אין כמו לדבר על אהבה, לכתוב אותה, לשיר אותה, לזכור אותה בשלמותה, כל פרט ממנה כאילו לא עברו כך וכך שנים. הנגיעות הקטנות, והליטופים המטריפים כאילו שהשמלה כלל לא דהתה עם השנים, והשיער עדיין שופע ומלא, מדלג עם הספונטיות לאי קסום או לכפר דהוי, זה בכלל לא משנה לאן כל עוד הייתם בתוך הרגע הזה ביחד ממותקים עד בלי די, הכל נספר ונצרב. גם השקיעות, והזריחות והמחוות הקטנות, והאהבה הזו שגעשה את ליבך בצעירותך אין לה אח ורע. לרגע קט אתה מבין שהלכת עד הסוף עם מי שאתה ואתה מודה שחווית את רגעי הקסם הללו ויש לך זיכרונות שלחם לא ינוס לעולם. הם שלך בלבד, סובייקטיבים לגמרי.
את אלי עמיר הכרתי מהרצאה אחת שלו "בתמול שלשום" בירושלים ומסקירות של חברים. לא ממש ידעתי למה לצפות. כמו להכיר חבל ארץ חדשה, ככה זה אתי או אתנו אוהבי הספרים. נאמנים אבל גם משוטטים ומחפשים ללא הרף את הספר שיפעים אותנו ויכבוש אותנו.

הרומן הנפלא הזה לוקח אותנו לאזורים הכי יפים בירושלים, למזלי הכרתי את כל הסמטאות והיה לי קל לדמיין את "עין -כרם" או "המפלצת", את השוק, מסעדות "עזורה" ו"רחמו" מוזכרים כמובן בקטנה, הכל מוזכר פה ועוד. בספר הרבה מונולוגים על רגשות של הגיבור בשם דניאל לאחר שחש בליבו והובהל לבית חולים. מנעד שלם של התחבטויות נפש, סיכום חיים מה היה אם, או, אילו עשיתי אחרת, או, למה עשיתי כך ולא כך. תוך כדי כך הגיבור דניאל מגולל את סיפור חייו ואיך התגלגל לאהבה מטורפת שוקקת חיים עם אביגיל כשהיה סטודנט וכשפגש אותה במקרה כשקדחה לו בשן. אחר כך היו בספר קדיחות רבות נוספות שהדמיון הפך להיות שלולית מהעצב והשמחה והכמיהה הזו של שניהם להיאחז אחד בשני בלי להרפות.זו הייתה אהבה בלי נשימה, לקחת ממנה מה שאפשר כי היא הייתה קסומה, נזקקת, מתרפקת.

לפעמים אנחנו עושים מעשים עם השכל ולפעמים עם הלב ולא תמיד אפשר לשאול בצמתים בחיינו למה עשינו כך ולא כך. או בחרנו את הבחירה שלנו למרות או נגד כל הסיכויים. יש תקופות, וכל תקופה מניעה אצלנו צורך אחר. אין מושלמות כי אנחנו בני אדם. אך אפשר לשאוף לאיזון ולזרוק את כל מה שלא משרת אותנו יותר בחיים ולהיות אמיצים בהחלטות שלנו בלי לפגוע בסובב. דניאל הגיבור פגע ונפגע וקיבל החלטות ותובנות חדשות מה הוא צריך או לא צריך בחייו. הרי החיים הם מסע, דרך שבה אנחנו מוצאים את הדברים שמטיבים אתנו הכי טוב למי שאנחנו. אין כללים כי כולנו שונים אחד מהשני. ומה שנשאר לו לדניאל בסוף עם זה הוא כנראה יחיה הלאה. יש עוד הרבה בספר לכן לא ארחיב כדי שתקראו.

ובאמת אלי עמיר כותב נפלא, ותודה על סקירות נפלאות שאני קוראת כאן כבר 11 שנה. שתהיה לנו שנה טובה וברוכה.

מה נשאר לו לאדם?
כאשר נלקחת הבריאות ממנו?
כאשר היחסים בין הקרובים לו ביותר נסדקים ונשברים?

דניאל הוא איש עסקים מצליח בשנות השישים לחייו שברגע אחד חווה משבר בריאותי, ליבו בוגד בו והוא נמצא בבית חולים לאחר התקף לב חריף כשהוא המום. דניאל הוא איש עבודה, טס המון, אוכל טוב וחיי חיי משפחה אפרוריים למדי.
כאשר הוא סופג את המהתלה הבריאותית ומרותק למיטת החולים, הוא מרגיש פחד ועורך חשבון נפש עם עברו וההווה, כאשר שאלות מופיעות לו לגבי עתידו-האם בכלל יצליח להגיע אליו? האם יהיה לו עתיד?

הספר נע בין סצנות מהמחלקה הקרדיולוגית לבין זכרונותיו של דניאל על העבר, שם הוא נזכר באהובתו הראשונה והתוססת אביגייל ועד אישתו הנוכחית שהחיים עמה כבר לא מסעירים. האם יצליח לשקם את חיייו מכל הבחינות?

כאשר קראתי את הספר, נעתי בחוסר נוחות על הכסא. תיאורי המחלקה הלבבית גרמו לי להרגיש רע. הם הזכירו לי את ההתמודדות האישית של משפחתי עם מחלות בכלל ומחלת הלב בפרט.
אבי לקה בטרשת עורקים לפני שנים. למעשה, אני לא זוכרת אותו בכלל ללא המחלה ההיא. מאדם בריא הוא הפך לנתמך, מאדם שכל עולמו בכפו, הוא נאלץ להפסיק לעבוד ולבקש נדבות מביטוח לאומי ואמא שלי, כמובן, יד ימינו בכל דבר, למרות שגם היא לא הייתה בשיאה הבריאותי, היא תמכה בו בכל צעד ושעל.
גם כשהמצב היה כה חמור שכמעט הגענו לפת לחם.

על כן, מצבו הבריאותי של דניאל, חששותיו והקלתו הכלכלית גרמו לי להזיל דמעה ולהזדהות. אני מאוד מבינה לליבו, ההרגשה הזאת שגופך שלך בוגד בך היא הגרועה ביותר.

לאורך השנים מצבו של אבי התדרדר. בכל פעם קצת. פה צינתור, שם צינתור, התקף לב נוסף וגולת הכותרת של השנים האחרונות: השתלת קוצב לב.

בכל השנים האלה אבא שלי ניסה לפרנס את המשפחה שלו בכבוד, לפחות עד כמה שהמצב הבריאותי שלו מאפשר זאת, אבל קרה המקרה ושוב הוא לא עובד והפעם לצמיתות. הוא כבר מזדקן ויותר מדי חולה.


מצבו של דניאל, על פניו, הוא שונה. הוא, בניגוד לאבי, לא נלחם על כל שקל ונאלץ לעבור השפלות על גבי השפלות, כמי מכם שבקיא בביטוח לאומי יודע שעד שהם נותנים אגורה הם מוציאים את הנשמה והוועדות שלהם זה השפלה אחת גדולה.
אבי לחם במלחמות ישראל, נפצע, ועד שיכל פירנס את משפחתו בלי לדרוש את מה שלא מגיע לו כמו אחרים, אז כשמגיע לו בצדק מנסים לגזול לו גם מזה?
באיזו מדינה מתוקנת המצב האבסורדי הזה מתקיים?

האמת, הביקורת הזאת נכתבה מעצמה. לא רציתי לכתוב אותה אך בעקבות סיבת מותו של יהונתן גפן, היא נכתבה מתוך כאב גדול. אנשים חולים הם כבר לא ייצרניים, הם לא טובים מספיק בשביל החברה הזאת אז ככה לבטל אותם? אנשים זקנים? אנשים עם טראומות צבאיות?

מחלת לב היא מחלה מסוכנת. זה שניתן לחיות איתה לא אומר שהיא לא מסוכנת וצריכה להיות מודעות לכך. מה אנחנו סך הכול רוצים? לחיות בכבוד. זה הכול.
גם זה הרבה מדי?

ספר מעולה זה מדגים לנו באמפתיה, בשפה פיוטית ונוגעת כיצד החיים נראים כאשר האדם מצוי על פי תהום. הוא מראה כיצד מתעוררים בו זכרונות ישנים והוא עושה חשבון נפש עם עצמו ועם הסובבים אותו, לטוב ולרע, וגומלת בליבו החלטה, לפני שהמועד יהיה מאוחר מדי, כי אולי מחר כלל לא יצליח לשרוד את היום.

צפיות גבוהות הרבה פעמים משפיעות לרעה על ההנאה מקריאה של ספר. לאחרונה זה קרה לי עם הספר "המטבח האחורי" של רומית סמסון. היו לי צפיות גבוהות ממנו כי הוא זכה בפרס ספיר וגם קיבל ביקורות טובות (כולל בסימניה). הספר אכן לא רע והכתיבה של סמסון טובה, אך לא הרגשתי שמדובר בהישג יוצא דופן שראוי לפרס. הביקורת נתנה לי את הרושם המוטעה כאילו מדובר בדרמה משפטית מרתקת– אך בפועל הנושא המשפטי (שחיתות ברמה העירונית) משמש רק כרקע לסיפור העיקרי שהוא סיפור אהבה. משום מה לא התחברתי לשתי הדמויות הראשיות – שירה ואלעד- ולכן גם לא לסיפור האהבה שנרקם ביניהם.
גם אל הספר "זה מה שנשאר" של אלי עמיר באתי עם צפיות גבוהות כי אהבתי מאוד ספרים קודמים של עמיר (תרנגול כפרות, מפריח היונים). האמת שאיכשהוא פספסתי אותו כשהוא יצא לאור ב 2010 ורק מביקורת שפורסמה כאן לא מזמן נודע לי על קיומו. הפעם, הצפיות הגבוהות שלי התגשמו.
גם הספר הזה הוא סיפור אהבה. ההווה של הספר הן שנות התשעים אחרי הסכמי אוסלו. דניאל דרורי הירושלמי עורך חשבון נפש נוקב בעת אשפוזו בעקבות אירוע לבבי שדורש צנתור. דניאל הוא גבר מאוד פסיבי בן 55 שתופס את חייו (במידה רבה בצדק) כחיים מפוספסים. הוא מעולם לא התגבר על סיפור אהבה מאוד סוער שהיה לו כשהיה בן 24 עם אישה המבוגרת ממנו בחמש שנים שהייתה כבר מאורסת למישהו אחר. אומנם דרורי גם כן התחתן עם השנים, אך האהבה העדינה שהייתה בתחילת הקשר בינו ובין אשתו ניצה הלכה ודעכה עם הזמן. לא ברור האם העדר האהבה בנישואיו הקשה על דניאל להתגבר על אהבתו הראשונה או אולי העובדה שמעולם לא התגבר על אהובתו הראשונה היא שהכשילה בסופו של דבר את נישואיו.
אלי עמיר מתאר בדיוק ובצורה מאוד פיוטית את האוירה שנוצרת במחלקה הקרדיולוגית , החברות בין החולים והפחדים שלהם ואת הגסיסה במקביל של נישואי דניאל וניצה. הוא גורם לקורא להרגיש את בדידותו של דרורי גם אם הקוראת היא אישה בריאה ולא פסיבית שנישואיה אינם כושלים או נטולי אהבה.
הנה קטע שאהבתי במיוחד. בקטע זה דניאל חוזר לבד אחרי כמה שנים למקום בו ביקר לראשונה עם אהובתו כשהמקום היה שכונה ירושלמית חדשה (נראה לי שמדובר בשיכונים שנבנו בשכונת קריית מנחם או קריית יובל):

" לאחר שנים ראיתי שוב את הבניינים הארוכים רבי הקומות...בתוך שנים אחדות האפירו כל הבניינים האלה והזקינו: הטיח התקלף, סדקים נבעו בקירות, בכל פינה נראתה אשפה מתגוללת, עזובה. מרצפות שקעו במדרכות , חתולים גרומים נברו בפחים ויללו בחרון כלפי דיירי השכונה שבעוניים לא הותירו להם שיירים – לא עצמות עוף, לא קרעי עור , לא אדרות דגים, ובאין להם במה לשכך את רעבונם שוטטו החתולים הנה והנה כחושים חסרי מנוח.
שלושה קשישים ישבו דומם על הספסל בתחנת האוטובוס ומעבר להם נראו מדרון טרשי של גבעה ופיגומים חובקים של בנין שאולי מאוחר מידי לשפצו. ראיתי את תריסיו השבורים החלודים, את חבלי הכביסה הערומים, וגם שורות של דגלי ישראל קטנטנים, דהויים ומרופטים שנשכחו כאן מיום העצמאות. אלה התנופפו ברוח כממשיכים בעיוורונם חגיגה שתמה מזמן.
נעצרתי סמוך לגן שבו חיפשתי לאביגיל ברז מים בצעדה הראשונה שלנו בשכונה. הגן יבש וחרב, בספסל חסרו שלבים ולא היה אפשר לשבת עליו בנוחות, וגם אילו היה אפשר , לא נראה סביבי שום לבלוב שראוי להתבונן בו...הזיכרונות הטעימו אותי טעם מר ורוחי נפלה. בצעדים מהירים חזרתי אל האופנוע ,נסעתי משם ולא הבטתי לאחור".

אומנם זו לא אנלוגיה מקורית לחורבנה של האהבה אך היא כתובה יפה יחד עם תיאור מדויק וחד (לצערי) של סלמס ישראלי.

לרוע מזלו של עמיר, 2010 הייתה שנה טובה לספרות הישראלית. הספרים שהיו מועמדים לפרס ספיר באותה שנה היו גם כן מצוינים: "ורד הלבנון" של לאה איני, "אנשים טובים" של ניר ברעם, "גוף שני יחיד" של סייד קשוע, "הבייתה" של אסף ענברי והספר הזוכה : "תש"ח" של יורם קניוק.
עמיר פרסם מספר קטן של ספרים בהשוואה לסופרים מוערכים אחרים בני דורו (עוז, יהושוע, קניוק), אך איכות כתיבתו בהחלט ממקמת אותו בתוך החבורה הזו . לפי הביוגרפיה שלו הוא זכה במספר פרסים במהלך הקריירה שלו העיקריים ביניהם הם פרס שנת היובל של הוצאת "עם עובד" לספרות יפה ופרס ברנר (על הספר "נער האופניים"). אני לא מכירה את הפוליטיקה מאחורי מתן פרסים ספרותיים, אבל לדעתי הוא ראוי לפרסים נוספים.

אלי עמיר יודע לכתוב. זו הסיבה שנשארתי עם הספר הזה עד הסוף, למרות שהוא לא אלי עמיר במיטבו. הנושא אוניברסלי: אדם מגיע לגיל מסוים, הגוף בוגד בו, והוא מוצא את עצמו עורך חשבון נפש - מה הספיק בחייו, האם מימש את חלומותיו, מה הרוויח, מה הפסיד - האם ויתר על אהבת אמת, האם איתה יכלו להיות לו חיים מספקים יותר? הספר מתמקד בזיכרונותיו של המספר מאהבה עזה ו"מטורפת" שחווה בצעירותו. אבל מושא אהבתו היתה אישה בלתי יציבה בצורה מעוררת חוסר נוחות... הספר מתקדם באיטיות, לא הרבה מתרחש בו, ובסיום הקריאה לא ישארו עם הקורא תובנות מיוחדות או תחושות משמעותיות.

כשספר יותר מדי טוב - הוא נעשה לא קריא. קצת כמו השוקולד שהבאנו מאיטליה ב50 יורו ונשאר במזווה עד שעבר לו התוקף. הספר "מה שנשאר" לא חוטא במצויינות יתר - מה שהופך אותו לקריא. אף על פי כן, זהו רומן מהורהר ומערער- הרקע הוא בית חולים, הכיסופים הם למאהבת, והכל לוקה בנוסטלגיה מיובבת. אלי אמיר רוקם פה רומן ישראלי לעילא ולעילא והקורא הממוצע יצליח לדעתי לצלוח את סוף הספר. בהצלחה.

נשמע כאודיובוק באפליקציית איקסט.

ספר שמצד אחד יש בו משהו קצת מיושן במובן הטוב - אולי יותר נכון להגיד טעם של פעם בצורת הכתיבה והדמויות. היו הרבה רגעים שהתלבטתי אם להמשיך אבל העובדה שהמשכתי וסיימתי מעידה על כך שכשעוברים את המחסום הראשוני הספר בכל זאת תופס את הקורא ולוקח אותו למסע.
לא הרבה קורה בספר רובו מתרחש בתןך תןכן של הגיבור מחשבות, זכרונות התלבטויות מה שמוסיף לקושי להתחבר. אבל בסופו של דבר יצאתי בהרגשה שנתרמתי.
כירושלמית לשעבר נהינתי לטייל ולו גם דרך הספר בעירי.

בחודשים האחרונים קראתי כמעט את כל מה שעמיר כתב. אהבתי מאוד את מפריח היונים, את נער האופניים, את יסמין אהבתי באורח מסוייג למדי משום שחשבתי שסיפור האהבה שם לא מפותח מספיק ונקטע באחד.
והנה הספר הזה כולו עוסק במערכת יחסים בין גבר לאישה. כשקראתי אותו תהיתי מה הספר הזה מחדש? מה יש בו? הרי הנושא של יחסי גברים ונשים מבעבע מתחת לעורה של האנושות לפחות מאז הזדחל הנחש וקרב את חווה ולחש על אוזנה את-מה-שלחש והפך את חייה וחיי אדם לכאלה ששווה לכתוב עליהם, אבל לא כל כך נעים לחיות.
האופן שבו סיפור מסופר, השפה, הדמויות, הנסיבות - כל אלו הופכים את השבלונה הסיפורית של גבר ואישה לחד פעמית, מעניינת, זכירה.
לא מצאתי את כל אלה אצל עמיר. המסגרת הסיפורית של אדם שממיטת חוליו מביט אחורה על חייו וחש את טעמן המר של ההחמצות - נכתב בעבר. גם דמויות הנשים, רופאת השיניים הצעירה, ההפכפה, הלא יציבה, שמענה את הגבר - היא דמות מוכרת לעייפה. האישה השנייה הקרייריסטית - גם היא לא מחדשת דבר. מערכת יחסים הפתולוגית של הגבר עם שתיהן לא מנומק מספיק, ולא ברור מה מניע את שתי הנשים האלה, ההפוכות כביכול, לאמלל את אותו הגבר כל אחת בזמנה ובדרכה, ומה גורם לגבר הזה להישאר איתן? לא ברור.
אם אצל דוד פוגל בחיי נישואין, היחסים בין הגבר לאישה טעונים במתח מעצם העמדה החברתית והדתית של הדמויות והפער בניהם, באופן שיוצק רובד עמוק ומערכת היחסים בניהם והופכת את פתולוגיה הזוגית למרתקת, הרי שכאן מערכות היחסים של הגבר עם הנשים נשארות ברובד דל שהופך את הגבר, לסתם מתוסבך שנמשך לנשים שעושות לו רע, בלי סיבה נראית לעין. מה יש באותן הנשים? לא ברור. מה יש בו שגורם לו להימשך אליהן? גם לא ברור. והכתיבה עצמה גם אם אינה בנאלית, אינה מספקת די עניין להמשיך ולקרוא רומן שאינו מחדש ואינו מרגש.

וואוווו. כמה מחשבות הספר הזה עורר בי..
הלוואי והיינו מסוגלים לחיות כאילו זה היום האחרון שלנו בעולם הזה, הלוואי והיינו יכולים לעשות את הדברים שאנו עושים באהבה רבה ,
הלוואי והיינו יכולים לאהוב , להנות מהדברים הקטנים כאילו זה יומנו האחרון...
העניין הוא שזה כמעט בלתי אפשרי לצערי, ליישם את זה. השגרה מכלה את הימים, המרדף אחרי עבודה, בית וילדים מקהה את החושים.
השאלה הגדולה , האם אנו צריכים משבר חיינו כדי לדעת לנצל ולמצות טוב יותר את החיים?
האם נדע להעריך זריחה של יום חדש בלי לחלות במחלה קשה או לחוות התקף לב?
הספר מתאר את חייו של דניאל דרורי (ביבס) לאחר התקף הלב. אלי עמיר שזר תוך כדי ההווה את זיכרונותיו מהעבר ואת הבחירות שלו , שהובילו למיטת בית החולים.
הספר נפלא, פשוט וזורם. ירושלים מתוארת בה על כל גלגוליה, מלפני מלחמת ששת הימים ועד היום.
ממליצה בחום לקרוא , ליישם ובעיקר לחיות !!
מאחלת לעצמי וגם לכם, לא להכנע לשיגרת היום יום ולהנות מהדברים הקטנים כמו קפה טוב, צחוק ילדיי ואף משאגות מריבותיהם, מהגשם, מהשמש, מספר , מחבר טוב, מזוגיות מפרה ועוד ועוד....

האמת שזה פעם ראשונה שאני קוראת משהו של אלי עמיר. איכשהו תרנגול כפרות חמק ממני, (תרנגול כפרות, ראיתי את הסרט...) וממש מהתחלה הופתעתי מהסגנון כתיבה. הרגיש לי קצת כמו מאיר שלו ותיאוריו על מושב, קצת כמו א.ב. יהושע בהשיבה מהודו וגם נזכרתי בעמוס עוז, אולי זה הישראליות ...השפה יפה ונעימה. מזכירה את ישראל היפה שזה כבר טוב... מתחילת הסיפור נחשף הקונפליקט של המספר ויחד איתו הציפיה שמשהו כבר יקרה...אנחנו בעצם מלווים את הגיבור הראשי בתהליך העלאת הזכרונות שלו, בהווה שלו ופחות בדמיונות ובמחשבות של מה יכול לקרות. בסוף שיחררתי וזרמתי עם הספר. סה"כ ספר של חשבון נפש שזה כבר עושה את זה קצת עצוב. ספר על הזדקנות שזה בכלל מדכא. נהנתי מהקריאה. התאכזבתי מהסוף.