ספר מעולה מגולל את סיפור חייו של אסא קדמוני מהגיבורים המיתולוגיים של הצנחנים, ברקע הקורא נחשף להוי המיוחד שהיה בחטיבת הצנחנים, הדרישות הערכים והמוסר היחידתי ובעיקר הרעות ואחוות הלוחמים (מה שהיום קשה למצוא).
מעניין שבשבוע שקראתי את הספר הייתי באימון מילואים בלשביית חמאם אל מליח, הבסיסים - חמאם אל מליח וחמאם דו"פ (דו פלוגתי), מוכרים לכל צנחן, שם הצנחנים עברו את האימון המתקדם שנחשב לאימון הקשה ביותר לפני עלייה ליחידה והמסכמים.
לעת ערב שכל החיילים התארגנו לארוחת ערב במחסום תייסיר נכנסתי למחנה הנטוש בחמאם ושוטטתי במקום בו עמד האוהל שלי, ראיתי את חדר האוכל הנטוש (מלא גרפיטי על הקירות) וגם הטלפון הציבורי שבו ביליתי שעות בהמתנה לשיחה עם הבית בשעת הת"ש, הזיכרונות הציפו אותי וגרמו לי להתרגשות מדהימה עם זאת כמה עצוב לראות איך בסיס שהיה אבן דרך בהכשרתם של צנחנים כה רבים עומד מוזנח ועזוב כך.

"פעם צנחן תמיד צנחן", הגיבור מיכה בן ארי פורש את סיפור חייו, ודווקא הכתיבה האותנטית והלא מדויקת מוסיפה נופך אמתי לסיפור. בן ארי קצין צנחנים שהשתתף במבצעים ובמלחמות ישראל,נשלח על ידי מדינת ישראל לעיראק לאמן את המורדים הכורדים, הנו אדם יחיד מסוגו, חייל של פעם, המתגייס לכל משימה לאומית גם אם היא אינה מסתדרת עם תכניותיו ומצבו המשפחתי.
זה סיפור של קצין צנחנים צנוע שאילצו אותו לכתוב ספר כי אחרת סיפוריו ישכחו וילכו לאבדון.
חובה לכל צנחן ומומלץ בחום לכל מי שחובב סיפורי קרבות ומבצעים של מדינת ישראל.

יצירת מופת של סופר ערבי מהדגולים שידעה מצרים,ושוב תחושת הצער שלא כל ספריו תורגמו לעברית, על אף שהיה תומך נלהב של הסכם השלום בין ישראל למצרים.
הספר פורש בפני הקורא את הווי החיים בקהיר בשנות ה- 30 של המאה העשרים, בנוסף, קורותיה של משפחה מוסלמית טיפוסית והשליטה הפטריארכלית של האב במשפחתו ובייחוד באשתו.(מסכנה).
מומלץ במיוחד לקורא היהודי יוצא ארצות ערב, מכוון שבספר ישנם קווים מקבילים להווי המשפחתי היהודי-ערבי אך יותר מכל מודגשים ההבדלים התהומיים הבין תרבותיים בין היהודים יוצאי ערב לבין המוסלמים, היחס לאישה ולילדים, היחס לדת ולמסורת ובעיקר הרגשות הלאומיים.(הקוראים שכבר קראו את ספריו של אמנון שמוש וסמי מיכאל יבינו מה התכוונתי בפסקה זו).

אין ספק שמדובר באחת היצירות הגדולות ביותר שנכתבו אי פעם, במהלך הקריאה שוחזרו במוחי ספרי התנ"ך הברית החדשה והקוראן, הכתיבה המזרחית המדהימה של הסופר ואירועי השכונה התמימים לכאורה המגלמים בתוכם את סיפורה של האנושות בזעיר אנפין משווים לסיפור נופך עממי והיסטורי גם יחד.
מומלץ בחום ועכשיו אני מחפש את הטרילוגיה הקהירית.
נ"ב - חבל שבארצנו אין יותר תרגומים של יצירות ערביות.

ספר חובה שופך אור על נקודת המבט הערבית בנושא חילופי המשטרים בארץ החל מהמאה ה-19, הסיפור משלב את ספורה של משפחת אבוריש יחד עם ההיסטוריה מודרנית.
הספר מתאים למתעניינים בסכסוך וסתם למי שאוהב כתיבה מזרחית יפה.

הספר קשה לקריאה מכוון שהוא מלא בפרטים, אבל במהלך הקריאה הרגשתי חובה להמשיך ולקרוא בכדי להעשיר את ידיעותיי על התקופה.
אין ספק שסיימון סבאג מונטיפיורי (בן למשפחת מונטיפיורי הידועה והמפוארת), ביצע מלאכה מסובכת בכך שהפך מחקר רב שנים לספר ביוגרפיה מעניין.
מדובר ב - ביוגרפיה של מפלצת! וישנם שני נושאים שמשכו את ליבי יותר מכל, האחד - המפגשים של סטלין ומולוטוב עם מנהיגי העולם ובמיוחד המפגש האחרון של מולוטוב עם היטלר (זמן קצר לפני הבגידה הגרמנית הידועה), השני היחס ליהודים באימפריה הבולשביקית, למרות האידאולוגיה הקומוניסטית השוויונית לאורך כל הספר נכחתי לראות שיחס ליהודי ברמה האישית עדיין נשאר יחס אנטישמי כבמקומות אחרים.
תוסיפו לזה את ההתנהגות הבהמית של חברי המפלגה, הרציחות והשחיטות ואנו מקבלים את הבולשביזם בהתגלמותו.
ולסיום אני ממליץ למי שסיים את הספר הנ"ל לעבור לספר "האומן והמרגריטה" (שדרוג של הרומן הידוע "השטן ממוסקבה").
ושלא נדע עוד מנהיגים שכאלה...

סיפורו של אלי כהן מצמרר בכל קונסטלציה שיסופר, מרגל מספר אחת של ישראל והאיש ששיטה בצמרת הממשל הסורי בהחלט ראוי לסרט שיבוים ויספר את סיפורו(על פי מה שכתוב על הכריכה שמתבצע זה עתה).
אמנם הספר לא מחדש הרבה ממה שכבר ידוע, אבל הכתיבה היפה של המחבר וההרחבות על התקופה משווים לספר רמה גבוהה שראויה לקריאה.
השיא בסופו של הספר ממש גרם לי להזיל דמעות, במיוחד העדות של רב קהילת יהודי דמשק על המפגש שלו עם אלי כהן לפני מותו ונוסח המכתב האחרון ששלח לאשתו נדיה.

על פניו הסיפור נראה משעמם ולא רלוונטי, אבל כשהתחלתי לקרא הספר כאילו החזיר אותי למצריים בתקופתו של המלך פארוק, אך יותר מכך הספר מספר את סיפורם של אלפי עולים שעלו ממצרים וכמעט כולם עברו את אותו המסלול (מצריים דרך צרפת ואז או לארה"ב או לניו יורק).
הסיפור האישי הינו סיפור מרגש עוצר נשימה וגם מזיל דימעה לעיתים.
האותנטיות, הכתיבה, ועצם העובדה שמדובר בסיפור אמיתי מעצים את הרגשות ולא נותן מנוח עד לסיומו של הספר.