעמי, ומיד מצטרפת קריאתי אליהם, מתרחקת גם היא.
שרידי שכאן מתמעטים והולכים..."

( רבקה מרים\ פתקים )

הספר הזה הוא לדעתי ספר הלימוד הטוב ביותר לנושא של השמדת יהודי אירופה. הוא מעניין, קולח, בנוי כמו שרק תובע מושחז כגדעון האוזנר יכול לכתוב ספר: מדוייק, משכיל, אפקטיבי בהעלאת הנקודות החשובות, בקשירת החוטים האין סופיים של אימה וזעזוע יחד, לכדי תמונה שלמה ומדוייקת של מה אירע שם באירופה אפופת עשן המלחמה וההרג לפני שישים שנה.

בהקשר של השואה, נהוג לומר שקשה להבין טראגדיה של שישה מיליון אנשים, ולכן הניסיון להתרכז בטראגדיה של קורבן אחד, מאפשר יותר מגע עם הכאב האין סופי. על אותו משקל, אני חושב שאת מנגנון ההשמדה הנאצי, קשה להבין דרך מספרים, סטטיסטיקות, וזרם זכרונות בלתי נגמר של ניצולים ומשמידים. הדרך הכי טובה לפגוש את הנושא הזה, הוא דרך העיניים של תובע אחד, שניצב מול אחד האדריכלים העיקריים של רצח העם הזה: אדולף אייכמן.

הספר מצליח להסביר בצורה הכי בהירה ומסודרת שאי פעם נתקלתי בה, את הרקע, את השלבים, ואת המנגנון של הלחימה הנאצית באזרחים היהודים. לפתע, "השואה" מקבלת מימד מציאותי מאד, יש סיבה ותוצאה, יש אנשים שמושכים בחוטים מאחורי הקלעים והספר מאפשר לך להבין איך בדיוק הם עשו את זה.
תודה מיוחדת ממני נתונה לגדעון האוזנר. לפני קריאת הספר, אדולף אייכמן היה חקוק בדמיוני כאיש אפור, מבולבל, בעל אינטלגנציה בינונית בלבד, שיושב ומביט כפקיד נבוך בשופטים גבוהים ונעלים ממנו, כשם שמהומת השואה הענקית נטפלה אליו בהפתעה, כשם שכל הטראגדיה של שישה מיליון קורבנות התדפקה על דלתו בזעם לא הוגן. על אף פסק הדין, תפסתי אותו תמיד כ"בורג חסר משמעות", שנאלץ להיות שעיר לעזאזל של תופעה רחבה ממנו, שעליה אחראים אנשים אחרים ורמים ממנו, אפלים באמת, חשוכים באמת. אחרי קריאת הספר, דמותו האמיתית של אייכמן נחשפת באופן מורכב בהרבה: שחקן פוקר מושלם, אמן של מסכות והעמדות פנים מבריקות, של ניצול חולשות אנושיות שאותן הכיר היטב, גם מול המצלמה, גם מול השופטים, וגם מול התודעה היהודית לדורותיה.


ספר מעולה.