אזהרה: ספוילרים בגוף הביקורת

ספר הוא אוכל.
כן, אוכל. זה לא שאני שולחת אתכם עכשיו להתחיל לקרוע עמודים מספרים ולאכול אותם, זאת ממש לא הכוונה, ואם תעשו את זה אתם תרצחו בכאב רב על ידי מתנקשת אנונימית שהיא בכלל בכלל לא אני. בכלל. בכל מקרה, אני גם לא חושבת שיהיה לכם טעים במיוחד.
כמו שאוכל מזין את הגוף, הספר מזין את הנשמה. זה נשמע עמוק וטיפה כמו זיבולי שכל אבל זה נכון, מילולית, אני לא חושבת שהייתי יכולה לשרוד בלי ספרים תקופה הרבה יותר קצרה ממה שהייתי מצליחה לשרוד בלי אוכל. אולי לא, מי יודע, אני בנאדם מאוד רעב...
כן, כן, אני מתמקדת, שניה. רק שתבינו השעה היא שלוש ושבע דקות לפנות בוקר, ואין לי מושג למה אני כותבת את הביקורת הזאת עכשיו.
אולי סתם משעמם לי.
אז.... כמו שיש סוגים של אוכל יש סוגים של ספרים. יש את הספרים הטובים והמנחמים בתקופות הלא קלות, שתמיד כיף לקרוא אותם. הספרים האלה הם כמו מרק או שוקו חם בחורף, הם כמו מה שסבתא מבשלת כל פעם שבאים אליה, כי היא יודעת שזה מה שכולם יאהבו וכולם יאכלו. הספרים האלה בדרך כלל מקבלים ביקורות חיוביות והרבה אנשים אוהבים אותם, כי מי לא אוהב אוכל מנחם?
יש את הספרים שהם כמו אוכל שרוף, או גבינה שעמדה המון זמן מחוץ למקרר, אלה עלולים לגרום לכם קלקול קיבה רציני ועדיף להפסיק ברגע שאתה מבין שהם כאלו. יש קלקולי קיבה מנטאליים. תתפלאו.
יש גם את הספרים שהם נחמדים, טעימים, אבל לא מיוחדים במיוחד. כמו פסטה ברוטב עגבניות או שניצלים, אתה לא תזכור שאתה אכלת אותם, למרות שבזמן הקריאה/האכילה נהנית מהם.
אפשר לקרוא ספרים שהם כמו מנות גורמה, אבל לרוב הם טובים במנות קטנות. גדושים בסלסולים ובהרהורים פילוסופיים. יכול להיות שהם ישאירו טעם של עוד, אבל עדיף ככה, כי אם תקרא יותר מדי מהם, הם יהיו טפלים.
ויש את הספרים שהם כמו חטיפים. משמינים. מלאים בסוכרים ובפחמימות פשוטות. משאירים טיפה טעם לוואי בפה. אבל בזמן שאתה קורא אותם.... הווו... בזמן שאתה קורא אותם הם כל כך כל כך כיפיים. אין להם שום ערך מוסף, או הגות מהורהרת, או איזושהי מטרה חוץ מההנאה של אותו רגע.
הספר הזה הוא בדיוק אחד מהספרים החטיפיים האלה (באמת הגיע הזמן שאני אדבר קצת על הספר הספציפי הזה, לא?)
אסון יפהפה הוא כל מה שספר שטחי של טינייג'ריות צריך להיות. יש בו הכול:
1. שם מפוצץ - אסון, דבר נוראי שעדיף שלא יקרה, ועדיין הוא יפהפה. זה בכלל הגיוני?
2. גיבורה שלא מודעת שהיא יפה ומושלמת וכו', שיש לה עבר מתוסבך.
3. גיבור עוקצני ומתוסבך לא פחות מהגיבורה שעושה הכול, אבל הכול כדי שהגיבורה
א. תשים עליו, ו-ב. תדע שהיא שיא השלמות המפואר של היקום, גם אם היא לא בדיוק.
4. סיפור מתוסבך שגורם לכולם להשתנות ולהתבגר, שכולל בתוכו אלימות, מין ואלכוהול
5. קיטצ'יות שלא תאמן, שאם היא הייתה קיימת בעולם האמיתי, כולם היו יורדים עליה.
כן. הספר פתטי ברמות. טרביס (הגיבור המהולל) הוא רגע אחד אדיר וקשה להשגה ואליל מין וכל מיני תכונות שמאפיינות גיבורים בספרים כאלה. ואז שנייה אחרי זה הוא סמרטוט רצפה שיעשה בשביל אבי "פיג'ן" הכול. מלהתנזר ועד פחות או יותר לחתוך ורידים. (הוא לא באמת עושה אף אחד מהם בספר... אבל לשם ההדגשה תסלחו לי, נכון?)
אבי, לעומת זאת, היא מין יצור פלאי שכזה- --ספוילרים--בתולה ועדיין סקסית ברמות (הספר משפיע עלי >< אמרתי לכם שהוא מהסוג המשמין והלא בריא...), היא לא מודעת לזה שהיא יפה אבל היא מושכת את המבט של כל גבר שני, היא תמימה ועדיין שחקנית פוקר בזויה מווגאס. –סוף ספויילרים--כאילו, כמה לא אמינה את יכולה להיות?
הדמויות המשניות שטוחות לגמרי ולא שוות אפילו אזכור בשמן.
העלילה הבסיסית בנאלית לגמרי, ועליה מורכב מין סיפור הזוי ולא אמין על חובות בווגאס, משפחה מוזרה, קרבות אלימים וlucky 13 או איזה שטות אחרת.
אבל עדיין, בכל ים המגרעות הזה יש מרכיב שממנו אי אפשר להתעלם.
מרכיב שנתן לספר ארבעה כוכבים. ארבעה!
והמרכיב הוא........
מונוסודיום גלוטומט!
סורי... בדיחה פרטית.
המרכיב האמיתי הוא שבאמת באמת נהניתי. הספר היה כיפי וקליל לכל אורכו, ולא התיימר להיות יותר מהחטיף שהוא.
חטיפים זה לא בריא, ולא מוסיף כלום לחיים ואני באמת צריכה להפסיק איתם (גם עם הספרים שהם כאלה וגם עם האוכל שהוא כזה), אבל מדי פעם, הם נותנים טאץ' מרענן, מין צלילה לניתוק זמני שרק ספרים כאלה יכולים להביא.
אז עכשיו השעה שלוש ארבעים ושש לפנות בוקר, אני עייפה אפילו יותר, אבל סיימתי את הביקורת, ולדעתי היא בין הארוכות שכתבתי אי פעם.
לילה טוב.XOXOXO

אוףףףףף איזה ספר מרגיז.
ובכל זאת אני נותנת לו שלושה כוכבים... תשאלו איך? יופי, ילדים טובים.
אזז אוור ממש ממש ממש ממש מעצבנת, ״אוי לא, המפלצת, החיה אעאעאע״ תסתמי כבר!!!
והקשר שלה עם דיימן ממש מעצבן: ״המסך הדק שדרכו יכולתי לנשק אותו, אבל זה לא אותו דבר״ ואיך שהיא פגעה בו.... והוא עדיין סולח לה? נו באמת
ורומן ממש מעצבן ״ידעתי שתחזרי אלי בסוף״ אולי תפסיק להיות כל כך יהיר??? זה מעצבבבןןןן ו״אוי, דרינה, דרינה״ היא מתה, כבר שלושה ספרים, תתגבר ותתבגר כבר.
היוון, אחת הדמויות הכי אדירות בספר, החליטה לתפוס תחת, והיא לא מפסיקה לציין את זה ״את כבר לא המלכה היחידה אוור, בלה בלה בלהלללהלהלהלה״

שלא נדבר על החלק הכי מעצבן בספר: היא עדיין מושכת את הקטע של התרופה המפגרת, יאללה, תתקדמי, נמאס, יכולת לעשות את כל הספר הזה בתוך שלושה עמודים מהספר הבא, למה למשוך בכוח?
נראלי שלמה שהספר הזה היה כל כך מעצבן כי הוא כלללללל הזמן חוזר על עצמו, רק כדי למלא את מכסת העמודים.

אז בכל זאת למה נתתי לו 3 כוכבים?
קודם כל, בגלל ג׳וד, הוא באמת דמות סבבה.
ובגלל שבסוף (בערך ב25 העמודים האחרונים, וכן, אני רצינית) אוור מתבגרת ונהיית פחות בלתי נסבלת.
וכי אני מקווה שהבא יהיה הרבה יותר טוב.

באופן כללי אני חושבת שהיה אפשר לסיים את כל הסדרה הזאת רק עם ספר 1, היא קצת מיצתה את עצמה.
טוב, מיס נואל, התאכזבתי, אני מקווה שתשתפרי בספר הבא.

איזה ספר מושלם!
****
כשאחותי התקשרה אלי לפני כמה שנים, לא ממש שמתי לב למה שהיא אמרה, הייתי שקועה עמוק בספר, אני לא זוכרת איזה, היא הצליחה לתפוס את תשומת הלב שלי בארבע מילים: ״יש לי ספר בשבילך״, אלה, נראה לי, המילים היחידות שיכולות להוציא אותי מספר.
אחותי מבוגרת ממני ב14 שנים, ועל פי מה שהיא אומרת, כמעט גידלה אותי בשלוש שנים הראשונות של חיי, מיותר לציין שהיא יודעת את הטעם המדויק שלי בספרים.

אז.... מספיק לדבר עלי, בואו נעבור לדבר על הספר.
קראתי את הספר בערך בין 7 בערב ל12 בלילה, ונהנתי מכל רגע.
הדמות של אלה מדהימה! היא מרדנית, נועזת, מצחיקה, חכמה, וכל זה למרות ה״מתנה״ שנתנו לה - הצייתנות.
הספר כתוב בצורה מעניינת, עוצרת נשימה, וגם ברגעים שלא קורה הרבה, כיף לקרוא אותו.

אבל יש בעיה גדולה שאי אפשר להתעלם ממנה, בעיה שעצבנה אותי לאורך כל הספר:
השם של הנסיך! מקסים? באמת? ובתור שם חיבה מקסי? מה, הוא כלבלב???? אוף!

בקיצור, ספר מדהים, ממליצה לכם לדמיין שלנסיך קוראים אדמונד או משהו בסגנון, משהו יותר הולם ממקסים! איכס!!!

כל כך רציתי לקבל את המכתב מהוגוורטס!
*****
כשהייתי קטנה, בערך בת 5, ראיתי את הסרט הראשון של הארי פוטר, באופן מובן, ראיתי את הסרט שוב, ושוב, ושוב, וכך גם את השני והשלישי. במקביל, אח שלי וקרא את הספרים.
הפעם הראשונה שממש לקחתי את הארי פוטר, הספר בכבודו ובעצמו לידיים הייתה בכיתה ב׳, הייתי מרותקת, במבט לאחור אני מבינה שהספר הגאוני הזה פתח לי את האהבה למדע בידיוני ולפנטזיה.
הייתי צריכה להתחנן כדי שירשו לי להמשיך בספרים הבאים (שהם קצת ״גדולים״ על ילדה בת 8). דווקא לאימא שלי, שראתה רק את הסרטים, לא הייתה בעיה שאני אגמור את הסדרה, באופן אופייני לי, תוך שבוע. המתנגד האמיתי היה אח שלי, שלמרות שהוא מבוגר ממני רק בחמש שנים, התנהג לעיתים קרובות כמו אבא שלי, בצורה מאוד מעצבנת.
בסופו של דבר הצלחתי לשכנע אותו להתקדם ״רק״ לספר הבא, ומעולם לא הצטערתי על זה. זאת סדרה שקראתי כל כך הרבה פעמים, במיוחד שהייתי חולה, וכל פעם נהנתי באותה מידה ואפילו יותר.

ו... לנושא שהכי רציתי לדבר עליו, המכתב! יש לי נטייה מעצבנת להאמין לספרים שכתובים טוב. אוקי, זה לא בדיוק להאמין, אלא יותר לרצות להאמין, אבל... עדיין.
אז עד לפני שנתיים הייתי בטוחה שאני אקבל מכתב מהוגוורטס, כן, כן, אני יודעת עד כמה זה לא הגיוני, (מצד שני, עכשיו אני בטוחה שיש ערפדים...) כשהגעתי ליום הולדת 11 נכנסתי ל(סוג של, לא ממש) דיכאון, ועד היום אני שונאת את רולינג בגלל זה!

אז, מה שבעצם אני רוצה להגיד זה: מי שלא קרא את הארי פוטר, הוא פשוט חסר תרבות, כל מי שעוד לא קרא אותו מתבקש ברגע זה לקחת את עצמו ולדפוק את הראש פעם אחת בקיר, ואז לרוץ לסטימצקי/ לצומת ספרים/ לספרייה הקרובה, לקחת כמה ימי חופש ולקרוא את כל הסדרה!

ספר סדיסטי לחלוטין. מדהים לגמרי.
הספר הזה, רק באופן בו הוא מרתק אותך, כבר קופץ לאחד מהמקומות הראשונים ברשימת הספרים.
הספר מכיל המון אלימות, כן, אבל אני חושבת שזה לא כל כך רחוק מהמציאות. משקף את הצדדים הנוראיים, החייתים, אצל בני האדם.

הספר הזה אכזרי. יש בו רוע, רוע של ממש. אבל איכשהו, בקטעים האלה, הייתי יותר מרותקת. אולי כי אני סדיסטית, אולי כי אני לא נורמלית, אבל בעצם, בכל אחד יש את הצד הזה.

בקיצור, חובה לקרוא, אבל כדאי בגיל יחסית גבוה (14+) כי הוא מכיל תיאורים אלימים, נוטפי דם, ולעיתים קרובות גם מיניים.

זה אחד הספרים שהכי חבל לי לכתוב עליהם ביקורת רעה.
למה?
מסיבה פשוטה מאוד, כמות הפוטנציאל הלא ממומש.
העלילה-נהדרת, הכתיבה - נפלאה, התרגום - טוב.
אז למה זה "פשוט לא זה"?
כי העלילה מפותלת כל כך שקשה לעקוב אחריה, ואני אוהבת לחיות את הספר, ולא להיות חייבת לחשוב על כל מילה שניה שאני קוראת.
כי בתחילת הספר אין תזכורת של מה שהיה בספר הקודם (ובגלל שעבר לא מעט זמן, קשה לזכור. טוב, אולי שאת רק אני...)
כי יש כל כך תיאורים שקשה להבין למה הכותבת התכוונה (ראו ביטוי: מרוב עצים לא רואים את היער).
אז לסיכום, המילה היחידה שאני יכולה לחשוב עליה היא: חבל.
את הספר הבא בתור, כבר לא קראתי.

אני יושבת על הרצפה, על שטיח ישן ודי מכוער, באמצע כיתה ב׳ בערך. המחנכת שלי, אסתר, המחנכת האהובה עלי ביותר. מלמדת שיעור ״שעת סיפור״.
״אורה הכפולה״ היא קוראת לנו את הכותרת, ״מאת אריך קסטנר״
וכך מתגלגל סיפורה של התאומות, עם הפסקות כדי להסביר לנו את החלקים הלא מובנים.
ואני? אותי הסיפור שבה, האזנתי כבחבלי קסם, מתעלמת מההפרעות בכיתה מסביב.

את הסיפור, אסתר לא סיימה להקריא לנו. אבל למרות שהיא הזהירה אותי שיהיה לי קצת קשה להתמודד עם הספר, לקחתי אותו לקראת החופש הגדול מהספריה.

נהנתי מכל רגע בסיפור הזה. הספר הזה הוא שפתח לי את הצוהר אל העולם הנפלא של הספרים. תמיד תהיה לי פינה חמה בלב בשבילו.
מומלץ לכל הגילאים!

אחד הספרים המפחידים ביותר שקראתי.
ועם זאת, אחד הספרים הטובים ביותר, המותחים ביותר שקראתי והיה לי קשה להניח אותו מהיד.
הסיפור עצמו יוצא דופן בצורה שמושכת את הלב, לא תמצאו ספרים רבים כאלו.
כן, הסיפור מאוד מפחיד, אני חושבת שאני עצמי התמודדתי איתו בגיל שלרוב הילדים יהיה קשה להתמודד איתו, פחות או יותר בגיל עשר, ואני עדיין זוכרת אותו, כמעט פרט בפרט, ואפילו יכולה לצטט ממנו מרוב העוצמה שהוא מכיל.
לפי דעתי, אפשר לקחת את הזמן, ולקרוא את הספר בגיל 13+ כי הוא מכיל תכנים מאוד מאוד מלחיצים. אבל אל תתנו לזה להרתיע אתכם מלקרוא את הספר, הוא מדהים.
חלק מהבעיה שלו, שעם זאת, היא מעלה, היא החיות של הספר, קל מאוד לדמיין את מה שקורה בתוכו, ככה שהוא אפילו מפחיד יותר.
לסיום, עצה קטנה שלי, למרות שהספר מותח, אל תקראו אותו לפני השינה, זה מתכון בטוח לסיוטים.

ושוב, קולינס מפתיעה ובגדול.
למרות שאני מאוד רוצה, אני לא מסוגלת לתת לספר חמישה כוכבים.
כן, הכתיבה עדיין מעולה ומרתקת, אבל יש אווירה מרחפת, שאתה מתנתק לרגע מהספר ולא מבין מה קרה כשאתה קופץ בטעות שורות.
העלילה בהתחלה קצת מרוחה, דבר שלא ציפיתי, ובסוף הכול קורה בקצב יותר מדי מהיר, מה שגורם לחוסר בהירות כשאתה קורא.
הרבה פרטים איכזבו אותי, ויש דברים שבאמת אני לא אסלח לקולינס עליהם.
חותם את הסיפור, וחבל שכך, בצורה לא מושלמת, לא ברמה שרציתי שיחתום, לא ברמה שציפיתי שיחתום.
חובה לסיום הטרילוגיה, אבל סיום קצת מאכזב