אם אין באתר תקציר ואין תמונת כריכה עבור ספר מתח שיצא לפני יותר מעשרים שנה, זה אומר דורשני. בעיקר זה אומר לבדוק מראש מה המצב של ספר באתר לפני שלוקחים אותו מהספריה, כי גם אם לא קוראים סקירות, יש רמזים ברורים שכדאי לא להתעלם מהם.
אז הנה רמז: כוכב אחד. אל תטרחו לקרוא. ועכשיו לפירוט.
למה קוראים ספר מתח/פעולה? ברור שזה סוג של בידור, אבל איזה סוג בדיוק? מה אנחנו מחפשים בעצם בספר כזה? בדרך כלל מחפשים בריחה מהמציאות האפורה, מתח ברמה שתעלה את הדופק ותאפשר לשקוע בספר עצמו, לפעמים התלהבות מהביצועים הבלתי אפשריים של הגיבור, לפעמים קצת חשיפה לרוע שיש או שיכול להיות בעולם. זה קצת כמו אוהבי חורף שבעצם מה שהם אוהבים זו תחושת המוגנות שלהם מפני אימת החורף - הבגדים החמים, המטריה, הבית המחומם, שמיכת הפוך והשוקו. נוח לנו לקרוא על צרות של אחרים בהיותנו שמורים ומוגנים ובכלל לא סובלים מאלפי בריונים מרושעים או סוכנויות פשע שרודפים אחרינו ומאיימים לפגוע בכל היקר לנו. מאז השבעה באוקטובר, בו נשברה לכולנו תחושת המוגנות, ונחשפנו לכמה רישעות יכולה להיות כואבת בעולם האמיתי, כל זה קצת פחות מרגש ומרענן. אבל הספר הזה חלש גם במונחים של טרום השבעה באוקטובר.
צ'ייס, כלומר צ'ארלס, מאלון, הוא חייל לשעבר שעכשיו עובד בתור צייר ומתגורר במקום פשוט ופסטורלי. הציורים שהוא מצייר הם בעלי הצלחה מסוימת ולכן הוא מצליח לחיות בשלווה ונחת. יום אחד נשברת הפסטורליה כאשר עשיר מסוים מבקש ממנו לצייר דיוקן של אשתו. מאלון מסרב בטענה שהוא הפסיק לקבל פקודות, ובתמורה נהרסים בזה אחר זה כל הדברים היקרים לו - ביתו, המסעדה שבה אהב לאכול, ועוד. לאחר מכן הוא פוגש חבר מהעבר שמשכנע אותו שכדאי לו להענות לדרישה, כי כך הוא יוכל לסייע לשירות הביטחון האמריקאי לעלות על עקבותיו של סוחר נשק שמצליח לחמוק מתחת לראדר וכבר רצח את שלוש נשותיו הקודמות. מאלון מגיע לאחוזה המבודדת של סוחר הנשק, מכיר את סיינה האשה שתהיה גם קורבן הרצח הבא, מתאהב בה, ומנסה לסייע בהצלה שלה ובהעברת מידע לסוכנות.
בכל ספר כזה יש תמה. הנה כמה תמות אפשריות: הגיבור האביר ללא חת שנלחם עבור הצדק, האנרכיסט שיוצא נגד כל המוסדות המאורגנים, הזוג שנמלט בשם האהבה, האדם התמים והפשוט שנקלע שלא בטובתו לקונספירציות קשר חובקות עולם. וספר אמור לקחת תמה אחת כזאת ולבנות את העלילה סביבה. מה שדיוויד מורל עשה זה לערבב ביחד עלילות שמתאימות לחמישה ספרים לפחות, ולחמש דמויות גיבור שונות. התוצאה היא מישמש לא ברור. גם לא אמין, אבל חוסר אמינות מתקבלת בסלחנות מסוימת בז'אנר אם היא מתאימה בצורה הולמת לתמה של הסיפור. אנחנו אוהבים גיבור שהורג את כל הרעים למרות שהוא בטלן נודד ולא מתחזק כושר גופני. זה בסדר, זה חוסר אמינות מתקבל על הדעת. אנחנו אוהבים אדם פשוט יחסית שמצליח להילחם מול טובי המוחות שמרוכזים יחד. אגדות מודרניות למבוגרים. אבל המישמש כאן אינו הגזמה של קו עלילתי יחיד, אלא ניסיון לקחת מהכל. האיש חייל לשעבר - אז הוא יודע להילחם ובכושר טוב, האיש צייר - אז הוא יכול לזכור קלסתרונים ולשחזר, האיש היה צייר מוצלח - אז הוא מצליח לקבל הלוואה גדולה בצורה לא קונוונציונלית מלקוח לשעבר. אין כללים ואפשר הכל, וזה למעשה מה שפוגע בהנאה.
אפשר לוותר, בקלות
