והפרס לתקציר הספר הגרוע בעולם הולך ל... על הגובה.

תבינו, זה ספר קצר יחסית. רק 200 עמודים. וגב הכריכה מתאר בדיוק מה קורה עד עמוד 190.
קצת מטופש. אבל אניח לזה.

בסך הכל מדובר בספר נפלא, מיועד בעיקר לילדים ונוער.
ספר הגורם להחכים קצת על עברה של חברת התעופה 'אל על' כאשר הייתה עוד בחיתוליה.
ההבנה שהיה צורך בחברה ישראלית ולא להסתמך רק על מטוסים זרים, כדי שנוכל להתקיים בזכות עצמנו, ולאסוף יהודים מרחבי העולם לארץ ישראל.

כיום אצלי במשפחה אין שום השתדלות לטוס בחברה ישראלית. תמיד נשתדל למצוא את הדילים הזולים והמשתלמים ביותר, שמאז המדיניות של שמיים פתוחים, יש לא מעט כאלה.

"על הגובה" הוא רומן חינוכי. נגדיר אותו ככה. אני אסביר: רומן, כי יש כאן סיפור אהבה. חינוכי, כי יש כאן אמת היסטורית שמשתלבת בסיפור במטרה ללמד. סוגה מעניינת ביותר, ומרתקת. העובדה שהרומן "חינוכי" גורמת לסיפור האהבה לא להשתלט על הסיפור, והאיזון הזה לא מובן מאליו-במיוחד בספרי נוער.

השילוב של אמת היסטורית עם סיפור עלילתי עולה יפה בסדרות לילדים (דוגמת "מנהרת הזמן" של גלילה רון-פדר עמית), אבל בספרים לנוער צריך מאוד-מאוד להיזהר כשעושים את זה. למה? כי אם "דוחפים" לקורא מול הפנים המון עובדות בלי עלילה זה משעמם אותו. אם "מפילים" עליו עלילה כבדה ומשלבים הרבה עובדות זה פוגע בריכוז של הקורא ויכול לגרום לשיעמום.
אבל דבורה עומר נזהרת. העובדות משולבות יפה בסיפור כמעט כאילו הן לא שם, מה שמקל על הקריאה ומאוד עוזר להתרכז.

עריכה מצוינת. כמעט אין בספר טעויות כמו השמטת מרכאות או בלבול בין דמויות.

לסיכום, דבורה עומר עושה זאת שוב. הספר לא מעולה-אותי הוא לא ריגש במיוחד. ההגדרה שלי לספר מרגש, למי שתהה, היא כזו: ספר שגורם לי לחלום עליו בלילה. ספר שמציק. ספר שמעורר תהיות. דוגמה: משחקי הרעב מאת סוזן קולינס.
אבל נחזור לספר הזה. הספר כתוב טוב, המעבר בין הפרקים רציף, הוא נוח לקריאה ועל הדרך גם מלמד.